הילדים התנגדו לשריפת גופת האם, והפסידו
אישה שנפטרה בגיל 86 השתייכה במשך 30 שנה בקבוצה פילוסופית רוחנית בהנחיית ריקי שחם. האם ביקשה במפורש לא להיקבר בקבורה רגילה אלא שגופתה תישרף. ילדיה, שהתנגדו לפעילותה בקבוצה וטענו שמדובר בכת, התעלמו מהצוואה וקברו את האם.
אחד מחברי הקבוצה מיהר לבית המשפט בניסיון למנוע את ההלוויה, אבל נכשל. האישה נקברה, אבל ילדיה הצהירו שיקבלו כל פסיקה של בית המשפט.
בתגובה לתביעה טענו הילדים שהם לא מסוגלים להתמודד כעת גם עם אבל על אמם וגם עם הלחצים שמפעילים עליהם חברי הקבוצה. לטענתם, מדובר בכת שאליה הצטרפה אמם לפני כ-30 שנה – מעשה שפירק את המשפחה. לדבריהם, הם החליטו לקבור את אמם לפי צו המצפון שלהם והם חוששים שהצוואה שהשאירה אחריה הוכתבה לה על ידי הקבוצה ולא משקפת את רצונה החופשי.
בית המשפט לא קיבל את טענת הילדים, ופסק שאין ראיות להשפעה חיצונית על רצונה של האם. נציג הקבוצה של ריקי שחם קיבל אישור להוציא את גופת האם, אך התבקש לעשות זאת על חשבונו.
40 שנים אחרי הפרידה: קיבלה רק 10 אגורות בצוואה
בני זוג שנפרדו בשנת 1973, נשארו נשואים על הנייר עד מותו של הבעל בשנת 2014. למרות הפרידה, הבעל המשיך לשלם לאשתו מזונות מדי חודש. עם זאת, בצוואה שהותיר לאחר מותו, ציווה לאשתו בנפרד 10 אגורות בלבד.
האישה לא אמרה נואש, ותבעה את ילדיה, כלתה ונכדה בדרישה שיכירו בה כבעלת מחצית מרכושו של הבעל. התביעה פתחה כמובן תיבת פנדורה משפחתית. האישה טענה שכיוון שקיבלה מזונות, הדבר מראה על שאיפה לניהול משק בית משותף. בתה הצעירה הצטרפה לטענותיה. מנגד, טענו שני ילדיה הגדולים שמדובר דווקא בניסיון של האחות הצעירה לגזול מהם את חלקם בירושה וכי האב רצה להתגרש, אך האישה מנעה זאת ממנו.
גם כשניהלו משק בית משותף בפועל, לא מדובר היה במשפחה שמחה. במהלך נישואיהם היה הבעל אלים כלפי אשתו עד שב-1973 הרחיקה אותו המשטרה מהבית. אולם בית המשפט דווקא ראה בפרידה בעקבות האלימות כסימן לפירוק הבית והמשק המשותף, ודחה את טענות האם. הוא אף אילץ אותה לשלם לילדיה 35 אלף שקל הוצאות משפט.
הקשיש השאיר את כל רכושו למטפלת ובעלה
זה חומר קלאסי לתסריט הוליוודי: מטפלת סיעודית מטפלת במסירות בקשיש ערירי, וזוכה בירושה נראה. אז מגיע הבן וטוען שהמטפלת ובעלה ניצלו את אביו כדי לגרום לו לשנות את צוואתו.
אלא שבבית המשפט בתל אביב התגלתה תמונה אחרת. הבן טען שהמטפלת ובעלה כלאו את אביו בבית, וכי הוא היה נתון לחסדיהם. מנגד, המטפלת ובעלה טענו שהבן כלל לא שמר על קשר עם אביו, גם לא לאחר שעבר תאונה ואושפז. האב, טענו השניים, היה אדם דעתן ועצמאי, והם כלל לא היו מודעים לקיומה של הצוואה.
אלא שהבן עצמו כלל לא טרח להעיד. מי שהגיעה לבית המשפט היא אשתו, שדווקא הוכיחה את טענות המטפלת: הוא לא ביקר את אביו במשך 12 שנה, גם לא כשהיה במצוקה. במקום לזכות בירושה, הבן שילם הוצאות משפט למטפלת.
יצירתית: אלמנה ביקשה להוסיף סעיפים לצוואת בעלה המנוח
אשתו השנייה של אדם שנפטר מסרטן ביקשה לעשות את הבלתי יאומן: להשלים צוואה שלא נכתבה על בעלה באמצעות בית המשפט.
הבעל כתב צוואה שנה לפני שנפטרה אשתו הראשונה, ובה הוריש את כל רכושו לילדיו. את אשתו השנייה הכיר שנה לאחר התאלמן, והשניים התחתנו לאחר חודשים ספורים. אלא שמערכת היחסים הזו הייתה קצרה – הבעל נפטר שנה לאחר הנישואים.
האלמנה הטרייה התנגדה לקיום הצוואה של בעלה, בטענה שזו אינה משקפת את רצונות. בעלה, לדבריה, נפגע מהתנגדות ילדיו לנישואיו הטריים, ובייחוד כאב את העובדה שאחד מילדיו ניתק עמו את הקשרים. לדבריה הוא רצה לשנות את צוואתו לטובתה, אך לא הספיק.
אלא שזה לא הספיק לבית המשפט. "האם תפקידו של בית המשפט, או בכלל בסמכותו, להשלים את המלאכה ולצוות את מה שהאדם לא ציווה בחייו?" תהה השופט והשיב בשלילה.
עזר לזקן בשוק עם קניות, וירש את דירתו
כמעט 40 שנה חיכתה הצוואה הזו להתממש, וכשאכן קוימה, זו הייתה עדות לרעות ולאחווה שיכולה להתקיים בין בני אדם.
ב-1977 עזר חייל צעיר לקשיש לסחוב קניות מהשוק בצפת. שנתיים לאחר מכן עבר אותו ייל להתגורר בעיר, והלך והידק את קשריו עם הקשיש הערירי. הוא עזר לו עם הקניות ועם מטלות הבית, בישל עבורו, הסיע אותו לטיפולים רפואיים וביקר אותו. בשלב מסוים הוא אף עבר לגור עמו. לאחר מותו נשאר בדירה כיוון שהיה בטוח שזה רצונו של חברו המבוגר.
הקשיש נפטר ב-1985. 20 שנה לאחר מכן ניסה האפוטרופוס הכללי לפנות אותו ואת משפחתו מהדירה, אך הפינוי לא התקיים. כמה שנים לאחר מכן ניסה האפוטרופוס למכור את הדירה. אז נפגשו שני הצדדים בבית המשפט.
אותו חייל הוא כבר גבר בשנות השישים לחייו. לדבריו, הוא גילה צוואה של הקשיש שנכתבה בשנת 1982 בין דפי תלמוד בבלי שקיבל ממנו במתנה ליום הולדתו. הוא לא פתח את הספר במשך תקופה ארוכה. באחד הימים, כשסידר את הבית לקראת פסח, הוציא את הספר וראה את הדברים שכתב לו הקשיש לצוואה. אלא שעד שהאפוטרופוס הכללי לא התערב, הוא לא ידע שהוא צריך בכלל להגן על זכויותיו.
השופטת דחתה את התנגדות האפוטרופוס הכללי במחוז חיפה והצפון לאחר ששוכנעה כי הצוואה מבטאת את רצונו של המנוח להוקיר תודה למי שסעד אותו, תמך בו ועזר לו בשנים האחרונות לחייו.
הכתבה הוכנה בשיתוף אתר פסקדין