לקוח ותיק שלי מהשרון, משה א', התעשר מאוד מאז שהחל לפתח בשנות ה־ 60 דרך ארוכה של קשרים חקלאיים עם מדינות אפריקה. יש לו שני בנים − בן אחד המשיך איתו בעסקי המשפחה, והבן השני וטרינר. למרות עושרו הרב משה הוא קודם כול איש משפחה, אדם שלא מתחיל פגישה לפני שהוא מראה לי צילומים של הנכדים שלו וחגיגות משפחתיות, כך שלמרות שלא פגשתי מעולם איש מהם, הכרתי אותם היטב.
משה תמיד הגיע אלי לבד לשיחות פרטיות בכל מה שנוגע לכספים שאינם קשורים לניהול השוטף של העסק. היה חשוב לו מאוד להבטיח את עתיד המשפחה ולשלוט היטב במהלכים הכספיים של כל אחד ואחד שם. הוא השקיע את כספו בצורה זהירה ומחושבת מאוד וניהל מעקב צמוד אחר מצב ההשקעות, אבל ידע גם ליהנות מהכסף שלו ופיזר אותו בנדיבות בין בני המשפחה.
כשבנו מיכה התקשר אלי וביקש להיפגש איתי − הופתעתי, כי שום משבר כלכלי לא נצפה בתחום הדוחות הכספיים של משה. מאחר שהלקוח הרשמי שלי הוא משה עצמו, הבהרתי מיד שאם יש ביניהם חילוקי דעות, בשלב כלשהו אצטרך ליידע את משה על הפגישה הזאת. מיכה הבטיח לי שזה כלל לא קשור לאביו וקבענו פגישה. הוא נראה ממש כמו אבא שלו ועד מהרה התחיל לדבר על העניין שלשמו הגיע.
לעניין קראו דפנה, בתו הבכורה ונכדתו הבכורה של משה. היא החלה את לימודיה באוניברסיטה זה עתה וסירבה לקבל מימון מהמשפחה, למרות שמשה פתח לכל הנכדים תוכנית חסכון מיוחדת ללימודים גבוהים. למימון לימודיה היא נרשמה לתוכנית חברתית וכן עבדה כמלצרית בעיר.
"על איך שהיא נראית אני לא רוצה לדבר בכלל. יש לה פירסינג בשתי הגבות, בלשון וגם בפופיק, קעקוע של פרפר ירוק על היד, היא קונה בגדים רק בחנויות יד שנייה. אבל בסדר, לקח לי זמן להתרגל לזה שהבת שלי תמיד נראית מלוכלכת, עם זה כבר הצלחתי לחיות. מה שאני לא מבין זה למה היא צריכה לפגוע בסבא שלה? אני צריך שיצחקו עליו? שיגידו שהוא קמצן? שהנכדה שלו מסכנה וצריכה לעבוד כדי לממן את הלימודים שלה? בשביל זה הוא עבד כל כך קשה כל החיים?".
מיכה אמר שדפנה היא ילדה דעתנית. הוא ואשתו נותנים לה לעשות כרצונה מחשש שאחרת היא תתנתק מהמשפחה, וזה ישבור את הלב לאביו.
"היא לא רוצה את הכסף של המשפחה כי הוא מסריח מזיעה של כושים. זה מה שהיא אמרה. טוב שאבא שלי לא שמע את זה. הוא היה מתפלץ. היא לא מבינה בכלל כמה היא צריכה להודות לו. יש לה הכול, תמיד היה לה, היא יכולה ללמוד מה שהיא רוצה, לעשות מה שהיא רוצה, והיא עוד מתלוננת."
הצעתי למיכה להפסיק לרכל עליה ולהתחיל לדבר איתה, להקשיב לה ולנסות להבין מה עמדתה בעולם. תמיד הכי טוב לנהל דיאלוג – כך חינכו אותי, כך אני נוהג עם המשפחה שלי, וזה מה שאני מציע ללקוחות שלי לעשות, אם כי זה לא תמיד קל.
"באמת, פיליפ," הוא ענה לי בכעס. "לדבר איתה? להקשיב לה? היא נהייתה 'סיסטר דפנה'. היא חושבת שהמשפחה שלנו צריכה לחלוק את הכסף שלה עם עניים. זה מה שהיא רוצה. שוויון בעולם, אחווה. אתה לא מכיר את הצעירים החדשים האלה?".
לא ויתרה על המכונית החדשה
הקונפליקט הקשה בין מיכה לבין דפנה בתו נבע מתפיסות חברתיות מנוגדות ומהחשיבות השונה שכל אחד מהם נתן לכסף בחייו. מיכה, שאולי חלם על עיסוקים אחרים ולא העז למרוד באביו, ייחס לכסף חשיבות רבה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. מאז ומעולם הוא שאף לגונן על בני משפחתו, ובדיוק כמו אביו טרח על ייצור כסף. זהו הרי השריון המודרני, והוא בהחלט פתרון לרוב הבעיות הקיימות. למרות שמשה הקים את העסק, מיכה עמל קשה מאוד כדי לפתח את העסק ולהגדיל אותו. דפנה הביעה זלזול בכל העיסוק המשפחתי. היא אפילו רמזה שהעסקים של סבא שלה לא מוסריים, ושמיכה משתף פעולה עם זה. בהינף כמה מילים היא פצעה את אביה וחיסלה את כל מפעל חייו.
המעניין הוא שדפנה דווקא נהנתה מהכסף לא מעט – רפרטואר הטיולים שלה בחו"ל היה מפואר להפליא, היו לה כל הגאדג'טים האפשריים, ובגיל 18 היא קיבלה מכונית חדשה שאותה לא מכרה עכשיו במהלך המרד שלה, כי נזקקה לה כדי להגיע לעבודה ולאוניברסיטה.
ואולם משהו באמת עבר על דפנה. לפני הצבא היא יצאה לשנת שירות ונחשפה לחיים ישראלים שלא הכירה. בצבא היא שירתה כמורה חיילת, וגם שם התרחב עולמה מעבר לבועת הנוחות שבה גדלה. היא הרגישה שהעושר המשפחתי נכפה עליה, ואף שנהנתה ממנו, כרגע הוא רק בלבל אותה.
דפנה היא בהחלט חלק ממגמה עולמית חדשה בקרב יורשים צעירים: הדחף החומרני כבר אינו עומד אצלם במקום ראשון. כל יחיד במשפחה עסקית רוצה לבטא את קולו, למקסם את מקומו בעסק המשפחתי או בכלל בעולם, אך לא רק מן הצד הרווחי, אלא גם מן הצד האנושי, האינטלקטואלי והרגשי. הוא מחפש דרך לבטא את עצמו ולמצוא את מקומו במארג המשפחתי שבתוכו גדל.
באחת מנסיעותי לציריך יצאתי לטייל ביום שמש מקסים באחד הפארקים הגדולים של העיר. ראיתי שם הרבה מאוד צעירים נינוחים שרועים על הדשא. הסתכלתי עליהם בסקרנות. אף אחד מהם לא נראה לי מורעב. עמית עסקי שליווה אותי סיפר לי שרוב ילדי המדשאות הללו מגיעים ממשפחות מצוינות, עתירות הון וביטחון כלכלי. "הם פשוט לא ממהרים לשום מקום. העניין החומרני פחות מעניין אותם. הם מחפשים משמעות נוספת לחיים."
אפשר לצחוק על זה, כי רובם בסופו של דבר חוזרים לעבוד בעסק המשפחתי ומתחברים מחדש לתזרים המזומנים, אבל אפשר גם להבין את זה. מדובר בילדים שנולדו עשירים, או לפחות אמידים. דפנה לא היתה עשירה בזכות עצמה, היא לא הרגישה שהכסף המשפחתי באמת שייך לה. היא התעקשה להגדיר לעצמה את תפקידה בעולם. היא הייתה צריכה לבסס את זהותה מחוץ למשפחת האם שלה. המרד שלה היה טבעי לגמרי, כמעט מתבקש.
גילה את הנכדים מחדש
מה עושים כשיש כסף? אפשר להתבייש בזה, להסתיר, להתנגד ולבעוט. אפשר להפנות גב להורים ולמרוד. אבל אפשר גם ליהנות ממנו. השאלה היא איך. דרך אחת היא לקחת את כל הכסף ולבזבז אותו – לקנות מכוניות, יאכטה, מטוס פרטי ובתים בכל העולם, להגיע לגיל 45 ולמצוא את עצמך במוסד גמילה. דרך אחרת היא להבין שיש כאן זכות גדולה לממש את היתרון הכלכלי שלך באופן שאולי יהיה מספק יותר.
הרעיונות של דפנה לחלוק את הכסף עם עניים היו זרים ללקוח שלי, משה, שמעולם לא העלה בדעתו לתרום מכספו, ומעולם לא חש מחויבות קהילתית. הוא עשה לביתו. וכך הוא גידל את גם את ילדיו. המילים של הורי בעניין אחריות חברתית היו בדיוק הקו שהנחה אותי מול מיכה.
"יש לך כאן הזדמנות לקבל משהו מהבת שלך," אמרתי לו. "תקשיב לה, אולי מה שהיא מציעה לא מעוות כל כך? היא נשמעת לי כמו ילדה מוכשרת שיודעת מה היא רוצה."
הרגעתי את מיכה שקרן תרומות לא תגרע מההון המשפחתי, ויעצתי לו לגייס את משה כדי שידבר עם דפנה ויבין איתה יחד מה חשוב בעיניה. ואז הם יחליטו יחד איך לערב את כספי המשפחה בזה.
למרות החשש של מיכה, משה נעתר בקלות. אני חושב שזה שימח אותו. אחרי הכול היה לו הרבה זמן פנוי. בניתי איתו תוכנית − הרעיון היה לתת לדפנה להוביל מהלך שיכלול גם את הנכדים האחרים, ומשה ישמש היועץ העסקי של כל העניין. אם יעשו זאת בחוכמה, הם ירוויחו את דפנה בחזרה, והיא תוסיף למשפחה הרחבה נופך תרבותי וערכי שנפקד ממנה עד היום.
כינסתי את משה, דפנה ושאר הנכדים הבוגרים לשלושה מפגשים שבועיים. בפגישות עלו דברים אישיים מאוד. משה, שהיה פרש בודד, גילה שלא הכיר את הנכדים שלו. הוא היה רגיל לדאוג לצרכיהם, לא לדבר איתם. דובבתי אותם לראיין אותו קצת, לשמוע ממנו את הסיפור המשפחתי שלו ושלהם, כי משפחה היא לעולם לא רק כסף ודיווידנדים, היא תמיד סיפור. ככל שהדורות הבאים ייטיבו להכיר את הסיפור הזה, כך יישמרו הקשר הבין־דורי והרצף המשפחתי, ותיבנה מורשת שתהיה הבסיס לערכי התרומה. הנחתי לדפנה להוביל קבוצת דיון יחד עם כל בני הדודים והאחים בנושא הכסף ומשמעותו בעיניהם.
זה היה מאלף. השיחה הפילוסופית בדבר הכסף והשאלות שעלו אגב כך הן כבר תרומה עצומה למשפחה, עוד לפני הצעד הבא. תהליך כזה עושה פלאות במשפחה, ואז ההחלטה המשותפת מתאימה יותר, כי היא לא מנותקת מהיכרות הדדית ומההוויה המשפחתית שבמסגרתה היא התקבלה.
למרות שהדיון היה חופשי, הובלתי אותו להתכנסות סביב כמה עקרונות פילנתרופיים שהוכחו כנכונים וכלכליים מצד אחד, וכמתגמלים מאוד את התורמים ואת האחדות המשפחתית מצד אחר:
1. לברר מה המשמעות של פילנתרופיה למשפחה.
2. לברר מה היכולת של המשפחה − כסף, זמן, כוח אדם, אופק – מה מתאים להם.
3. להחליט יחד על מושא התרומה. תמיד נהדר ומומלץ למצוא תחום אחד שמוסכם על כולם. כאמור, זאת השאיפה, אבל זה לא תמיד מצליח. אפשר להחליט שהקרן מטפלת בשני תחומים או יותר.
4. אין "נכון" − יש "מתאים". תפקידי למצוא מה מתאים לכל משפחה. לתפור למידותיה את המהות שטובה לה. כך שגם אם חבריה לא יגיעו להסכמה סביב תחום אחד − הם דיברו על כך, עיבדו את זה ועברו תהליך משותף חשוב שבסופו הבינו אילו ערכים קשורים למשפחה שלהם.
דפנה לא הפסיקה למלצר ולא ביטלה את ההתנדבות שלה לפעילות קהילתית כחלק משכר הלימוד. כלומר, לא מיד. שנה שלמה חלפה עד שקיבלה על עצמה לנהל את הפן היזמי של קרן התרומות שהקים סבה, שעוסקת בהחזרת אנשים למעגל העבודה. לאחר כמה שנים, כשהשלימה את לימודי העבודה הסוציאלית, היא הפכה למנהלת הקרן, גם מתוקף מקצועי ולא רק מתוקף משפחתי. נדמה לי שזה בעצם מה שחסר לה ואולי לרבים מהתרמילאים ששרועים על מדשאות ציריך.