צמצום בזבוז מזון, או בקיצור צמבו"ז, הוא רעיון שמבקש לשים סוף לתופעה שבה מזון נזרק לפח בזמן שיש אנשים הסובלים מחוסר ביטחון תזונתי. לפי נתוני הדו"ח האחרון של לקט ישראל, כ-37 אחוז מהמזון המיוצר בארץ – 2.6 מיליון טון – לא נצרך, ולא מגיע ל-1.4 מיליון איש החיים באי-ביטחון תזונתי. זאת אומרת, שהמזון האבוד יכול היה לסייע לציבור גדול בזמינות ובנגישות לאספקה יציבה של מזון מגוון ובריא. כנס "קיימות וקהילה 2024", שנערך לאחרונה במרכז האקדמי רופין בשיתוף מרכז השל לקיימות, הציע דרך אפשרית להתמודדות עם אתגר זה: קהילות.
את המושב שעסק בחדשנות קהילתית לצמצום בזבוז מזון ולקידום ביטחון תזונתי הוביל ד"ר זהר ברנט-יצחקי, ראש קבוצת המחקר לקיימות סביבתית וחברתית במרכז האקדמי רופין ובוגר תוכנית ממשק. לדבריו, "הקהילה מהווה רכיב משמעותי להצלחת פעילות הצלת המזון". קהילות נחשבות לכלי מרכזי ביצירת פתרונות מקומיים בנושאים המערבים שיקולים סביבתיים וכלכליים-חברתיים. לקהילות שעוסקות בשימור יש רגישות תרבותית וחיבור עמוק עם הטבע, מה שמעניק יתרון גם לבני האדם וגם לסביבה. מאמר שפורסם בשנה שעברה בכתב העת 'אקולוגיה וסביבה' קרא לקהילות מקיימות "כוח מניע ואבן דרך משמעותית לקידום אזרחות סביבתית ופעולה קולקטיבית אפקטיבית". כלומר, כשחברי הקהילה מבינים את הנזקים מבזבוז מזון ונאבקים יחד בתופעה הם מפתחים ביניהם אמון ונאמנות ומגדירים מחדש את הנורמות החברתיות בקהילה. זה לא קל או פשוט, אך כמו שמראות שתי קהילות שסיפורן המורכב הוצג בכנס זה אפשרי ובעל השפעה רבה.
ברחוב דיזינגוף בתל אביב פועל מיזם של מקרר קהילתי הנקרא דיזיפרידג'. אל המקרר מביאים מתנדבים את שאריות המזון של עסקים ושווקים. לפי בר טל, אגרונום ויזם סביבתי שהיה שותף להקמת המיזם, התמונות של מזון זרוק לפח הן "מחזה בלתי נסבל". ברנט-יצחקי מספר שיוזמות דומות של מקררים חברתיים מתקיימות בכל רחבי הארץ. מקרר חברתי מוצב בשכונה או אזור, במטרה "שאנשים שיש להם עודפי מזון יעבירו אותם למקרר המשותף". לדבריו, במקום לזרוק אותם, אנשים אחרים יוכלו להגיע ולקחת אותם מהמקרר הפתוח.
העיר שבה אפשר להשיג מזון בחינם
בימי הקורונה החל בשוק פתח תקווה פרויקט להצלת מזון – בימי שישי לקראת הסגירה מגיעים המתנדבים לאסוף את שאריות מזון מהסוחרים. מה שמיוחד בפרויקט הזה הוא לא רק צמבו"ז וחיזוק הביטחון התזונתי, אלא גם בניית קשרים אנושיים. לפי דבריהם בכנס של המתנדבים שרית זיק חייט ושמואל אברמוב, הפרויקט משרת בממוצע 30 לקוחות בשבוע באמצעות 10 מתנדבים. הלקוחות והמתנדבים מגיעים מקבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות – יש מתנדבים שפועלים מאידיאולוגיה של צמצום בזבוז מזון ומתנדבים הסובלים מאי-ביטחון תזונתי, יש לקוחות שהם תושבים ותיקים וחדשים ויש לקוחות שהם עובדים זרים.
בזבוז המזון, מתאר ברנט-יצחקי, מתרחש בשלושה שלבים: בקרב החקלאים – על ידי השמדת תוצרת שלא שווה לשווק, בקרב רשתות השיווק והעסקים – על ידי זריקת מוצרים עם תוקף קצר, לא אסתטיים או כאלו עם אריזה פגומה, ובקרב הצרכנים – שקונים תוצרת שלא ישתמשו בה. אם הדוגמה מהמקרר בתל אביב מראה כיצד צרכנים יכולים להתאגד לקהילה מקיימת סביב מטרת צמצום בזבוז המזון, אז גם בשלבים אחרים ניתן לטפל בבעיה. למשל, אחת הבעיות של חנויות היא מוצרים עם חיי מדף קצרים. "זה כמעט לא קורה בארץ", הוא טוען, "אבל בחו"ל יש רשתות שיווק וחנויות שבהן מוקצים אזורים למוצרים בעלי תוקף קצר, שעליהם משלמים פחות כסף". למשל, קיימת הנחה משמעותית על גבינות שתוקפן קצר, כך שצרכן שמעוניין לצרוך את המוצר באותו היום יעדיף לשלם פחות על מוצר טוב לשימוש. לדבריו, זה לא רק הגיוני, אלא גם מייצר תמריץ כלכלי משמעותי. כך צרכנים יוכלו לרכוש בזול ועסקים יוכלו למכור עוד מוצרים.
8 מיליארד שקלים נזרקים לפח
בישראל יש "חוסר יעילות משווע בנוגע להשמדת וזריקת מזון", קובע ברנט-יצחקי. הטרגדיה היא שבמקרים רבים מושקעים הרבה משאבים, אנרגיה ועבודה בגידול ובשינוע של מזון שבסופו של דבר נזרק לפח. ברנט-יצחקי מביא כדוגמה את גידולי החיטה. לדבריו, לכיכר לחם אחת צריך 1.4 מטר רבוע של קרקע. נוסף על כך, צריכת המים של חיטה נעה סביב 2,000 ליטר לקילו. "העובדה שאנחנו משנעים כמויות כל כך גדולות של מזון שבסופו של דבר נזרק גורמת לנזק סביבתי משמעותי שהיה יכול להימנע", הוא מסביר, למשל בגלל פליטות גזי חממה ומזהמי אוויר כתוצאה מהשינוע.
גם לפגיעה כזו הנעשית לשווא, מציע ברנט-יצחקי, אפשר להצמיד תג מחיר כלכלי. בדו"ח השנתי של לקט ישראל מצוין ששוויו של המזון המבוזבז בישראל עומד על כ-23 מיליארד שקל בשנה, כשלפי ההערכות זה כולל מזון ראוי למאכל בשווי 8 מיליארד שקלים שנזרק גם כן. הטיפול בפסולת העודפת עולה כמיליארד שקל בשנה. כ-5 מיליארד שקלים נוספים קשורים להוצאות בריאותיות עודפות הנובעות מאי-ביטחון תזונתי. לאור נתונים אלה, בלקט ישראל מעריכים שהמדינה יכולה לחסוך כ-13 מיליארד שקל בשנה בעזרת מדיניות שתקדם צמצום בזבוז מזון.
בהינתן המצב הביטחוני והכלכלי, ישראל מתמודדת עם עלויות גבוהות ותלויה בייבוא מזון, בפרט בכל הקשור לדגנים ולקטניות שלא מגדלים בארץ. כ-30 אחוז מהשטחים החקלאיים בארץ מצויים בסמוך לאזורי הלחימה בצפון ובדרום, כך שבמהלך המלחמה יותר מהוכפל האובדן של תוצרת חקלאית, ומחירי הפירות והירקות עלו ב-8 וב-14 אחוז בהתאמה. כתוצאה מכך, היכולת לצרוך מזון בריא נפגעת, בעיקר בשכבות החלשות. "כדי להצליח במשימה דרושים קהילה, מנהיגות מקומית, יוזמה, חשיבה וחזון", אומר ברנט-יצחקי. אולי שם טמון הפתרון לצמצום בזבוז המזון. "במקרה זה, במקום שבו המדינה נכשלת או נמנעת מעשייה, החברה והקהילה יכולות ליזום ולהצליח", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה