היכולות ההגנתיות הפנומנליות שישראל הציגה מול ההתקפה האירנית חסרת התקדים והנפשעת, הן לדעתי המפתח להשגת שלום אזורי.
אל מול כל התקפה ברוטלית ניתן להגיב בשתי דרכים: להכות בחזרה בעוצמה בלתי מתפשרת, מתוך תקווה שהמכה תכאב עד כדי הפסקת התוקפנות – או להתגונן, לייצר בריתות ולהכיל הכול באופן כה מושלם, עד שיבהיר ליריב שהמשך ההתקפה לא יביא לו כל תוצאה.
היכולות הטכנולוגיות ההגנתיות שישראל פיתחה הדגימו לאויבנו, ובראשם איראן, שכוחנות לא תועיל ובפועל לא ניתן להכניע את ישראל. יותר מכך, גם הממשל והעם באיראן הבינו שאם ישראל משקיעה משאבים אדירים להגן על אזרחיה ועל הטריטוריה שלה באופן כה הדוק, אז מן הסתם שהיכולות ההתקפיות שלה גדולות בהרבה, ופוטנציאל הנזק שהן עלולות לגרום לה הוא בממדים יוצאי דופן. יעידו על כך המראות שראינו, של המוני איראנים מסתערים על תחנות הדלק וחנויות האוכל, מחשש לפגיעה קשה שתנחית עליהם ישראל.
מה שקורה בצד השני
מנגד למה שקורה באיראן, אצלנו קיים תסכול גדול ומרמור בגין ההרתעה הישראלית שלכאורה אבדה. אותה הרתעה שכולנו מחפשים, אמורה לבוא לידי ביטוי ביכולות הצבאיות ההתקפיות שלנו. לדעתי, עם השנים ועם התבססות שלנו כמדינה חזקה ואיתנה, אותה הרתעה שמתבססת על יכולת התקפית היא חשובה ביותר, אך בה בעת היא לא הגורם המרכזי שישנה את התמונה. היכולות ההתקפיות שלנו הופכות אותנו באופן אוטומטי (גם אם הדבר לא נכון עובדתית) לצד החזק והעוצמתי, מה שגורם לנו להיות מטרה קלה לדעת קהל עוינת ולדחייה של העמדות והאמונות והערכים שלנו על ידי אומות העולם.
בהפוך-על-הפוך, דווקא היכולות הגנתיות הן המפתח לשיתוף הפעולה יוצא הדופן עם השותפות הטבעיות שלנו: ארצות הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה – אך עוד יותר מכך עם גורמים שמעולם לא דמיינו שיסייעו לנו באופן מעשי: ירדן וסעודיה. תחשבו על זה, מאוד הגיוני ומתבקש לשתף פעולה במהלכים הגנתיים שמטרתם להציל חיים ולמנוע מלחמה. לעומת זאת, לבקש עזרה פיזית (או לכל הפחות תמיכה מדינית), שעניינה פתיחת חזית מלחמה שסופה אינו ידוע, ובהכרח תביא להרג ולהרס, זו כבר בקשה שקשה מאוד לקבל.
הצד האמריקאי והחזית שאיתנו
אני רואה בבקשה האמריקאית אלינו להפגין איפוק, תוך הבטחה ברורה לסייע לנו בהגנה, אות של כבוד ובגרות למדינה שהפכנו להיות. איננו עוד מדינה קטנה ועצבנית שנדרשת להגיב באופן מידי ואימפולסיבי רק בשביל לשדר לשכנים שלנו: "אנחנו כאן ויש לנו יכולת, אל תנסו אותנו". את העוצמה שלנו אנו משדרים דווקא באיפוק שאנחנו נוהגים. את עוצמה שלנו אנחנו דווקא משדרים כשאנחנו מאפשרים לעצמנו את הזמן לעשות את הדברים בשיקול דעת, ומתוך מחשבה שתחילתה בראייה אסטרטגית ארוכת טווח. את העוצמה שלנו אנחנו משדרים דווקא כשכל האויבים שלנו מבינים שיש לנו "גב חזק" שאנו מקבלים משותפים אמיתיים, כמו ארצות הברית, שסומכת על המילה שלנו ועל כך שלא נפעל באופן אימפולסיבי וללא תיאום, ממש כמו בעולם העסקים.
זאת הסיבה שלדעתי, ההרתעה האמיתית אל מול אויבנו תבוא באמצעות העוצמה של קבוצת העמים שאליה נשתייך. מדינת ישראל ועם ישראל בשלים לזה כעת, ולטעמי זה המפתח לניצחוננו האמיתי ולמטרתנו האמיתית - שלום בר קיימא.
מהתנ"ך ועד היום
על פי הסיפור התנכ"י, בני ישראל סבלו עבדות קשה תחת עול המצרים במשך 400 שנים. האמונה מספרת כי אלוהים יכול היה ברוב כוחו לשחרר את העם ולהוציא אותו מעבדות לחירות בכל עת. אלוהים אף נהג בפרעה בסבלנות רבה, ואיפשר לו הרבה מאוד הזדמנויות לשחרר את עם ישראל. אם כך, מדוע איפשר אלוהים לעם הנבחר שלו לסבול זמן כה רב, עד שבחר לשחרר אותו? התשובה, על פי מספר מקורות, נעוצה במצב הנפשי של העם ובמוכנות הפנימית שלו להפוך מאוסף של עבדים לעם עצמאי וחופשי. רק כשהיה ברור שעם ישראל בשל מספיק, בוגר מספיק ושקול מספיק, הושלם מהלך יציאתו ממצרים מעבדות לחרות. כאז, גם עתה, שנים ארוכות שאנחנו נאבקים על העצמאות שלנו ועל הזהות שלנו. כעת, בפתחן של תמורות גדולות באזור שלנו לצד הזדמנויות ענקיות, עלינו להתעלות למדרגה חדשה ולנהוג באופן שונה מזה שבו פעלנו עד היום. רק כך, לדעתי, נוכל להביא שלום לעצמנו ולסובבים אותנו.
אנחנו בפתחו של חג החרות, חג שקשה מאוד לחגוג ולשמוח בו הפעם, כשכל כך הרבה מהאחיות ומהאחים שלנו חטופים בעזה ואינם זוכים לזכות החרות הבסיסית שלה זכאי כל אדם. ליבנו איתם ונעשה כל שביכולתנו להשיבם במהרה הביתה.
הכותב הוא בעלים ומנכ"ל רשת יוחננוף