השבוע שבו נשברנו
בשבוע שבו גילינו שכרמל גת נרצחה, ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר לעסוק בדף המסרים שלו במקום בדבר היחיד שהוא צריך לעסוק בו: החזרת החטופים בחיים לביתם. מי שאחראי לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה כבר התעשת מזמן והשאיר את הבושה מאחור. אחד אחד הגיעו המסרים שהופכים את המציאות על פיה: הממשלה שמנעה עסקה כמעט בכוח לא אחראית לדבר. משפחות החטופים שנלחמות על חיי יקיריהם מסייעות לחמאס. נתניהו, שלא נותרה לו מטרה לאומית אחת פרט לשימור שלטונו, גם אם זה עלול לעלות בחיי אדם, הוא ממלכתי. אנשים שמפגינים למען עסקה ולמען שחרור החטופים עושים "מעשה פוליטי" והם מונעים משנאה.
בשבוע שבו גילינו שהירש גולברג-פולין נרצח, הספינים על ציר פילדלפי וזכות השביתה נסחטו עד דק, בתקווה שנשכח את האמת המרה: נתניהו והממשלה שלו לא חותרים לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים. מבחינתם הקרבות יכולים להימשך לנצח, כל עוד הכיסא בטוח, יש ג'ובים למקורבים וכסף לחלק למגזר המצביעים.
בשבוע שבו גילינו שעדן ירושלמי הייתה בחיים עד לא מזמן ונרצחה, הממשלה שפוררה את החברה הישראלית גילתה שלא למדה דבר. ההפיכה המשפטית בדרכה חזרה, באופן מוצהר. יותר משהקלטות מנדלבליט-נוה חשפו מציאות מכוערת, הן חשפו את הציניות והניתוק מהמציאות של המגיבים אליהם, שר המשפטים יריב לוין ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' (עוד נחזור אליו). השניים, ובעיקר לוין, מקווים שנשכח שמנדלבליט מונה לכאורה דווקא בגלל קרבתו לנתניהו וכדי להגן עליו. אלא שלאחר שלא מילא את חובתו (כלומר, להכשיר כל עבירה שנתניהו עלול להישפט בגינה), עכשיו הגיע זמן הנקמה. ההפיכה המשפטית שלוין עדיין חולם עליה למרות הכל היא זו שתכשיר מינויים כאלה על ימין ועל שמאל. בעיקר על ימין. קשקושי טוהר המידות שלו לא מסווים את המטרה האמיתית של דרדור ישראל אל עבר הדיקטטורה, ואף למטה מכך.
נתניהו והממשלה שלו לא חותרים לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים. מבחינתם הקרבות יכולים להימשך לנצח, כל עוד הכיסא בטוח, יש ג'ובים למקורבים וכסף לחלק למגזר המצביעים
בשבוע שבו גילינו שאורי דנינו נרצח, אף ששרד במשך חודשים ברצועה, בצפון המשיכו ליפול טילים, בלי שהממשלה תעשה דבר. אין תכנית ואין עניין לפתור את המצב, בדרך מדינית או בדרך אחרת. חוגגים "מתקפת מנע", אבל לא מונעים את המתקפה הבאה. הרי תושבי הקיבוצים לעולם לא יצביעו לביבי, ותושבי קרית שמונה לא יצביעו למישהו אחר, אז למה להתאמץ?
בשבוע שבו החוזרה גופתו של אלכס לובנוב, שצריך היה לחזור חי לביתו, היה איזה רגע של תקווה בהפגנת מאות האלפים ביום ראשון. תקווה עצובה שאולי המחאה והכאב ההמוני יזיזו מישהו. אלא שמהר מאוד הבהירה הממשלה והבהירו שליחיה שלמדו את הלקח: במקום חשבון נפש, למשוך את הזמן ולקוות שמשהו יקרה שיטת מצליח על חשבון הציבור כולו.
בשבוע שבו גילינו שאלמוג סרוסי נרצח, והלב נשבר, הובהר סופית שהאחריות של הממשלה לאזרחיה לא קיימת. מבחינתה אנחנו משרתים אותה, ולא להפך. וממשלות כאלה דינם אחד: ללכת הביתה.
אפילו לשבות כאן לא מצליחים כמו שצריך
אחרי פגישה עם משפחות החטופים החליט יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד להכריז על שביתה של יממה, בעקבות חילוץ גופות ששת החטופים שנרצחו בידי חמאס. השביתה, שהייתה אמורה להראות למשפחות החטופים שהם לא לבד במערכה, להזדהות עם כאבן של משפחות הנרצחים ולתת גב למשפחות האחרות תפסה מהר מאוד גוון פוליטי, כיאה לימים האלה.
ההסתדרות דיווחה על שורה ארוכה של גופים ומוסדות שייקחו חלק בשביתה. עם זאת, חלק מהגופים הודיעו כי כלל הם אינם שובתים אך ייתכן כי חלק מהעובדים בהם שובתים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מיהר לפנות ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה בדרישה להוציא צווי מניעה לשביתה, ושורה של עיריות מיהרו לפרסם כי הן לא מתכוונות לעמוד בה. גם מירי רגב הפעילה את כל כובד משקלה כדי למנוע מהשבתה של נתב"ג וחברות התחבורה הציבורית, וכולם ביחד פתחו בקמפיין בו האשימו את בר-דוד בתפיסת צד במפה הפוליטית ובהפסדים כבדים למשק בעקבות השביתה.
אך ראו איזה פלא. לא רק שהשביתה לא פגעה בכלכלה, היא אף תרמה לעלייה בהכנסות. מנתוני חברת שבא עולה כי היום בין השעות 7:00 עד 16:00 בוצעו בכרטיסי אשראי הוצאות בסכום כולל של 984.94 מיליון שקלים. מדובר בסכום שגבוה ב-2.9% מהיקף ההוצאות בכרטיסי אשראי, בהשוואה לאותן שעות בשבוע שעבר.
בשבא מעריכים כי הציבור הישראלי ניצל את יום השביתה ויצא גם למרכזי הקניות לבצע השלמות של רכישות וקניות לפתיחת שנת הלימודים
בשבא מעריכים כי הציבור הישראלי ניצל את יום השביתה ויצא גם למרכזי הקניות לבצע השלמות של רכישות וקניות לפתיחת שנת הלימודים. בנוסף, השפעתה של השביתה על מערכת החינוך ומקומות העבודה במגזר הפרטי והציבורי הובילה לפעילות גבוהה יותר בענף המזון.
איך זה הסתיים כולם יודעים. בית הדין לעבודה הוציא צו לסיום השביתה, שגם ככה נוהלה בקול ענות חלושה. כי כנראה לאף אחד לא אכפת. לא מהחטופים, לא מתושבי הצפון, ולא מהכלכלה שמתרסקת לאיטה. תשאלו את התיכונים שלא התחילו ללמוד וכנראה גם לא יתחילו בקרוב.
סמוטריץ' והתקציבים
הצפייה במסיבת העיתונאים של בצלאל סמוטריץ' השבוע הייתה כואבת מהבחינה הפוליטית וכואבת מהבחינה הכלכלית.
מהבחינה הפוליטית, קשה היה לצפות בשר האוצר מחויך בשבוע שבו הוחזרו הגופות והציבור הישראלי דימם. לזכותו של סמוטריץ' ייאמר שבניגוד לחבריו לממשלה, הוא עוד מנסה לגרום גם למתנגדיו להאמין שבסופו של דבר הוא דואג לכלל הציבור. זה התבטא בעיקר בפוסט נרגש שבו התוודה על תחושותיו הקשות.
קשה היה גם לצפות בו מחמיא לפקידי האוצר ולשאר משרדי הממשלה. אותם פקידים ומשרדים שתקף באופן כמעט חסר תקדים רק רגע לפני כן. להרף עין עברה המחשבה שהנה, חל פה שינוי. אלא שבין הדיבורים, החיוכים והניסיונות להעמיד פנים שהכל מנוהל כמו שצריך, לשר האוצר יצא הסמוטריץ': ארנון בר דוד "טעה טעות ערכית, מוסרית וציונית", לא פחות. כן, תמיכה במשפחות החטופים היא טעות ציונית. המחאה המשפטית לא על השולחן אבל "הצד השני לא הניח את נשקו. כופים עלינו מינוי נשיא בית משפט עליון". כאילו לא מדובר בהמשך שיטת הסניוריטי, שנועדה למנוע פוליטיזציה של המערכת. אותה פוליטיזציה שסמוטריץ' ובני מפלגתו הזוטרים יותר מעוניינים בה כל כך, כדי ששלטון החוק לא יפריע להם חלילה להגשים את מטרותיהם. כמובן שהייתה שם גם קריאה מפורשת למלחמה עם לבנון ("קצרה", הבטיח שר האוצר). השלכות? מה זה משנה.
אילולא היינו יודעים שסמוטריץ' הוא אחד הגורמים שמעכבים עסקה, כל עסקה, וכל אפשרות של סיום המלחמה, היינו מחייכים בסלחנות. אבל למרות הפגנת האנושיות, וההסתחבקות עם הכתבים וההבטחה לשקיפות ("אני אשאר ואענה על כל השאלות הפוליטיות", אמר כשנשאל על החטופים. מסיבת העיתונאים נקטעה מיד לאחר מכן), שר האוצר לא מתכוון לזוז מעמדתו.
בנוסף לכך, הוא גם אחראי על עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. במשך חודשים התקציב מתעכב, ובעצם לא נמצא בהכנה. פקידי האוצר ("יש לי הערכה אליהם", הבהיר השר) מודרים מהדיונים והעבודה השחורה שצריכה להיעשות בפועל לא ממש נעשתה. מה כן הוצג השבוע? מעין מסמך עקרונות, כיוון דרך. הצבת יעדים שאפתניים, אבל בעיקר בהערכת הזמן שיידרש לסמוטריץ' לשכנע את חבריו בקואליציה לתמוך בצעדים שהוא מציע.
סמוטריץ' טען שהתקציב "מרחיב", ובכל זאת הוא שואף לקצץ כ-35 מיליארד שקל. אלה יגיעו מהמקפיא. הקפאת מדרגות מס הכנסה והקפאה הקצבאות והשכר במגזר הציבורי ב"שיח עם ההסתדרות". אולי עד אז ישכחו שקרא להם לא ציונים.
אבל לא מדובר בהקפאה. מדובר בגזרה. מה שלא יוקפא הן עליות מחירים. האינפלציה ממשיכה לעלות, ולא נראה שיש מישהו שמתכוון לעצור אותה. אם לא יוגדלו קצבאות ולא יעלה השכר, אנשים יוכלו לקנות פחות. סמוטריץ' היגג על כך ש"כולם ייכנסו מתחת לאלונקה", אבל בפועל מי שמשלמים את המחיר על צעדים כאלה הם בעיקר השכבות החלשות ומעמד הביניים, שגם כך נושא על עצמו נטל בלתי נסבל. על כל אלה תתווסף העלאה של המע"מ.
אם לא יוגדלו קצבאות ולא יעלה השכר, אנשים יוכלו לקנות פחות. סמוטריץ' טוען ש"כולם ייכנסו מתחת לאלונקה", אבל מי שמשלמים את המחיר על צעדים כאלה הם השכבות החלשות ומעמד הביניים
מה פירוש הקפאת מדרגות המס? מדרגות המס צמודות לשכר הממוצע. ככל שהמדרגה גבוהה יותר, המס המשולם גבוה יותר. בהנחה שמשכורות עולות מדי שנה, ההנחה היה שנשלם יותר מסים על חלק גדול יותר מהשכר. החלשים ביותר לא צפויים להיפגע מהמהלך. אבל מעמד הביניים יקבל עוד מכה.
מעבר לכך, שוב פונים למגזר הציבורי כדי לקבל כסף, הפעם על ידי הקפאת שכר. כלומר, עובדי המגזר ישלמו יותר מסים, אבל לא יקבלו את ההעלאה שהובטחה להם בהסכם שנחתם לפני שנה, שגם הוא לא היה מיטיב במיוחד.
כתבנו רבות על חיבתם של שרי אוצר לקיצוצים ולגזרות. גם הפעם אין לאוצר בשורה אחרת, בוודאי שלא עבור מי שנמצא בתחתית שרשרת המזון הכלכלית. ההבטחה למלחמה בהון השחור מושמעת כבר שנים, אבל אי אפשר לסמוך עליה. וכך נשארנו עם תכנית כללית, ללא פרטים, שוודאי תקוצץ על ידי שותפים פוליטיים שלא מעוניינים לקחת חלק במאמץ הכללי. רק ודאות אחת נותרה: השנה הבאה תהיה קשה.
את מי צריך לחנך
מפחיד להיות הורה בשבועות האלה במדינה. השאלה לאן אתה שולח את הילד שלך ואיזה עתיד מחכה לה או לו מכווצת את הבטן. עבור הורי התיכונים, השאלה השבוע הייתה האם שנת הלימודים תיפתח אי פעם.
עיצומי המורים, נזכיר, נמשכים כבר יותר משנה. במחצית השנייה של שנת הלימודים הקודמת לא ניתנו ציונים, ולא יצאו טיולים באופן רשמי. לא היה נראה שלאיש בארגון המורים ובמשרד האוצר אצה הדרך לפתור את המשבר. "אם ראש הממשלה היה מתערב, אולי משהו היה משתנה", הודה בפנינו גורם באוצר. גם רן ארז רמז שבשביל נתניהו הוא היה מאיץ את התהליך. אלא שלראש הממשלה שלנו אין עניין במערכת החינוך.
למי שאמור להיות עניין הוא יואב קיש, שר החינוך. מהשר שהודה בשבוע שאחרי ה-7 באוקטובר שהממשלה שלו התעסקה בשטויות בשנה שקדמה לטבח, לא נשאר דבר. נשארה התעלמות של חודשים מהמורים והתלמידים בתיכונים ומהחטופים. דף המסרים מנתניהו, לעומת זאת, שונן היטב.
מי שנותרו בצד הדרך הם תלמידים ששמחים אולי על הארכת החופש, אבל בפועל זקוקים למסגרת בתקופה הקשה הזאת. נשארו גם מורים ומנהלים שנותנים את נשמתם בשכר שהולך ונשחק, אל מול מערכת שכבר שנים לא מצליחה לתפקד כראוי, משרד אוצר שמבקש בעיקר לפרק איגוד מקצועי ואל מול הורים שחלק גדול מדי מהם רואה בהם עצלנים, אפילו שבעצמו לא היה מעז לעמוד מול כיתה.
במוקד המאבק עומדים החוזים האישיים. דיונים סוערים עדיין מתנהלים במערכת על החשיבות של החוזים האישיים. בין אלה שרואה בהם כלי למצוינות, לבין מי שרואה בהם כלי לעשות הפרד ומשול בין ציבור המורים.
השבוע דיברנו עם מנהלות בית ספר, שהסבירו את החשש הגדול מהעניין. החשש הראשון הוא שחוזים אישיים, והעובדה שמעמד המורה יעורער בעקבותיהם יובילו למחיקה מוחלטת של כל ניסיון לחנך את בני הנוער. בלי ערכים, בלי חברה. מורה יימדד במספר הסופי בבחינת הבגרות. דברים לא מדידים, שלא נכנסים לאקסל, לא ייכנסו.
"שלא יספרו לי סיפורים", אמרה לנו מנהלת. "כשמהערכת רוצה לשמר טאלנט, פתאום היא יודעת איך לעשות את זה"
החשש השני הוא יצירת מעמדות בחדר המורים. מצד אחד, מורים מתוגמלים היטב, ומצד שני, מורים שהם לא יקירי המערכת, שמקבלים פחות. "אתה יודע איך אתה מתחיל, אבל אתה לא יודע איך תסיים את זה", אמרה לנו אחת המנהלות.
המנהלים גם מזכירים עובדה חשובה נוספת: במערכת כבר קיימים חוזים אישיים עבור מורים יחידים ששווה להתאמץ עליהם. "שלא יספרו לי סיפורים", אמרה אותה מנהלת. "כשמהערכת רוצה לשמר טאלנט, פתאום היא יודעת איך לעשות את זה".
ערעור הקביעות היה אחת הסיבות להתדרדרות המהירה של משטרת ישראל, עוד לפני שנשבתה על ידי בן גביר. במקום להסתכל על תמרור האזהרה הזה, באוצר ממשיכים לדהור קדימה. בפורום קהלת בטח חוגגים.
גם המשברים בהייטק נוחים יותר
הנפילה במניית אנבידיה השבוע (9.5%) הובילה למחיקה היומית הגדולה בהיסטוריה של וול סטריט בשווי - כשאנבידיה איבדה 279 מיליארד דולר משוויה ביום מסחר אחד, בין השאר בשל הדיווח על כך שבמשרד המשפטים האמריקאי מתכוונים לפתוח בחקירה נגדה.
למי שבמקרה לא שמע את השם אנבידיה, החברה שמייצרת שבבים ומאפילה על מתחרותיה הפכה לחלק מהותי בשרשרת האספקה של כמה מהחברות הגדולות בעולם, ליוניקורן הפלאי ששוויו לא מפסיק לעלות וכפועל יוצא בין השאר - גם לחברה שהכי שווה לעבוד בה. על פי חברת המידע העסקי CofaceBdi,, אנבידיה כובשת בסערה את המקום הראשון השנה לאחר שבשנה שעברה הייתה רק במקום ה-16.
כשיש הגה לספינה ועובדים שמאמינים בהנהגה ניתן לצלוח משברים, ואמון העובדים בחברה לא נפגע
הסקר נערך בהשתתפות 170 חברות ומאות אלפי עובדים. בדירוג שוקללו כמה נתונים: תוצאות של סקרי עובדים פנים–ארגוניים, תוצאות סקר מקיף בקרב מנהלי משאבי אנוש בחברות המובילות וכן נתונים שנמסרו מהחברות המובילות לגבי מאפייני הרווחה בארגון. הדירוג מבוסס על תמהיל של ציוני העובדים לחברות בהן הם עובדים.
מי שעוד מככבת בעשירה היא חברה אחרת שנמצאת בקשיים, המתחרה של אנבידיה: אינטל. ענקית השבבים שרק לפני חודש הוציאה לפועל את תוכנית הקיצוצים ושלחה כ-17,000 עובדים הביתה, ביקשה השבוע מאלפים מתוך 11,000 עובדיה בישראל לוותר על רכב חברה צמוד ולהתבסס על פתרון תחבורתי חלופי. כל זה לא מנע ממנה להתברג במקום השמיני והמכובד, קפיצה של 11 מקומות מהשנה שעברה.
מה אפשר ללמוד מזה? שלמרות המשברים הלא ממש מינוריים בחברות, כשיש הגה לספינה ועובדים שמאמינים בהנהגה ניתן לצלוח משברים בקלות, ואמון העובדים בחברה לא נפגע. חבל שאי אפשר להגיד את אותו דבר על ההנהגה במדינה.