מלחמה ראשונה: עבור רבים מאזרחי מדינת ישראל, מלחמת "חרבות ברזל" היא לא המלחמה הראשונה שהם חווים. עם זאת, לא משנה כמה "ניסיון נצבר" יש לך בסוגיה הזו, זאת אף פעם לא חוויה נעימה. במקביל, בכל שנה קיבוץ הגלויות של ישראל, עדיין מאגד לתוכו עוד ועוד יהודים מרחבי העולם – שעושים עליה ובוחרים לנהל את מרכז חייהם כאן. בניגוד לאלו שהתמודדו עם סיטואציות של מלחמה בעבר, העולים החדשים חווים אותה כעת בפעם הראשונה.
"למרות המפגש הראשון עם מלחמה, התחייבתי לעצמי להישאר חזקה"
מיכאלה זיידמן בת ה-25 היא עולה חדשה מארגנטינה, שאומנם עלתה לארץ כבר לפני שנתיים – אבל את אישור האזרחות הרשמי היא קיבלה ממש לאחרונה. זה קרה בחודש בנובמבר, בעיצומה של המלחמה. כעת היא מספרת, כי "ההתאזרחות הרשמית תוך כדי המלחמה, סימנה עבורי רגע מרגש ומשמעותי במיוחד".
זיידמן עלתה לארץ לאחר שהשתתפה בתוכנית עבור יהודים בישראל, שעוררה בה את הרצון לחוות את אורח החיים ואת התרבות הישראליים – מה שהוביל אותה להגר ארצה. כיום, היא עובדת כמורה לאנגלית בתוכנית הלאומית למצוינות באנגלית (תלמ"א), שמטרתה לאפשר לתלמידים מאוכלוסיות שונות לשפר את ידיעותיהם בשפה האנגלית. זיידמן אחראית על בנייה והעברה של מערכי שיעור באנגלית בבתי ספר יסודיים בירושלים.
במסגרת תפקידה החינוכי ומתוך תחושת שליחות ציונית, היא מסבירה שלמרות המפגש הראשון שלה עם מלחמה, היא עדיין מרגישה בטוחה בירושלים. "התחייבתי לעצמי להישאר חזקה, לתמוך בישראל ולהתנדב היכן שיכולתי. ההחלטה שלי להישאר כאן, במיוחד בתקופת המלחמה, זכתה להבנה ולגאווה מצד משפחתי בארגנטינה, החולקת אהבה גדולה לישראל".
לדבריה, בזמן שהמשפחה שלה נמצאת בצד השני של העולם, הסביבה הקרובה שלה הקיפה אותה בחום ובתמיכה: "זה חימם לי את הלב. המאמצים שלהם להסביר לי את המצב, והחוסן שלהם, היו ראויים להערצה. עם תחושה כזו מסביב, הצלחתי להתאים את עצמי להתמודדות עם הסיטואציה בדומה לישראלים המקומיים. על אף רמת ההבנה השונה שלי, אני מנווטת את החוויה הזו טוב מהצפוי. המלחמה הדגישה בפניי את החוזק ואת האחדות של העם היהודי, לימדה אותי לתעדף את החיים, להעריך את הזמן ולהוקיר את הקשרים עם המשפחה ועם החברים. למרות החושך והשנאה שמורגשת ברחבי העולם, המלחמה בישראל חשפה את היכולת הקולקטיבית שלנו להחזיק מעמד, לקום מהאפר ולהמשיך לחיות".
תינוק ראשון בצל הטילים
ג'ייקוב פרידמן בן ה-30 עלה מלונדון לפני כ-6 שנים ומתגורר כיום בתל אביב. את המלחמה הראשונה שלו הוא חווה כשהוא הורה טרי, לצד דאגה לבנו הבכור, שנולד רק לפני כמה חודשים. להבדיל מהורים ישראלים צעירים, שנעזרים בבני משפחתם (על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה), ג'ייקוב ובת זוגו נאלצו להתמודד עם הסיטואציה המורכבת והחדשה בכוחות עצמם, לאחר שהמלחמה מנעה מהוריו ומאחיו של ג'ייקוב להגיע לבקר ולסייע כפי שתכננו. "הם היו המומים, כואבים ועצובים", הוא מספר, "ונאלצו בשבועות הראשונים לתמוך בנו בעיקר מרחוק. אך למרות הקושי והכאב, הם הבינו את צו השעה ואת הצורך שלנו להישאר בישראל, דווקא כעת יותר מתמיד".
ג'ייקוב מוסיף ומספר על התחושות: "בתור אב לתינוק בן כמה חודשים, היו רגעים לא נעימים כשתפסה אותנו למשל אזעקה מחוץ לבית, ללא מרחב מוגן. זה התווסף לשאלות מחברים ומקולגות מהעבודה, שביקשו להבין למה אנחנו לא נוסעים לכמה ימים או לכמה שבועות לאנגליה, למשפחה, עד שהמצב יירגע. זה אולי נאיבי לומר, כי לא הייתי רוצה לשים את הבן שלי בשום סכנה, אבל במרכז תל אביב אני לא מרגיש בסכנה, והמחשבה הזו אפילו לא עברה אצלי בראש. ישראל זה הבית שלי, כאן המשפחה שלי. אשתי והבן שלי ישראליים, ואני מרגיש שדווקא עכשיו יותר מתמיד אני צריך להישאר פה".
פרידמן עובד כדירקטור בחברת ההייטק נטורל אינטליג'נס, העוסקת בתחום של השוואות מקוונות עם פלטפורמה טכנולוגית שפיתחה, העוזרת לצרכנים לקבל החלטות מושכלות בזמן קצר. "אני מרגיש הרבה מאוד תמיכה בישראל, בטח כשזה מגיע למקום העבודה ולקולגות שלי. הם דואגים לשלומי ולשלום המשפחה שלי, ואפילו שולחים מארזי אוכל להעלאת המורל. מפרוץ המלחמה, כ-20% מחברי הצוות שלי גויסו למילואים, וכל אחד נותן 150% מעצמו כדי לחפות על כוח העבודה החסר".
מאזור מלחמה – למלחמה ממשית
איוון סטרוסטין, בן 26, עלה לבדו מרוסיה לישראל בשנה שעברה, בעיצומו של מצב ביטחוני מתוח באזור עקב מלחמת רוסיה-אוקראינה. הוא, בניגוד לאחרים, קצת למוד מלחמות – אבל בישראל זה הקונפליקט הצבאי הראשון שהוא חווה. את ההחלטה לעלות לארץ הוא קיבל לפני כשנתיים, בעודו סטודנט לתואר שני במדעי המחשב במכון לפיזיקה ולטכנולוגיה במוסקבה, עם עבודה בבנק. ולמרות שכשהגיע לישראל הוא לא הכיר כאן אף אחד ולא ידע מילה בעברית, עם הרצון לעשות עלייה היה נוכח גם הרצון להשתלב בתעשיית ההייטק המובילה בישראל.
כך, איוון התחיל לחפש עבודה, כשבמקביל התגורר בסאבלטים – ובתוך כמה חודשים הוא הצטרף ל-eBay בתפקיד Backend Engineer בקבוצת buyer experience, האחראית על חווית הקנייה של הרוכשים בפלטפורמה.
ב-7 באוקטובר הוא היה על מטוס חזרה לארץ מחופשה בחו"ל, וכשקרא את החדשות לא חשב שמדובר במשהו חריג. אלא שכאשר נחת בארץ, וחווה "מבול" של הודעות וטלפונים, הבין את גודל האירוע. האזעקות תפסו אותו קצת מופתע, מכיוון שזה משהו שהוא לא חווה בעבר כמו ישראלים וותיקים, אבל כעת הוא מציין שהוא מרגיש בישראל בטוח, ומוסיף: "בתחילה הוריי דאגו מאוד מהמצב, אבל הסברתי להם שאני גר במקום שבו יש אזעקות מעטות, ולאחר מספר ימים הן נרגעו".
"אני מרגיש מאוד בטוח בעיקר בגלל התמיכה הגדולה מכל מי שנמצא סביבי. השגרה שלי כמובן השתנתה עם מעבר לעבודה מהבית, ואני מוצא את עצמי יותר בקשר ובפגישות עם חברים על מנת לתמוך אחד בשני. אני נפעם מהציבור ומהאנשים בישראל, שמתאחדים אחד בשביל השני, שמתנדבים ומציעים תמיכה באופן מעורר השראה. זה משהו שקורה ברוסיה, אבל באופן יותר מצומצם, בין המשפחה והחברים הקרובים. אבל לא מקולגות מהעבודה, ממעסיקים ומאנשים זרים שפשוט רוצים להושיט יד ולעזור. זה מדהים בעיניי".
"היו חברים שהרימו גבה כשנשארתי בישראל"
קורטני נועה לוי בת ה-40, נשואה עם שני ילדים, היא במקור ממלבורן שבאוסטרליה. כיום היא מתגוררת בפרדס חנה-כרכור, ועובדת בקיסריה בחברת אלמה – אשר עוסקת בפתרונות רפואיים ואסתטיים מבוססי-אנרגיה, בתור Clinical Application Specialist. "הגעתי לישראל בשנת 2021", היא מספרת. "עליתי יחד עם בעלי (יליד הארץ) גם ממניעים ציוניים, כי רצינו שהילדים שלנו יחוו את החיים בישראל, וגם כדי להיות קרובים למשפחה של בעלי. לצערי, יש לי היכרות קודמת עם אזעקות היות וגרתי במרכז הארץ בזמן 'צוק איתן'. יחד עם זאת, התחושה הייתה מאוד שונה ממה שמתרחש עכשיו".
"כשאני משוחחת עם המשפחה והחברים שלי על המצב בישראל, אני מקבלת דעות חלוקות. המשפחה הקרובה שלי חושבת שאנחנו צריכים לחזור מיד לאוסטרליה. קיבלתי גם הרבה הודעות מודאגות מחברים שעלו יחד איתי לארץ, וירדו חזרה לאוסטרליה בעקבות המלחמה. זה היה מאוד קשה עבורי. היו חברים שהרימו גבה כשנשארתי בישראל, שכן הייתה לי האפשרות לעזוב ולמנוע מהילדים שלי את תחושות הפחד והסכנה. אני חייבת לציין שבתחילת המלחמה לא הרגשתי את הביטחון מסביבי, אבל עכשיו אני קצת יותר מרגישה בטוחה. אני סומכת על צה"ל וזה נותן לי תחושת ביטחון. יחד עם זאת, השגרה שלי בהחלט השתנתה בעקבות המלחמה. הפכתי להיות הרבה יותר חרדתית לשלומי ולשלום משפחתי. אני בהחלט יותר זהירה וערנית כשאני מסתובבת ברחוב".
באשר לתחושותיה כעולה חדשה כאן, היא מסבירה שניכר ההבדל: "אני נשואה לישראלי שהיה חייל קרבי, כך שזה מובן שיש לו הבנה רחבה בנוגע לצבא ולמלחמה. למרות שגם הוא חושש במצב הנוכחי, הוא בהחלט מנהל את הפחד שלו הרבה יותר טוב ממני. אין לנו ממ"ד בבית, מה שמאוד מדאיג אותי, אבל הוא מבטיח לי שאנחנו נהיה בטוחים. בנוסף לכך, בכל פעם שאני שומעת מסוק קרב מעל הבית שלנו, אני דואגת מכך שאולי לא מדובר במסוק של צה"ל, אלא במסוק של מדינת אויב. אני לא חושבת שבעלי בכלל שם-לב לדברים כאלה, שאותי אישית – מדאיגים מאוד".