כולם מדברים בזמן האחרון על עירוניות ועל ציפוף ועל התחדשות עירונית. אבל למרות העלייה בערך הנדל"ן והפקקים האינסופיים, ישנם רחובות ראשיים רבים, שפעם היו בלב מרכזי העסקים ונחשבו למקומות שהולכים אליהם, ומאז הם ירדו מגדולתם וכוחם אבד (אם כי יש גם כאלה שכוחם חוזר בהדרגה).
יש המדברים על תמהיל מגוון של עסקים, מסחר ומגורים כמתכון ודאי לרחוב מוצלח. אחרים חושבים שאי אפשר בלי עצים גדולים שנותנים צל. אחרים בטוחים שהתנאי לעירוניות אמיתית היא רחובות שאין בהם מכוניות וכולם הולכים ברגל, או רוכבים על אופניים.
כך או כך, אם נתבונן ברחובות ה"נטושים", אלה שאיבדו את זוהרם, נוכל לגלות שלפעמים הם עונים על כל ההגדרות, ובכל זאת אף אחד לא רוצה לבקר בהם, והחנויות נסגרות מוקדם ויש תחושת שממה. האבולוציה של חלק מהרחובות האלה ואנליזה של מומחים לעירוניות מעלה שדי קל להסביר את הכישלון. איך משנים את המצב? זה כבר סיפור אחר.
רחוב יפו בירושלים / הרכבת הקלה החליפה את הפיח, העשן והרעש
רחוב יפו מתחיל בשער יפו, השער המערבי של העיר העתיקה בירושלים, ופונה לכיוון כביש מס' 1 המוביל לתל-אביב. תוואי הרחוב עוקב אחר הדרך העתיקה ליפו, שהיתה עיר הנמל. ב-1869, לקראת ביקורו של הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף, נסלל הרחוב. הדרך המוליכה ליפו היתה לרחוב ששימש עמוד השדרה להתפתחות העיר שמחוץ לחומות, כשמשני צדיו נבנו השכונות הראשונות שלה, וביניהם מגרש הרוסים, נחלת שבעה, מחנה יהודה ואחרים.
בתחילת המאה ה-20 הפך רחוב יפו לרחוב הראשי של העיר. לאורכו הוקמו הקונסוליות, בית הדואר המרכזי, עיריית ירושלים, השוק והתחנה המרכזית. אחרי 1967, עם התרחבותה של ירושלים והקמת מרכזי עסקים נוספים מחוץ למרכז, פחתה חשיבותו. בתקופה זו הפך הרחוב לחד סטרי ונאסרה הנסיעה מזרחה, נהרסו מבנים ישנים, כמו בית הספר אליאנס ובית החולים עזרת נשים, ובמקומם נבנו מבנים חדשים, גבוהים. מרכז כלל הוא דוגמא מצוינת לנסיון לייצר באמצע הרחוב מרכז קניות יומרני, שמעולם לא הצליח. פיגועי טרור שהתקיימו ברחוב בתקופת האינתיפדות וגרמו לאבדות יצרו לרחוב שם של מקום מסוכן.
האדריכל דוד קרויאנקר, ההיסטוריון המוביל של האדריכלות בירושלים, שכתב פעם ספר על רחוב יפו, מספר שעד שנחנכה הרכבת הקלה, ב-2011, רחוב יפו היה "פיח, עשן ורעש, כאוס אחד גדול". קרויאנקר מדמה את הרחוב לקופסא שיש לה תחתית, פאות צד ומכסה. לדבריו, אמנם התחתית השתפרה, אך החזיתות נותרו כמו בתקופה העות'מנית: "השלכות עוניה של ירושלים משתקפות ברחוב הראשי. יש בעיה בסיסית הקשורה לכך שמרבית החנויות הן 'נבעכיות' ומשקפות את כוח הקנייה הירושלמי הממוצע. החנויות הטובות עברו לקניון ממילא. אפשר לא לאהוב את הארכיטקטורה, אבל הניהול והתחזוקה שם מצויינים ויש חניה".
רחוב ויצמן בכפר-סבא / הקניונים גמרו את הרחוב הוותיק
רחוב ויצמן הוא הרחוב הראשי ההיסטורי של העיר כפר-סבא. הרחוב עובר בתוואי של דרך עתיקה, מהים במערב לשומרון במזרח, וחוצה את העיר כמעט לכל אורכה. הרחוב התפתח במהירות בשנות ה-30 כרחוב המסחרי הראשי של העיר ולאורכו נבנו בניין העירייה, השוק המקומי ותחנת האוטובוסים של אגד.
בתוכנית המתאר שהוכנה באמצע שנות ה-70 על ידי האדריכל יוסף קולודני תוכנן מרכז עירוני חדש לאורך רחוב ויצמן, בין הרחובות ארבל וכצנלסון, שכלל את היכל התרבות ומרכז מסחרי (קניון ערים) וביניהם חיברה כיכר העיר. העובדה שבכפר-סבא יש רשת של שבילים ירוקים, שלאורכם מפוזרים גנים, הופכת את רחוב ויצמן לנגיש ולמקושר היטב.
אולם בעשר השנים האחרונות נפתחו באזורי תעשייה ובשכונות בקצות העיר כמה קניונים ומרכזי חנויות (ביניהם מרכז קניות G, קניון כפר-סבא הירוקה), שהחלישו מאוד את מרכזיות הרחוב.
האדריכל והגיאוגרף מיכאל יעקובסון, שריכז בשנת 2008 את הכנת תוכנית האב האסטרטגית לכפר-סבא, אומר שמה שטוב ברחוב ויצמן הוא ש"זה לא רחוב שמתחיל בשומקום", וששני קצותיו הן הכניסות המערבית והמזרחית לעיר. כמו כן, הוא מציין שלאורך הרחוב פזורים מוקדים רבים שמבטיחים תנועה עקבית של קהל שמגיע במיוחד, וגם של קהל מקרי.
יעקובסון סבור שהבעיה העיקרית של ויצמן היא שהמערכת הכלכלית שעל בסיסה מתנהל הרחוב היא כושלת: "בזמן שלקניונים יש תורה סדורה של איך לעבוד עם רשתות, הרי שהחנויות ברחוב נותרו עם מודל מסחרי מיושן. לא רק שאין ברחוב בקרת אקלים, אלא שהתודעה לעיצוב חלשה מאוד. כשאתה הולך לאורך רחוב, וליד סניף בנק אתה רואה קיר אטום ואח"כ חנות של מתווך, ועוד חנויות בלי חלונות ראווה, זה הולך ומצטבר וזה הורג את הרחוב".
אדריכל הנוף ליאור לווינגר, שהיה חלק מצוות תכנון תכנית המתאר של העיר כפר-סבא, שהופקדה לאחרונה, אומר שמה שקורה בעיר דומה מאוד למה שקורה בשאר ערי השרון, שהוקמו כמושבות חקלאיות. בכל הערים האלה הרחוב הראשי של המושבה הפך לרחוב המרכזי. אולם בעוד שברמת השרון רחוב סוקולוב, שהוא הרחוב הראשי, עדיין מהווה מקום שבאים אליו, הרי שבערים שהקימו קניונים, כמו בכפר-סבא ורעננה, הרחוב נחלש. בעיניו, הסוגיה איננה רק של שיפוץ הרחוב או של החלפת תשתיות אלא תמריצים כלכליים, שיגרמו לאנשים להשקיע במרכז העיר.
האדריכל יונתן לבנדיגר, שותף בפלאנט - תכנון ערים, מתנגד למושג כישלון ביחס לרחוב ויצמן הכפר-סבאי. לדבריו, תמהיל העסקים של הרחוב מעיד לכאורה על חולשה, אך זה עדיין רחוב מרכזי בעיר וכמות הולכי הרגל ברחוב לא פחתה. מצד שני, הוא מודה שמי שמגיע לרחוב זו אוכלוסיה שאין לה רכב פרטי, של אנשים פחות אמידים וקשישים. הפתרון בעיניו פשוט: "כפר-סבא התמכרה לרכב הפרטי. אם החניה בקניון היתה עולה כסף, זה היה משנה את התמונה".
רחוב הרצל בנתניה / בעירייה תולים תקוות בכיכר "אינטראקטיבית"
רחוב הרצל מתחיל לכאורה במחלף נתניה, על כביש החוף, אך למעשה הוא ההמשך של כביש 57, שמתחיל אי שם בשומרון. הרחוב תוכנן עוד בימי הבריטים כרחוב ראשי שנקודת השיא שלו היא כיכר העצמאות הפוגשת את הטיילת שמשקיפה לים. בחלק המזרחי של הרחוב, קרוב לכניסה לעיר, שוכנים בית משפט השלום וקניון השרון, ולאורכו בעיקר חנויות בגדים, בנקים, חנויות נעליים ופיצוציות. החלק המערבי משמש כמדרחוב ויש בו בעיקר מסעדות. בין שני חלקי הרחוב מפרידה כיכר ציון, שסביבה המבנים הראשונים של העיר.
גם פה הסיפור המוכר: מאז הקמת מרכזי הקניות באזור התעשייה החדש, במזרח העיר, נדדו אליהם הקונים והרחוב נחלש: המבנים מוזנחים, העסקים הזדקנו ותנועת העוברים ושבים אינה רבה.
אדריכלית הנוף רלי דה פריס חיה היום במרכז תל-אביב, אך גדלה בנתניה. לדבריה, בעיר היה קיום רב תרבותי שעיצב את אישיותה. דה פריס מספרת שהתושבים היו נוהגים לסגור את הרחוב הראשי והפכו אותו למדרחוב עוד לפני שמישהו המציא את המושג: "הרחוב היה נהר של אנשים שהלכו תמיד בקבוצות. ובקצה היו תמיד גלידריות, וגרעינריות". האוכלוסיה גדלה והקניונים חיסלו את הרחוב: "הרחוב מכנס את האנשים, והקניון מרכז יחידים, פרטים, הוא לא לב".
האדריכל אודי כסיף ממשרד מייזליץ כסיף, שמשרדו היה אחראי ל"תוכנית אם", שהיו שותפים בה גם כלכלנים ואנשי מיתוג ונועדה לייצר מתווה לשיקום מרכז העיר, כולל רחוב הרצל, מסביר שלמרות שברחוב הרצל מסתובבים הרבה מאוד אנשים, יש תחושה של התדרדרות. לדבריו, הבניינים מיושנים, הדירות קטנות, אין חניה והצפיפות הנחווית רבה יסית. לעומת זאת, בשכונות החדשות של נתניה בונים דירות איכותיות. התוצאה היא שבמרכז נשארת האוכלוסיה הקשישה, "שנוח לה לגור ליד המכולת". לדבריו, האוכלוסיה המזדקנות פוגעת במסחר ולאזור נכנסת אוכלוסיה חלשה.
כחלק מהצעדים למימוש התוכנית הוקמה מנהלת למרכז העיר והתחילו בפרוייקטים נקודתיים, שחלקם הוגדרו מראש כזמניים, על מנת לייצר אמון אצל הציבור. בין היתר שופצו רחוב הנוטע, כיכר ציון ורחוב קראוזה.
מבחינת העירייה, גולת הכותרת של שיקום מרכז העיר היא כיכר העצמאות, שתוכננה ע"י עדנה ישי וילסון כ"כיכר אינטראקטיבית", או כמו שניסחו זאת באתר האינטרנט של העירייה: "כיכר המהווה פלטפורמה טכנולוגית לאירועי תוכן ופעילות לקהלי יעד מגוונים... מסכי לדים, מסכי מים, מערכת סאונד ותאורה, להטוטי מים, אפליקציות סלולריות ואלמנטים נוספים".
מדוברות עיריית נתניה נמסר לנו שבמסגרת העבודות לשיקום האזור יוחלפו התשתיות הישנות וחזיתות העסקים ישוקמו כך שבסופו של דבר "תתקבל שדרת חנויות עם גגונים ושילוט אחיד, אשר יהפכו אותו למרכז קניות אטרקטיבי".
שינקין, תל-אביב / "אין יותר יפים ויפות"
רחוב שינקין מקשר את שוק הכרמל ואת רחוב אלנבי עם שדרות רוטשילד ורחוב יהודה הלוי. באמצע שנות ה-80 הוא הפך מרחוב של בתי עסק קטנים ומיושנים ובתי דירות עם אוכלוסיה מזדקנת לאזור אופנתי, למושג. למקום עברו צעירים ואמנים ונפתחו בו בתי עסק ייחודיים כמו קפה כזה, אורנה ואלה, קו-מדיה והאוזן השלישית. בתחילת שנות ה-90 הרחוב סימל את התרבות התל-אביבית הקלה, החתרנית וההדוניסטית. אפילו יאיר לפיד, אז עוד עיתונאי צעיר שגר לא רחוק, כתב על זה שיר.
בעשר השנים האחרונות, עם שדרוג תשתיות הרחוב על ידי העירייה, שיפוץ המבנים הישנים וכניסת אוכלוסיה אמידה יותר, מתחולל שינוי הדרגתי שהתבטא תחילה בהיעלמות החנויות הייחודיות ובכניסת רשתות של מותגים, ואחר כך בנטישה הולכת וגדלה של הרחוב.
עכשיו היא גרה בפרדס חנה, אבל בתחילת שנות ה-80 היתה אילנה פלאדה אחת מהמלכות הבלתי מעורערות של שינקין. יחד עם בעלה ההולנדי היא הקימה בפינה של רחוב מלצ'ט את פלסטיק, חנות לעיצוב שהפכה בזמנו לאחד המותגים הכי מזוהים עם הרחוב. "שינקין של סוף שנות ה-70 היה אזור קצת עצוב. היו בעיקר זקנים וחנויות וותיקות. ב-79 סיימתי את בצלאל ובאתי לתל-אביב כי היה כאן זול ולא צפוף וזאת היתה רוח הזמן. לא היו גני ילדים ובית ספר בלפור היה חצי ריק. מי שפתח את החנויות החדשות היו תושבי השכונה. ברגע שזה השתנה, והצרפתים עם הבוכטות הגיעו, הרחוב הפך לרחוב קניות. אלו היו זמנים אחרים...לא היו קניונים ולא מתחמים, היינו רחוב, וזה מה שאהבנו".
ד"ר יודן רופא, אדריכל ומתכנן ערים המלמד במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון, אומר שרחובות אינם דבר יציב, ושהם משתנים כל הזמן בגלל דינמיקה של האנשים שחיים בהם ובגלל אופנות. מצד שני, הוא מבקש להדגיש שהמרכזיות, בעיר מפותחת, משתנה מעט מאוד. רחוב מרכזי ישאר מרכזי.
בעיניו, ייתכן מצב שרחוב שהיה "במודה" מאבד את מעמדו, אך אין זה אומר בהכרח שהרחוב גווע. הוא נותן כדוגמא את רחוב אלנבי, שיש לו מרכזיות מטרופולינית, כרחוב ש"למרות כל מה שעושים לו, אי אפשר להרוג אותו". רחוב שינקין, הוא מבחינתו רחוב שעבר שינוי, היה לאופנתי לתקופה, ניטש, ועכשיו עובר גל חדש של התחדשות, "למרות שאין בו יותר גדודים של יפים ויפות".
שדרות הר ציון בתל-אביב / המקום הכי נמוך בתל-אביב
שדרות הר ציון מקשרות את שכונות דרום תל-אביב, חולון ובת ים עם לב העיר. למרות זאת, מדובר ברצועה באורך של יותר משני קילומטרים של אזור מוזנח מאוד, כזה שלא תרצו לחצות ברגל באף שעה של היום.
מרחק של מאות מטרים ממלונות הבוטיק, בתי הקפה והמסעדות של שדרות רוטשילד, יש מושבה של שוהים לא חוקיים, מהגרי עבודה, הומלסים, זונות ונרקומנים שמוטלים ברחובות. כבר הרבה שנים שיש שמועות על עליית ערכי הנדל"ן באזור ועל הקו הירוק של הרכבת קלה, אבל בעצם כלום לא קורה.
לדברי טל רבינובסקי, היי-טקיסט בחופשה המתגורר בסביבה: "הבעיה העיקרית של שדרות הר ציון היא שלמרות שביום מדובר ברחוב מרכזי ויש תחלופת אנשים בגלל תחנות האוטובוס, בלילה הוא הופך לשממה של הולכי רגל, וזה משאיר פתח לכל התופעות הפחות חיוביות של החברה".
כתבת האדריכלות של עיתון "הארץ", נעמה ריבה, תושבת שכונת שפירא, אומרת: "שכונת שפירא כלואה ואי אפשר לצאת ממנה בלי לדלג על הדבר הזה. המדרכה צרה, הרחוב לא מואר, יש מפגעים וזו סכנת חיים לרכוב באופניים על הכביש. אין פעם אחת שבה אני עוברת ברחוב ולא עוצרים אותי כי חושבים שאני זונה".
ד"ר טליה מרגלית היא אדריכלית שעבדה בעבר כמתכננת במנהל ההנדסה של עיריית תל-אביב ומלמדת וחוקרת במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב. במחקר שערכה מצאה כי מנהיגי תל-אביב שאפו להתנתק מה"כיעור" וה"אנרכיה" שאפיינו לדעתם את יפו, ופנו לפתוח "דף חלק" באמצעות תכנון אירופי של עיר גנים מוסדרת. ככל שתל-אביב התפתחה, הכיוון הצפוני סימן גם עלייה במחירי הקרקע והמגורים, והדרום הפך לאזור העני של העיר.
מצד שני, מרגלית מדגישה שמדובר בתופעה גלובלית: "המרחקים בין האזורים העניים והעשירים בכל העולם ממש קטנים. היום הדברים האלה נהיים יותר קיצוניים". היא חושבת שמערכת התכנון, שעובדת על פי קונספטים מיושנים, לא יודעת להתמודד עם התופעה: "החשיבה היא בינארית. מי שמקדם התחדשות של אזור עני חושב על פינוי. בעיני, זה לא צריך להיות או ג'נטריפיקציה או כלום. לצערי, אין משהו באמצע, שמאפשר לאוכלוסיה הוותיקה להישאר".
רחוב העצמאות בחיפה / געגועים לימי המנדט הבריטי, או לכל הפחות למשרדי הממשלה
דרך העצמאות, שנקראה לפני קום המדינה בשם דרך המלכים (Kings Way), תוכננה בידי הבריטים בשנות ה-20 ונסללה בשנת 1933 מצפון לעיר העתיקה, על שטח ים שיובש במסגרת הרחבת הנמל. הרחוב נבנה כרחוב מפואר ושימש כרחוב העסקים הראשי של העיר. כיום המבנים, שחלקם תוכנן בידי האדריכל הבריטי המפורסם קליפורד הולדיי, מוזנחים. יש ברחוב קטעים נטושים וחנויות סגורות, קטעים שבהם אין מדרכה, והרחוב משמש בעיקר לתנועה עוברת.
ד"ר זיוה קולודני, מתכננת ערים ואדריכלית נוף שעבדה במשך שנים רבות במחלקה לתכנון אסטרטגי בעיריית חיפה, מספרת שבתקופת המנדט חיפה היתה מרכז כלכלי ואסטרטגי. רחוב העצמאות היה הלב של המע"ר, "הרחוב הרציונלי", שעושה סדר בעיר, לתפארת האימפריה. לדבריה, בגדה הצפונית היו מבנים רשמיים, שייעודם היה מסחרי, ובגדה הדרומית גם מגורים.
קולודני מסבירה שהרחוב עבר שתי נטישות גדולות: ב-1948 עזבו 70 אלף תושביה הערבים של חיפה את העיר והיא התרוקנה והפכה לעיר רפאים. המכה השניה היתה בשנות ה-90, כשהוקמה קרית הממשלה המחוזית במגדל "הטיל" העצום שבקצה הרחוב - ומשרדים יצאו מהבניינים הישנים שעל הרחוב. במהלך תקופה קצרה עזבו חלק גדול מהמשרדים האחרים את הרחוב ופתאום הוא התרוקן. הקמת הקניונים הגדולים במבואות הדרומיים של העיר, בנווה שאנן ובאזור הצ'ק פוסט, חיסלה את העסקים הוותיקים וחנויות שנשארו צמצמו את שעות הפעילות, "כיבו את השאלטר".
האדריכל דרור גרשון, ממקימי עמותת "מרחב" שגדל וחי בחיפה, מספר שהתכנון הבריטי ייחס חשיבות רבה לקשר של הנמל והעיר, ולכן רחוב שער פאלמר, שניצב לדרך העצמאות, תוכנן כנקודת היציאה מהנמל. ברגע שהשער נסגר, בוטלה הסיבה לקיום עסקים רבים שישבו בסביבה. גרשון חוזר על ההסבר של קולודני ביחס למשרדי הממשלה שעברו ל"בניין הטיל" ומבקש להוסיף גם את המעבר של מרכזים לוגיסטיים, כמו הנהלת "צים", לאזור מת"ם ולתל-אביב.
לדבריו, הקש ששבר את גב הגמל היתה המטרונית (קווי אוטובוסים שנעים בנתיבים יעודיים). ברגע ששמו גדרות הפרדה שפיצלו את הרחוב, וצריך ללכת 350 מטר עד מעבר חציה מרומזר, חיסלו באופן סופי את האפשרות לזגזג, וכך גם את חיי המסחר ברחוב.
מה קורה במקומות אחרים?
בארה"ב פועל כבר קרוב יותר משלושים שנים ארגון "Main Street America*", יוזמה של הקרן הלאומית לשימור היסטורי (National Trust for Historic Preservation). הארגון ערך בזמנו מחקר שטח יסודי שעל בסיסו גובשה תורה, איך לעצב רחובות ולסייע לתחייה הכלכלית שלהם. הערים החברות בארגון מקבלות סיוע מקצועי שאמור לאפשר להן להפוך "מערים כפריות קטנות למסדרונות עירוניים עסוקים".
באופן כללי, הרעיון הוא לעבוד יחד עם הקהילה המקומית ועם הרשות העירונית על מנת לזהות את הצרכים ולקדם יחד תהליך של התחדשות וניהול משותף. באירופה פועל ארגון שהוא עמותה ללא מטרות רווח, בשם " ATCM", שמטרתו לממש את הפוטנציאל של מרכזי הערים.
האדריכלית עירית סולסי, מעמותת "מרחב", סבורה שבארץ נחוץ ארגון דומה: "העסקים הקטנים והבינוניים הם המעסיק הגדול ביותר, הם הבסיס לכלכלה יציבה וטובה יותר, ובזכותם גם הכסף נשאר בעיר. העסקים האלה לא יכולים להתקיים בקניון, אלא רק ברחוב. אבל ראשי הערים עובדים לטווח קצר ויש בורות של אנשי המקצוע. גם בארץ צריך ארגון שהוא מקור של ידע ותמיכה".