בחודשים האחרונים מצטברות ברחובות היישוב ג'דיידה מכר שבגליל המערבי ערימות אשפה. הפסולת הביתית לא מפונה כלל, והיא פשוט נערמת סמוך לבתי התושבים, ברחובות ובשכונות. ולא, אין לכך כל קשר למלחמה. האזור מוגדר כבר יותר משנה כמצוי ב"מצב חירום סביבתי" בשל קרטל פשע בתחום הפסולת שמהלך אימים על ראשי הרשויות המקומיות ועל העוסקים בפינוי הפסולת באזור. האירוע מטופל בידי משטרת ישראל, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הפנים, ועדיין לא נמצא פתרון למשבר.
ה קורה אי שם בצפון, רחוק שנות אור מהמציאות במרכז הארץ, שם המשאיות מעירות לעתים את התושבים בשעות בוקר מוקדמות מדי כדי לפנות את הזבל הביתי. אבל מה אם היו אומרים לכם שגם מרכז הארץ עלול לטבוע בהררי אשפה בעתיד הקרוב?
הזבל של רובנו פשוט נעלם מהפחים בכל יום. אלא שמאחורי הקלעים עולם פינוי האשפה סוער ובוער: הוא משופע אינטרסים מנוגדים בלי סוף, ונשמעים בו מונחים כמו קרטלים, משפחות פשע, איומים ואלימות וגם אתרי פסולת פיראטיים.
וגם בלי הניחוח העברייני: תחום פינוי האשפה בישראל נמצא בעיצומו של אחד המשברים החמורים שלו. זה משבר שמאיים על איכות החיים במדינה בטווח הכמעט מיידי, ובמרכזו השאלה לאן ילכו ערמות האשפה שהציבור הישראלי מפיק בכמויות - יותר מ־6 מיליון טונות בשנה.
כיום 75%-80% מהפסולת העירונית בישראל (אשפה ביתית ואשפה מתעשייה קלה ועסקים בערים) מוטמנים באדמה באתרים ייעודיים, מטמנות. אלא שהמקום בהן אוזל. "מטמנות הפסולת בישראל הולכות ומתמלאות, הולכות ונסגרות", אומר עמיעד לפידות, ראש תחום פסולת וקיימות בעמותת אדם טבע ודין. "ב־2019 נסגרה המטמנה של אצבע הגליל, מטמנת תאנים. ב־2020 נסגרה המטמנה של אזור רמת הנגב, מטמנת אשלים. במטמנה של אזור הצפון, מטמנת עברון, כבר אין איפה להטמין פסולת וזה עניין של חודש או אפילו פחות שהיא תיסגר, ויצטרכו לשנע אותה למקומות אחרים. כבר אין יותר לאן אז מובילים למטמנה היחידה שתישאר בצפון, מטמנת חגל, מדרום לכנרת".
לפידות מסביר כי המטמנות מתמלאות ונסגרות לא רק בצפון הארץ, והמצב הזה יוצר עומס, שגם מגדיל את עלויות פינוי האשפה, שהפכו ל"בלתי סבירות", לדבריו. "יש מסע של שעתיים מחלק מהיישובים רק כדי לפנות אשפה, וכשכבר מגיעים צריך לחכות שלוש שעות בפקק בכניסה כי יש מלא משאיות שמגיעות, כולן צריכות לפרוק. זה מייקר מאוד את הטיפול בפסולת.
"במרכז הארץ יש את מטמנת חרובית של אזור מטה יהודה שגם היא הולכת להיסגר ממש בקרוב. אז נשארנו רק עם המטמנות בדרום הארץ - גני הדס שכבר מלאה ונסגרה, דודאים שקולטת כ-2,000-1,500 טונות פסולת ביום, והמטמנה הכי גדולה בארץ - אפעה - שנאגרים בה 70% מהפסולת בישראל". לפי לפידות, אפעה היא גם אתר הטמנת האשפה הגדול בעולם.
מובילה עולמית בפסולת
הבעיה מתחילה בעובדה שישראלים פשוט מייצרים המון זבל - כ־1.8 ק"ג אשפה לאדם ביום, נתון גבוה גם ביחס לממוצע העולמי, שלפי הבנק העולמי עומד על 0.8 ק"ג, וגם בהשוואה ל-1.4 ק"ג לנפש ליום שמייצרים אזרחי המדינות המפותחות החברות ב־OECD. "אני בתחום הפסולת כבר 24 שנים ומנסה למצוא פתרון לבעיה הזאת", אומר לפידות. "ישראל שונה מארה"ב, מאירופה, מקנדה, מאוסטרליה או ממדינות מתקדמות אחרות שאנחנו רוצים להידמות להן. בכל המדינות האלה כמות הפסולת לבן אדם ליום הולכת ויורדת משנה לשנה, ואילו בישראל כמות הפסולת שאדם מייצר ביום עולה בכל שנה. אנחנו במקום השלישי בעולם, אחרי ארה"ב וקנדה בכמות האשפה לאדם ביום, והם במגמת ירידה".
סיבה נוספת למשבר היא שיעור הפסולת האורגנית המיוצרת כאן. הפח הביתי בישראל מורכב מ-43% שאריות מזון (פסולת אורגנית), 20% נייר וקרטון, 19% פלסטיק ועוד כ-18% פסולת אחרת. "ישראל במקום הראשון בעולם בצריכה של פירות וירקות, שזה מצוין ומסייע לתוחלת החיים, אבל זה גם גורם לכך שכמעט חצי מפח האשפה הביתי שלנו הוא פסולת אורגנית שלא ניתן למחזר. באירופה זה 25% ובארה"ב 15%", מסביר לפידות. "ובכל מדינה מתוקנת גם חובה להפריד את הפסולת האורגנית במקור, בבית. אצלנו אין את החובה הזאת ולכן רוב הפסולת מגיעה להטמנה ולא למיחזור".
הפתרון כמו תמיד מתחיל בחינוך, גם לצריכה נבונה וגם להפרדת פסולת. אבל רגע לפני שנדבר על החזון היפה הזה, ובעיקר על האתגרים בדרך אליו, תמונת המצב בזירת האשפה ממשיכה להסתבך.
"הסיבה המרכזית שבגללה שום פתרון לא באמת מצליח לקרות בארץ היקרה והאהובה שלנו נקראת קרטל הפסולת", אומר לפידות ומתאר סיטואציה שאליה נקלע לאחרונה: "הכנתי ליישוב מסוים תוכנית לצמצום כמות הפסולת ולחיסכון בעלויות תוך כדי שיתוף הציבור בהפרדת האשפה. אחרי חצי שנה מגיע אליי הגזבר וכועס עליי: אני עכשיו משלם יותר". כשלפידות הסתכל על החשבוניות הוא הבחין בגידול של 30% בכמות הפסולת, ויצא לברר את הסיבה. "עקבנו אחרי משאית האשפה וראינו שהיא מפנה פסולת בעוד יישובים מסביב וכל הפסולת נרשמת על אותו יישוב".
גזבר הרשות הפחית את הסכום עבור הפסולת שאינה של היישוב שלו מהתשלום, אבל הסיפור לא נגמר כך. "אחרי שלושה חודשים זה נודע לראש המועצה. ומה ראש מועצה סביר היה עושה? במדינה מתוקנת היו מפטרים את הקבלן. אז לא. הם פיטרו אותי. אם הוא היה יכול, הוא היה מפטר גם את הגזבר, אבל לא היה לו רוב במליאה. ראש העיר לא מתעסק עם קבלן פינוי האשפה כי אין לו ברירה. זה הקבלן שאחראי על האזור של היישוב, ואף אחד אחר לא יתמודד במכרז חדש אם ייפתח".
איסוף פסולת וטיפול במפגעי פסולת הוא אחד מתפקידיה המרכזיים של הרשות המקומית על פי חוק. משרד הפנים הוא הרגולטור הממשלתי האחראי שהליך פינוי האשפה במתחם הפנים־עירוני (פינוי הפח הירוק) יתנהל כשורה, וכשהאשפה יוצאת מהתחום העירוני נכנס לתמונה המשרד לאיכות הסביבה, שהוא הרגולטור האחראי על נושא הטמנת ומיחזור הפסולת בארץ.
אבל את הפינוי, השינוע וההטמנה מבצעות בפועל חברות פרטיות. בזירה יש שלל שחקנים עם שלל אינטרסים, וברור שלא כולם עבריינים, אך כולם מתמודדים עם אותה הבעיה: בקרוב לא יהיה לאן לפנות את הזבל בישראל.
"בלי חזון אי אפשר"
במרץ השנה הציג המשרד להגנת הסביבה את התקדמות אסטרטגיית הפסולת של ישראל במועצה הארצית לתכנון ולבנייה. במסגרת הניסיון לפתור את משבר הפסולת נמצאות בשלבי תכנון וייזום שונים תוכניות להקמת כ-25 מתקני טיפול מתקדמים בפסולת ברחבי הארץ עד שנת 2035. מדובר בחמישה מתקני השבת אנרגיה, 11 מתקנים לטיפול בפסולת אורגנית ותשעה מתקני מיון - נוסף למתקנים הקיימים.
לדברי אלעד עמיחי, סמנכ"ל שלטון מקומי, חינוך וקהילה במשרד להגנת הסביבה, "התוכנית היא להפוך את הפירמידה מ-80% הטמנה ו-20% מיחזור ל-80% מיחזור ו-20% הטמנת פסולת בלבד, כמו שנהוג באירופה". החזון הזה מתחיל בבית. "את ההפרדות הראשוניות עושים בבית, אז יש לנו את חוק האריזות עם הפח הכתום שמטפל בכל מוצרי האריזות שמרביתן פלסטיק, נייר, קרטון, עץ, מתכת, וברגע שאנחנו מפרידים את זה מהפח הביתי שלנו וזה לא מתערבב עם שאריות המזון, הרבה הרבה יותר קל למחזר והרבה יותר כלכלי למחזר את זה".
כיום נושא המיחזור לא מאוד דומיננטי בציבור וגם המתקנים והפחים הרלוונטיים לא קיימים בהרבה מאוד ערים.
"זה נכון שהמצב הוא לא אופטימלי ולא קרוב להיות אופטימלי, אבל אנחנו כמעצבי מדיניות מסתכלים בטווח הרחוק, לא רק על הכאן ועכשיו. בתוך שנתיים בכל מדינת ישראל יהיה פח כתום".
עמיחי כמובן לא שוכח שגם במצב כזה חלק גדול מהפסולת לא ימוין ועהיה בפח הביתי. "כדי לטפל בפח הזה צריך ליצור תשתיות לטיפול בפסולת. מפעלי מיון שמפרידים פסולת ומרכיבים שונים הולכים למיחזור. ואחרי מפעלי המיון יש את הרכיב השלישי - מתקנים להשבת אנרגיה מפסולת. את אותן שאריות שלא הצלחנו למחזר, שאין מה לעשות איתן, במקום לשלוח להטמנה אנחנו משתמשים בהן כתחליף דלק לייצור אנרגיה במתקנים מתקדמים להשבת אנרגיה. מתקנים כאלה יש אלפים בעולם ואנחנו בתהליכים להקים מתקנים כאלה גם במדינת ישראל".
אתה מדבר על סוג של חזון, אבל מה עם המשבר שמתרחש ממש עכשיו ומאיים להטביע את המדינה באשפה ללא הרחבת מקומות ההטמנה?
"בלי חזון אי אפשר. אם אנחנו כל היום מטפלים בכאן ועכשיו ופותרים את הבעיות הנקודתיות שהן מקום להטמנה וטיפול בפסולת וכמדינה לא פועלים בתהליכים שלוקחים זמן, לא מתחילים לטפל בהם, אז עוד עשר שנים ועוד 30 שנה נמשיך לטפל בבעיות של כאן ועכשיו.
"אנחנו בתנופה אדירה של פיתוח תשתיות בכל רחבי הארץ של מתקנים מכל הסוגים, למיון, לטיפול אורגני ומתקנים להשבת אנרגיה, הרבה מאוד תוכניות למתקנים שהם כבר לא תיאורטיים. אכן אתרי ההטמנה מטבעם מתמלאים ואנחנו עושים בכל אתר ואתר של הטמנה כרגע פעולות להרחבה וליצירת נפח זמין להטמנה לתקופת הביניים. אנחנו מבינים שכרגע ההטמנה היא עדיין הפתרון הזמין היחיד שייתן מענה כולל לשוק הפסולת וימנע את זה שיהיו משברים סביבתיים. הפתרון שלנו הוא לאשר הרחבת מטמנות באופן מוגבל, מדוד ומבוקר לפי צרכי השוק ולא באופן גורף. חלק מהדברים כדרכם מגיעים לדקה ה-90 כי לא כולם מודעים לבהילות".
מחיר ההטמנה זינק ב-500%
דוד פרנקו, מנכ"ל חן המקום טכנולוגיות סביבה, מהחברות הגדולות בארץ בתחום איסוף, מיון וטיפול באשפה מספר שבזמן שבמשרדי הממשלה חיכו לדקה ה-90, הסיטואציה בשטח הפכה לבלתי אפשרית. "אתה אוסף את הפסולת ומעביר אותה למתקן מיון או תחנת מעבר, ואז אתה צריך לעשות המשך שינוע להטמנה ואין לך לאן להוביל את זה. יש כרגע מצוקה קשה של מקומות הטמנה. אנחנו עדיין לא נמצאים במצב של משאיות שיוצאות מתחנות המעבר ומגיעות לאתרים ולא מקבלים אותן, אבל זה אוטוטו עומד לקרות. זה עומד להתפוצץ לנו בפנים".
פרנקו מסביר כי הבע יה התברואתית מובילה לבעיות כלכליות קשות. "תעריפי ההטמנה עלו. אם היו משלמים עד ארבעה שקלים לטונה שנכנסת למטמנה פתאום רוצים 24 שקלים לטונה, וזה דרמטי. זה מביא למשבר כלכלי. אני מתפעל כמה מתקנים לטיפול בפסולת שבקצה אני צריך את המטמנה ואוטוטו תהיה לי בעיה כי החל מ-1 באוקטובר ההטמנה תעלה 24 שקלים".
ההתייקרות לא מסתכמת רק בתעריף ההטמנה. "המדינה מתכוונת להגדיל את שטח המטמנות הקיימות אבל אין מספיק דרכי גישה לשם, וזה יוצר עומס אדיר. היום משאית שנוסעת לכיוון אפעה ממתינה בתור שלוש שעות רק כדי להיכנס. אותו נהג משאית היה עושה שלוש נסיעות פינוי אשפה ביום בעבר, והיום הוא עושה שתי נסיעות ולפעמים רק אחת אז תשומות ההובלה עולות בצורה דרסטית. זה יוצר שרשרת התייקרות מטורפת".
האשפה מפונה מהערים למתקני מעבר לפני שהיא נשלחת למטמנות, ומתקני המעבר הללו עמוסים היום בפסולת כי אין לאן לפנות אותה. אבל הדרמה האמיתית לא מתרחשת במטמנות ובתחנות המעבר. את תוצאות הלוואי של הפקקים בכניסה למטמנות והנסיעות הממושכות שנהגי הפינוי צריכים לעשות כדי לפרוק אשפה, ניתן לראות ברחבי הארץ: בשטחים פתוחים מחוץ לערים, בפינות וצמתים שנהגי משאיות החליטו להשליך בהם זבל ובאתרי פסולת פיראטיים שצצים כמו פטריות לאחר הגשם.
אתרים פיראטיים ופרטיים
רון תומר, נשיא התאחדות התעשיינים, מסביר ש"כבר שנים רבות מתריעה התאחדות התעשיינים בנוגע למשבר שקיים במשק הפסולת וכל הפתרונות שמשרד הגנת הסביבה ואחרים מעלים זה כמו לשים פלסטר על פצע גדול ומדמם. אין מספיק מקום להטמנה של הפסולת שמיוצרת לא בעתיד הקרוב, שלא לדבר על העתיד הרחוק ויש רק מטמנה אחת גדולה שיש לה שטחים לא רבים זמינים - אפעה, אבל היא מרוחקת וגם יש גבול כמה היא יכולה לקלוט ביום. היא לא יכולה לקבל עשרות משאיות בשעה. התוצאה היא שנפתחו לא מעט אתרי הטמנה פרטית ופיראטית של זבל".
"האתרים הפיראטיים משגשגים היום", אומר נהג משאית שעבר עד לאחרונה בפינוי זבל מיישובים במרכז הארץ. "זה חוסך זמן על הכביש, דלק וכסף לקבלן הפינוי".
תומר אומר כי "יש גבול כמה שאתה יכול לשנע פסולת, גם מבחינת טכנית. אפילו משאיות זבל אין מספיק והטמנה רחוקה מצריכה יותר זמן על הכבישים ולכן חלק גדול מהזבל נזרק בכל מיני מקומות ברחבי הארץ בלי השגחה ופיקוח ובלי טיפול מתאים".
הוא מבהיר כי "תיאורטית אם היו מצליחים לשים עכשיו ברקס על כל ההטמנה הפיראטית היינו טובעים בזבל. אם אנחנו ממשיכים ככה תוך כמה חודשים אנחנו טובעים בזבל והורסים את הסביבה שלנו ואת הטבע שלנו. כל המטמנות הלא חוקיות הורגות את הסביבה בהדרגתיות. אני שומע לפעמים שיש לנו שלוש שנים ואין קטסטרופה בפתח אבל זו אשליה. אין זמן. אין לנו דקה. צריך לתת פה באמת פתרונות לטווח רחוק, והיום אין פתרון".
במשרד להגנת הסביבה מדברים על תוכנית שתוביל להפרדת האשפה כבר בבתים והקמת מתקני מיון, מיחזור והשבת אנרגיה תוך צמצום ההטמנה.
"זה נפלא לומר שהפתרון הוא לצמצם את הזבל ולעבור למיחזור בבתים, אבל זה חינוך וזה תהליך שייקח שנים ארוכות. לחנך את הציבור לצרוך פחות זה תמיד רצוי אבל בתוך עמנו אנחנו חיים ובעולם המערבי אנחנו יודעים לומר כבר לצערנו שאין סיכוי שמחר אנחנו נצרוך פחות, הכל יהיה בצמצום ורב פעמי. מדינה מתוקנת הייתה מזרזת הקמה של מתקני מיון ומיחזור ונותנת דגש על שריפת פסולת לצרכי אנרגיה, אבל אין דיון מהותי בכנסת על הבעיה הזאת".
בזירת פינוי האשפה כולם מסכימים שאותם מתקני מיון, מחזור והשבת אנרגיה הם הפתרון לטווח ארוך למשבר האשפה, אז למה זה לא קורה? "אם אתה רוצה לפתוח מכון מיון אתה עובר שבעת מדורי גיהינום ולפעמים לא מקבל אישור או שהאישור מתעכב בלי סוף. יש ביורוקרטיה מטורפת שאי אפשר להתקדם", אומר תומר. "יש לנו דוגמאות של מכוני מחזור ומיון שתקועים בדרך לקבל אישורים בכל מיני משרדים וחלק תקועים בדיונים עם הרשויות".
פרנקו, שמתכנן הקמת מתקן מיון במרכז הארץ מספר שזה אכן לא פשוט, בלשון המעטה. "המדינה מקדמת הקמת מתקנים כאלה אבל חסרות עתודות קרקע, יש איזשהו מסמך סביבתי שצריכים להסכים עליו והמדינה הזו קטנה וצפופה ואף אחד לא רוצה את המתקן ליד הבית שלו. הפתרון של הקמת מתקנים למיון ומיחזור הוא נכון ומדברים עליו הרבה זמן אבל הוא מתרחק כל הזמן. משלב הרעיון לשלב היישום זה לוקח איזה שבע־שמונה שנים".
לכל שחקן יש אינטרס אחר
כפיר מצוינים, סמנכ"ל רגולציה וקשרי ממשל במרכז השלטון המקומי, מסביר כי "קיימים מספר מתקני קצה להפרדת פסולת, כולל כאלה המשמשים להפקת אנרגיה, כמו המתקן בחיריה. ישנם גם אתרים למיון פסולת, כמו אתר עברון בצפון, שם מייצרים קומפוסט מפסולת אורגנית. עם זאת, היקף פעילות זו עדיין מצומצם יחסית. השאלה המתבקשת היא מדוע ההתקדמות בתחום זה איטית כל כך, למרות שמדברים עליו כבר שנים רבות. התשובה טמונה בכך שיש גורמים רבים המעורבים בסוגיית הטיפול בפסולת, ולכל אחד מהם אינטרסים שונים".
האינטרס של המשרד להגנת הסביבה הוא לתמרץ את כולם לעבור למיון פסולת ומיחזור. המטרה ראויה לכל הדעות, אבל השאלה היא מה הם האמצעים להשגתה.
"היטל ההטמנה אמנם מוטל על הרשויות המקומיות, אך הוא למעשה חלק מהתעריף הכולל המשולם לבעלי אתרי ההטמנה. בעלי האתרים מעבירים את חלק ההיטל למדינה, אך אין שקיפות מבחינת החלוקה בין התעריף עצמו לגובה ההיטל. כך או כך, הרשויות המקומיות משלמות סכומים ניכרים עבור הטמנת פסולת. כשאנחנו מנסים למצוא חלופות להטמנה, אנו נתקלים בחסמים רגולטוריים רבים. חסמים אלה גורמים לרשויות מקומיות רבות לוותר מראש על יוזמות חדשות, או שהתהליכים נמשכים שנים ארוכות".
מצוינים מסביר: "כדי להקים אתר שהוא חלופה להטמנה, נדרש תהליך מורכב. ראשית, יש צורך בהקצאת קרקע מרשות מקרקעי ישראל. לאחר מכן, נדרש שינוי ייעוד הקרקע באמצעות מינהל התכנון. גם אם הפרויקט נראה כלכלי עבור רשות בודדת, עדיין יש צורך בהעמדת מימון משמעותי. לעתים קרובות, זה כרוך בלקיחת הלוואה שדורשת אישור משר הפנים. אם רוצים לשתף פעולה עם המגזר הפרטי, גם זה דורש אישור נוסף משר הפנים. וכל זה רק קצה הקרחון של התהליך המורכב".
בשורה התחתונה, אומר מצוינים, "אנו עדים לבירוקרטיה מורכבת ומסורבלת. מצד אחד, המשרד להגנת הסביבה מציע תמריצים ומעמיד תקציבים במסגרת קולות קוראים. מצד שני, משרדים אחרים מציבים חסמים ביורוקרטיים ורגולטוריים בלתי אפשריים, דוגמת משרד הפנים. במובן זה משרד אחד קושר לרשויות המקומיות את הרגליים ומשרד אחר אומר להן: 'רוצו'. בעיה נוספת היא שחילופי השרים התכופים מובילים לשינויי מדיניות ורגולציה תכופים, מה שמקשה עוד יותר על תכנון ארוך טווח.
"התוצאה ידועה מראש - לא מתרחשת התקדמות משמעותית, ואנו עדים למשברים חוזרים ונשנים. יש עומסי תנועה כבדים של משאיות בדרך לאתרי הטמנה, ולצערנו, יש גם כאלה שמפרים את החוק. במקום לעמוד שעות בפקקים בכניסה למטמנות, הם משליכים את הפסולת בצדי הדרכים, ובמקרים הגרועים יותר אף שורפים אותה, מה שמגביר את זיהום האוויר שכולנו נושמים. הפתרון הזמני כיום הוא להגביה את רום ההטמנה בעוד כמה מטרים, אך זה רק דוחה את הבעיה. בעוד כחצי שנה, סביר להניח שנתמודד עם אותה בעיה שוב".
מצוינים מסכם: "הפעולות הננקטות כיום הן בבחינת פלסטר בלבד על בעיה מערכתית ועמוקה הרבה יותר. נדרשת חשיבה מחודשת וגישה כוללנית לנושא. אנו זקוקים לתוכנית ארוכת טווח שתהיה משותפת לשלטון המקומי, המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים וגורמים ממשלתיים נוספים. רק באמצעות שיתוף פעולה אמיתי וראייה ארוכת טווח נוכל להתמודד ביעילות עם האתגרים הללו ולמצוא פתרונות בני-קיימא לטיפול בפסולת בישראל".
הכתבה פורסמה לראשונה באתר גלובס