הדברים שנתניהו לא רצה שתזכרו השבוע
"כאוס הוא לא תהום. כאוס הוא סולם".
אירועי השבוע הזכירו לנו את הציטוט הקלאסי הזה מתוך העונה השלישית של משחקי הכס. למי שהספיק לשכוח את הפרק ששודר לפני קצת יותר מעשור, נזכיר שמדובר בשיחה שמעמתת בין שתי השקפות עולם מנוגדות של שני בוחשים בקלחת הפוליטית בעולם המורכב של הסדרה. מן הצד האחד ואריז, היועץ הסריס. מנגד, ליטלפינגר (אצבעון, בעברית תרגומית) השאפתני. שניהם מאמינים שכל האמצעים כשרים כדי להגיע למטרה. אלא שההבדל הוא שלוואריז יש בכל זאת אידאל בסיסי: אמונה במוסדות. הוא מבקש להציב על כס הברזל את האדם הנכון לממלכה ולמנוע את הכאוס שיחריב אותה. הוא מעמיד את טובת הכלל לפני טובתו האישית.
מנגד ניצב ליטלפינגר (טוב, אצבעון), שמאמין שהכאוס הוא משהו שאפשר להיבנות ממנו. הוא לא מעוניין בטובת הממלכה, רק בקידום עצמי. מי שנושר בדרך זוכה לראות אחרים מטפסים לפסגה.
אפשר למצוא בדיון הזה הדים רבים למציאות הבלתי נתפסת שהמזרח התיכון חווה בשנה האחרונה (כן, כמעט שנה). אלא שאצלנו אין אציל זוטר שמנסה לתפס מעלה, אלא ראש ממשלה שנמצא שנים אינספור בשלטון, ומנסה להפיל אותנו במורד הסולם כדי שהוא יישאר בשלב העליון.
זה מה שנתניהו היה מעדיף שנדבר עליו: ניסיון הדחה הזוי של שר הביטחון בשביל ביצור הקואליציה והבטחת השתמטות חרדים. נכתוב כאן את שמו של גדעון סער, רק כדי שירגיש חשוב. אבל אפילו אם יקרה המקרה והוא ייכנס לממשלה (על תיק הביטחון הוא כבר ויתר), הוא יהיה עוד אביזר במה של נתניהו. לאחר מכן, הגיעו המתקפות בלבנון. מבצע מודיעיני מזהיר והוליוודי (שישראל לא לקחה עליו אחריות), ומתקפת נגד של חיזבאללה שהיקפה המלא עדיין לא ידוע.
והנה הדברים שכן צריכים להתמקד בהם: שום דבר שקרה בשבוע האחרון לא קידם את שיבת החטופים לביתם. העיניים עברו צפונה, כשיותר מ-101 ישראלים נמצאים במנהרות בעזה. "אנחנו מתקדמים, ותמיד קורה משהו", התלונן השבוע מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן. כדי להבין מהו ה"משהו" הזה, אפשר לצפות בכתבה של ירון אברהם, שפירט ביום רביעי במשך 20 דקות במהדורה המרכזית כיצד נתניהו טרפד באופן מכוון את המו"מ על עסקת החטופים מטעמים פוליטיים. אירועי השבוע לא היו שונים במהות, רק בעוצמה.
הדרך ליציאה מהבוץ הכלכלי עוברת באחריות כלכלית, אבל גם באחריות מדינית ומוסרית. אלא שבישראל לא נמצאת הנהגה שמוכנה לעבוד לטובת הכלל. הכאוס משרת אותה
ואם היה ספק באשר להשפעה המכריעה של המלחמה על המשק, אפשר למדוד אותם במספרים: לפי נתונים עדכניים שפורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדד המחירים לצרכן עלה בחודש שעבר בשיעור חריג של קרוב ל-1%, הצמיחה של המשק נבלמה, ההשקעות בהייטק בנסיגה, מחירי הדירות ממשיכים לזנק, הייצוא יורד, הריבית בישראל היא מהגבוהות במדינות המערב, ואלפי עסקים של מפונים ומגויסים נקלעו לקשיים.
ההוצאות של המלחמה הגיעו ליותר מ-100 מיליארד שקל, וזה בלי סכומי העתק שיידרשו לשיקום יישוב הצפון ויישובי הדרום אם אי פעם ייפסקו הקרבות. בינתיים המשק הולך אחורה. הממשלה לא עושה מאמץ כדי להתמודד עם הנתונים האלה. דיוני התקציב נגררים כדי לא לקבל החלטות קשות – לא על קיצוצים כואבים כדי להתמודד עם הגירעון מצד אחד, ואפילו לא על השקעות ענק במשק כדי לעודד אותו מצד שני.
במצב כזה, קשה לראות את בנק ישראל שוקל אפילו להוריד את הריבית הגבוהה שאהובה על הבנקים, אבל גובה מחיר כבד ממשקי הבית והעסקים בישראל. יש מי שרומז שבהיעדר מדיניות ישראלית הנגיד עוד עלול לשקול להעלות אותה.
הדרך ליציאה מהבוץ הכלכלי עוברת באחריות כלכלית, אבל גם באחריות מדינית ומוסרית. אלא שבישראל לא נמצאת הנהגה שמוכנה לעבוד לטובת הכלל. הכאוס משרת אותה, והיא ממשיכה לטפח אותו.
מי ישלם את המחיר על מדבקות המחירים
אי שם בתחילת המלחמה אישרה הרשות להגנת הצרכן (עוד רגע תקלטו את האירוניה) לקמעונאים לא להדביק מדבקות מחיר על גבי המוצרים שהן מוכרות, בגלל בעיות לוגיסטיות של כוח אדם. כך למעשה, הקלה הרשות להגנת הצרכן על רשתות השיווק לשנות מחירים באין מפריע ולמנוע מהצרכן את היכולת הבסיסית להשוות מחירים. הבנתם כמה זה אירוני שרשות שאמורה להגן על הצרכן לא עושה זאת, נכון?
כעת מצטרף לחגיגית הכשרת השרץ השר ניר ברקת, שכרגיל מכריז בפומפוזיות על הצעדים שהוא מתכוון לנקוט. השר מתכנן לבטל את חובת סימון המחירים על גבי המוצרים בסופרמרקט, על מנת לעבור לצגים דיגיטליים. במסגרת זאת, רשתות המזון הגדולות יוכלו להציג את מחירי המוצרים שעל המדפים באמצעות צג דיגיטלי, במקום להדביק מדבקות מחיר על כל מוצר ומוצר - החובה הקיימת כיום.
על פניו צעד הגיוני לרשתות השיווק שמתמודדות היום עם ההכרח להעסיק כוח אדם במיוחד שידביק מדבקות על המוצרים, וכתוצאה מכך, כך לפחות מסבירות רשתות השיווק, הן "נאלצות" להעלות את מחירי המוצרים. או כמו שהיטיבה להסביר זאת גילית רובינשטיין, מנכ"לית איגוד לשכות המסחר: "הדרישה הקיימת לסימון המחירים על גבי המוצרים היא שיטה מכבידה ביותר שטומנת בתוכה עלויות רבות. שם המשחק הוא קידמה וחדשנות ולא שיטה ארכאית ומיושנת. אנו סבורים שהגיע הזמן להתקדם ולהביא לשינוי החובה הקיימת, כך שמחירי המוצרים יוצגו באמצעים דיגיטליים מתקדמים, כך העלויות על כלל העוסקים יופחתו משמעותית והחסכון יגולגל לפתחם של כלל הצרכנים".
מה מונע מהרשתות להחליט שבעקבות ביקוש למוצר כלשהו היא מקפיצה מחירים? המדבקות שברקת ממהר לבטל
אבל בואו תרשו לנו לנחור בגיחוך. לא לכיס שלנו דואגות רשתות השיווק חס וחלילה, וגם לא ממש מזיז להן עוד עובד או שניים שעובר כל היום ומדביק מדבקות מחיר על גבי מוצרים שונות. הסיבה שהרשתות באמת דוחפות לשינוי הזה היא אחת: היכולת לשנות מחירים כהרף עין, לפעמים גם כמה פעמים ביום.
אז מה ימנע מהרשתות להחליט שבעקבות ביקוש מסוים למוצר כלשהו היא מקפיצה מחירים? אותן מדבקות שלוקח זמן להחליף כמובן. אבל השר כאמור כבר רוכב על גלי מסיבת העיתונאים שהוא יזם השבוע בנושא, והשינוי בדרכו לקרות.
אגב, יודעים מה עוד אירוני? מדובר באותו שר שיזם הדבקות מדבקות שחורות על מוצרים של חברות שלא שמו עליו ועל הבקשה שלו והעלו מחירים תוך כדי המלחמה. isn't it ironic?
איך הפכה אל על לבעיה של בעלי המשכנתאות
בארה"ב הריבית יורדת בחצי אחוז, מהלך שהצליח להפתיע. המשמעות היא ככל הנראה שהבנק המרכזי האמריקאי רואה סימנים למיתון בכלכלה, והחליט לא לשמור על כבודו ולהפשיל שרוולים ולהתמודד עם המצב.
בישראל, כמובן המצב שונה. המלחמה ואפס המדיניות של הממשלה לא מאפשרים הורדה של הריבית. אבל עבור כל בעלי המשכנתאות, הריבית שעלתה בחדות היא לא הבעיה היחידה. נתחיל בעובדה שמחירי הדירות לא מפסיקים לטפס ויחד איתן המשכנתאות עצמן. אבל זה לא כל הסיפור.
הבנק תמיד מרוויח, ובגלל זה המשכנתא היא יצור דינמי, שבסופו הלקוח איכשהו תמיד משלם יותר ממה שחשב. אחד המרכיבים החשובים בהלוואת הענק הזו הוא מדד המחירים. עבור הלווים, אינפלציה גבוהה היא עלייה נוספת בהחזר ההלוואות, שגם כך חצו את גבול ההיגיון. נכון לעכשיו, סופה של העלייה לא נראה לעין.
לפי החישובים, העלייה של מחירי הטיסות ניפחה את החוב של רוכשי הדירות ב-750 מיליון שקל
וכאן נכנסת לתמונה אל על. עליית המחירים של אל על הייתה אירוע בעייתי, שלא לומר חזירי, בפני עצמו. מצב החירום בישראל הוביל להשתלטות של חברת התעופה על הקווים לארה"ב ולמזרח הרחוק. באותה הנשימה, המחירים זינקו כלפי מעלה, כשהישראלים ממשיכים לקנות בהיעדר תחרות. באל על מגלגלים עיניים ומאשימים את "המערכת" שמעלה מחירים באופן אוטומטי, וטוענים שעצרו את מחיר המקסימום. על האפשרות של להוריד את מחיר המקסימום לדרגה שלא מובילה לחקירה של רשות התחרות לא חשבו שם. הקהל שבוי ונלהב, למה לפספס הזדמנות.
אלא שבנוסף להשפעה על ההוצאות של הישראלים על טיסות, מחירי הטיסות גם נכנסים למדד. עליית מדד המחירים באוגוסט בסך 0.9% הייתה כמעט כפולה מהצפוי. האחריות לפער הוטלה על עליית מחירי הטיסות ב-22%. לפי החישובים, העלייה של מחירי הטיסות ניפחה את החוב שאיתו מתמודדים רוכשי הדירות ב-750 מיליון שקל.
אל על הרוויחה במחצית הראשונה של 2024 226 מיליון דולר. מספטמבר 2020 הזרימה המדינה לחברה 300 מיליון דולר כדי למנוע את קריסתה. החזירות הזו כבר לא קשורה לחופשה בניו יורק, היא עולה לנו כסף בכל חודש.