לפעמים נדמה לי שהדור שלי הוא כמו מתאגרף בזירה, כל פעם קם רק כדי לחטוף מכה נוספת וליפול שוב. ממגפת הקורונה לסבבי בחירות אינסופיים, מ"שומר החומות" למהפכה המשפטית, כל אחד מהאירועים האלה יכל להיות האירוע המעצב שלנו. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. אנחנו, שכבר היינו בסכנה להיות דור אבוד, מוצאים את עצמנו בלב המשבר הנורא בתולדות המדינה. מצד אחד דור תחת יוקר מחיה מטפס ודאגות כלכליות, מצד שני דור שנקרא לדגל להילחם על הבית.

תקציב 2023 שצפוי לעבור השבוע בכנסת לא מציע לנו בשורה. למעשה, הוא הולך להעמיק את הפגיעה בנו. אחרי קיצוץ של 470 מיליון שקלים מתקציב ההשכלה הגבוהה, צפוי קיצוץ של 7 מיליון שקלים מהטיפול הקהילתי בצעירים במשרד הרווחה, האוצר שוקל לבטל הטבות להורים עובדים, והטבות לסטודנטים במילואים תלויות ברצונם הטוב של המוסדות האקדמיים - וכל זה מבלי להזכיר את המציאות שמחכה למילואימניקים בתחום הדיור, התעסוקה והרווחה.

במקביל לזה, הממשלה מזרימה מאות מיליונים בכספים סקטוריאליים, כולל סכום שיא של 1.7 מיליארד שקל לישיבות, מאות מיליוני שקלים לתלושי מזון בניגוד לעמדת הדרג המקצועי במשרד האוצר, ועשרות מיליוני שקלים למיזמי מורשת יהודית. חלק מהכספים הועברו כך שיהפכו ל"קשיחים" בתקציב 2024, כלומר לא רק שהם יגדלו משמעותית, אלא ייכנסו למסגרת התקציב ואי אפשר יהיה לקצץ מהם. הממשלה בוחרת בתקציב שבטי, שמתגמל בייס מצומצם על פני דאגה אוניברסלית לאזרחים. תקציב שלא יבטיח לנו יציבות, ובטח שלא שגשוג.

אף שמאמצי המלחמה -  שלא לדבר על עתיד המדינה - נחים על הכתפיים שלנו, בכל הנוגע לסדרי העדיפויות אין לנו רשות דיבור

אף שמאמצי המלחמה -  שלא לדבר על עתיד המדינה - נחים על הכתפיים שלנו, בכל הנוגע לסדרי העדיפויות אין לנו רשות דיבור. צריך להגיד במילים פשוטות: אנחנו ממלאים את הצד שלנו בהסכם עם המדינה, והיא בוחרת, באופן מודע, להפנות לנו גב.

בתוך הערפל האופף את העתיד והשאלות הקשות שעולות מה-7 באוקטובר, ברור לכולם שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. עלינו לדאוג שהמצב שבו המדינה מציעה רשת ביטחון אמיתית לאזרחים שלה, ולא רק מצפה מהם למלא את חובותיהם. 

ישראל צריכה חוזה חברתי חדש שישנה דרמטית את סדרי העדיפויות. אם הצעירים מוכנים למות למען המדינה, היא צריכה לעשות הכל כדי שנוכל לחיות כאן. הוצאות הביטחון עומדות לגדול בשנים הקרובות, וזה מחייב, אבל לצד זה אנחנו חייבים לדרוש שינוי בסדר העדיפויות, שינוי בגודל של העוגה, שבירת החלוקה הצינית לשבטים ולבייסים. אם המדינה לא תדאג לכל תושביה, ועל אחת כמה וכמה לצעירים, האמון שכבר נשבר לא יוכל להתאחות.

אין לנו זמן או פריבילגיה לחכות שהמדינה תציע לנו עתיד, אנחנו חייבים לדרוש אותו ממקבלי ההחלטות. האסון שאנחנו בתוכו והאתגרים שהוא מזמן הם גם הזדמנות. הזדמנות לבנות מדינה טובה יותר, להשתחרר מקונספציות שקרסו, ולהבטיח עתיד טוב יותר, לנו ולכל המדינה. ועל ההזדמנות הזו אסור לנו לוותר, כי אם נעשה זאת, אנחנו שוב נהיה אלה שישלמו את המחיר.

נדב עוז זלצברגר הוא אקטיביסט וממייסדי מחאת הסטודנטים