שני דולר לשעת עבודה. זה הסכום שמקבל עובד בבית החרושת של מותגי על כמו דיור וארמאני. מי שדמיינו אטליה יוקרתי ומסוגנן שבהם יושבים ותופרים תיק תיק ביד, תוך הקפדה על גימור של אלפי דולרים, שיחשוב שוב. בתי החרושת של מותגי היוקרה מזכירים יותר סווטשופס באסיה, או לפחות מתנהגים לעובדים במקום כאילו הם עובדים בכאלה.
מתברר שמותגי היוקרה האיקוניים מוציאים מתחת ידם את תהליך הייצור. הם שוכרים קבלני משנה, ואלה שוכרים את העובדים שמייצרים את התיקים. כך המותג מרחיק את עצמו מהתהליך ומהניצול המחפיר בבתי החרושת. העובדים במקום מקבלים שני דולר לשעת עבודה, תשלום המקובל במדינות עולם שלישי לעובדים העניים ביותר שמוציאים תחת ידם אינסוף פריטי לתעשיית האופנה. אבל בניגוד לתעשיית האופנה המהירה, את התיקים של דיור לא מוכרים ב-39.9. אלה תיקים שמחירם בחנויות מגיע לאלפי דולרים.
דיור הוא אחד ממותגי היוקרה של תאגיד LVMH, בבעלות ברנרד ארנו, האיש העשיר בעולם. דיור משלמת לספק, קבלן המשנה, על ייצור תיק בערך 57 דולר. בפועל תיק כזה נמכר בחנויות ב-2,800, כך על פי דיווח בוול סטריט ג'ורנל. ארמני, מותג איטלקי המבוסס במילאנו, שילם לספק שלו 250 דולר עבור ייצור של תיק שנמכר בחנויות בלמעלה מ-2,000 דולר, כך נחשף.
הכל התחיל מחשדות שהובילו לחקירה בעניין. משטרת איטליה, לאחר שביססה חשד סביר לעסק מפוקפק, ערכה סדרת פשיטות על בתי חרושת ובתי מלאכה מאולתרים, והתברר להם שמועסקים שם מהגרים בלתי חוקיים ואחרים "שלא לפי הספר", כך על פי הדיווח. התובעים במילאנו האשימו את החברות בניצול בלתי חוקי – הן למעשה איפשרו לקבלני המשנה שלהן לשכור עובדים סינים וזרים אחרים ולהעסיק אותם בשכר רעב ובתת תנאים. העובדים במקום נאלצו לעיתים לישון במפעלים וחויבו לעבוד מעלות השחר ועד הערב, כולל בסופי שבוע וחגים. עבדות מודרנית, שבהחלט אינה חוקית על פי חוקי העבודה באיטליה ובמדינות רבות. "תנאי ההגיינה ותנאי התברואה במקומות שנפשטו היו נמוכים מהמינימום הנדרש על פי גישה מוסרית", כתב השופט. העובדים לעיתים הפעילו מכונות שאמצעי הבטיחות הוסרו מהן על מנת להגביר את כוח הייצור, ותוך כדי סיכון בטיחותם.
נשארים באיטליה, אבל עדיין מנצלים
"למה זה כל כך זול לייצר את המוצר הזה?", תהה פאביו רויה, נשיא בית המשפט במילאנו, שפיקח על החקירה. "המותגים האלה צריכים לשאול את עצמם את השאלה הזו". בית המשפט אמנם העביר ביקורת על החברות בעקבות החקירה, על כך שהן אינן מנהלות את פסי הייצור שלהן בעצמן ולמעשה מעלימות עין ומאפשרות את הניצול הזה. אבל החברות האלה לא ייתבעו בעקבות הממצאים – מי שאולי יקבלו תביעה על ניצול ועל העסקה שלא כחוק הם חלק מהספקים שהחברות השתמשו בהם. ארבעה בעלי מפעלים ממוצא סיני עומדים בפני חקירה פלילית על תפקידם בניצול העובדים. המשטרה הסבירה שהשיטה שנקטו מזכירה את השיטה הלא חוקית של עובדים בענף החקלאות – שימוש במתווכים על מנת לנצל עובדים.
בדיור סירבו להגיב לממצאים, ומשדרים עסקים כרגיל. הם כן העבירו דוח שמפרט את הפעולות שיינקטו שם על מנת לפתור את הבעיות בשרשרת האספקה, כך על פי מסמכי בית המשפט. בארמני לעומת זאת, הבהירו שהם לא עושים אאוטסורסינג לייצור שלהם אלא משתמשים בחברה בשם GA, המייצרת מרבית מפריטי המותג של קבוצת ג'ורג'יו ארמני, שהיא סוג של חברת בת ולא ספקית חיצונית. בתגובה לפשיטות בארמני הכחישו ש-GA פועלת באופן בלתי חוקי, הודיעו ש"צעדים למניעה ושליטה בייצור על מנת למזער ניצול עובדים יינקטו, וינוהלו בשקיפות מרבית". עוד מסרו שם ש"החברה תמיד עסקה בפיקוח על התהליך הייצור ונקטה אמצעים מניעתיים לטיפול בניצול בשרשרת האספקה".
יצרניות רבות בתעשיות רבות העבירו את פסי הייצור שלהן לסין ומדינות אסיה, מדינות שבהן השכר נמוך. אבל מותגי היוקרה הותירו את הייצור קרוב לבית, מתוך אמונה שזה חשוב למוניטין שלהן אצל הלקוחות. אז אמנם על התיקים שלהן מוטבע הכיתוב Made in Italy, אבל בפועל הניצול הוא אסייתי לחלוטין, ותחת תנאים שאינם מסונכרנים עם הסטנדרטים החוקיים במדינה. המותגים האלה מרשים לעצמם לגבות סכומי עתק על הפריטים, גם מאחר שהצרכנים מאמינים שהם נתפרו בסטנדרטים גבוהים ובידי עובדים מיומנים בבתי מלאכה איכותיים. "החברות האלה צריכות להיות אחראיות על כל שרשרת הייצור", קבע השופט רויה, "זו הדרך היחידה שבה נוכל לעצור את מערכת הניצול הזו של העובדים".
