בוקר. המצלמה מרפרפת על המשתתפים. דודו עוד ישן. סיגל מפהקת. מנואל מתעוררת. וברקע מתנגנת לה בטיפ טיפה עצב השורה "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?".
והנה, הפרק הזה עומד לחדד ממד נוסף בניסוי החברתי שלנו; שאלת האלטרואיזם. אלטר בלטינית הוא "אחר". ואלטרואיזם הוא התנהגות שמטיבה עם הזולת. ואולי השאלה הראשית שקופצת לי לראש כשאני צופה בפרק היא השאלה "האם אנחנו טובים"? כן, האם אנחנו, בני האדם, יכולים לפעול ככה פשוט, לפעול מטוב לב; בלי אינטרסים ובלי חשבונות. ותשובה, כרגיל" "זה מורכב".
אדם סמית, האבא של הכלכלה המודרנית (שאותו הזכרנו בטור הראשון) הגדיר אותנו, בני האדם, כאגואיסטים, רציונליים ובעלי נטייה להחליף חפצים. כלכלנים והוגים מאוחרים יותר כינו את האדם הכלכלי הזה של אדם סמית בשם ה-"הומו אקונומיקוס": האדם הכלכלי.
וככה התפיסה הכלכלית הזאת בקשר לטבע שלנו, בני האדם, החזיקה לא מעט זמן. אבל אז, בקצה הדרך שלה חיכו לה שני חוקרים ישראלים שפעלו בשותפות. הם היו פסיכולוגים קוגניטיביים (של החשיבה) וחברים. האחד, פרופסור דניאל כהנמן, זכה בפרס נובל על העבודה המשותפת הזו, והשותף, פרופסור עמוס טברסקי נפטר צעיר יותר.
שני החוקרים האלה פיתחו תחום חדש, כלכלה התנהגותית שמו. לצורך העניין ובשביל לקצר, אפשר להגיד שהבסיס לתחום הוא המחשבה שאדם סמית טעה. או, לפחות, לא צדק עד הסוף.
כי כהנמן וטברסקי ורבים אחרים אחריהם (ביניהם בולט הישראלי, פרופסור דן אריאלי) חושבים שאנחנו, בני האדם, לא רק אגואיסטים, ואנחנו לא רק רציונליים (לא תמיד חכמים) ולא תמיד מחליפים. בעצם, הם מבקרים את מושג ההומו אקונומיקוס של אדם סמית.
ואיך כל זה קשור למשחק שלנו? ובכן, בפרק של אתמול יכלו המשתתפים להעביר לאדם אחד במשחק כל סכום כסף שירצו.
אנחנו, הצופים, יושבים מול הטלוויזיה בבית, צופים בדודו שיושב בבנק, עוקבים אחרי שריי, וג'ו ודומיניק, ורוב הזמן אנחנו ציניים. "ברור", אנחנו חושבים לעצמינו, "הם יודעים שהם יושבים לנו באמצע הסלון בבית. הם יודעים שאנחנו נצביע עבורם...או לא....ולכן מה שמפעיל אותם אלו אינטרסים קרים בלבד".
אבל לא. זה כנראה מורכב יותר.
פרופסור דן אריאלי, באחד מספריו המרתקים (לדעתי, לא רציונלי ולא במקרה), מציג ניסוי מרתק שנערך באחת מהמדינות דוברות האנגלית, ניסוי שהתנהל בגן ילדים פרטי. ושם, כמו בכל גן פרטי בעולם, הגננות היו במצוקה. כמעט כל יום היו הורים שאיחרו לאסוף את הילדים אחר הצהריים.
הגננות היו מיואשות, אבל אז חשבו על רעיון: מנהלת הגן תלתה הודעה על הדלת. בהודעה נכתב משהו כמו זה: "החל מהיום, כל הורה מאחר ישלם קנס של (נניח) חמישה דולר לשעת איחור". אופטימיות נחה על צוות הגן. מהיום, כך הם חשבו, האיחורים יהפכו להיסטוריה. אבל, למרבה הפלא-האיחורים רק גברו.
כשדן אריאלי מנתח את האירועים הוא מציע הסבר מעניין. אנחנו, בני האדם, יכולים לחיות בשני אזורים שונים של החיים: אנחנו יכולים לחיות בעולם משפחתי, רגשי וחברי, או שאנחנו יכולים לחיות בעולם עסקי כלכלי.
בכל אחד מאתנו קיימים שני הצדדים האלה. כשאנחנו מתפקדים בעולם העסקי, אנחנו פועלים על פי חוקים עסקיים ומתנהלים באופן אגואיסטי ומושכל כמו שחשב אדם סמית, וכשאנחנו חיים במקום המשפחתי, אנחנו פועלים אחרת.
איך זה מסביר את ניסוי הגן? רוב ההורים לא מאחרים. חלק גדול מהם לא מאחר מפני שהוא מחבב את הגננת, מרגיש אשמה על איחור ולא רוצה לגרום לה לאחר הביתה, או אפילו סתם "לא נעים לו ממנה". כלומר, למרות שמדובר כאן בשירות, ההורים מתפקדים כאן ברובד המשפחתי שלהם.
אבל, מרגע שהגננת מבקשת כסף על זמן איחור, היא כאילו צועקת: "יש כאן עסק", וההורים מפסיקים לקחת בחשבון רגשות כמו "לא נעים" ו"אני מרגיש לא הוגן כלפיה". הם אומרים לעצמם משהו כמו: "אני משלם, זאת העבודה שלה", ואז לפעמים הם מעדיפים לשלם ולנצל את הזמן, בלי שום רגש אשמה, לעניינים שלהם.
אז מה אנחנו לומדים מזה? ובכן, לא מעט פעמים בחיים אנחנו פועלים רגשית או "נתינתית" או "משפחתית".
מי מאתנו לא מכיר סיטואציה דומה לזאת: חברים מבקשים ממך "ממש בקטנה", לעזור להם להוריד מכונת כביסה מקומה שניה.
מה תעשה?
לא נעים.
כנראה תסכים לעשות בחינם (לחברים) את מה שלא תסכים לעשות תמורת כסף, לזרים.
אילו מישהו ברחוב היה קורא לך ומציע "אדוני, קח מאתיים שקל ותעזור לי להוריד מכונה", היית, קרוב לוודאי, מנפנף אותו. אבל בחינם? לחברים? זה כן. ושימו לב- הפוך לגמרי ממה שאדם סמית דמיין.
בחזרה למשחק. ארז וקורין חושפים את העברות הכספים שהתושבים ביצעו השבוע: סיגל העבירה 1000 שקלים לשרי כי "היא חברה אמיתית", גם מנואל החליטה לעזור לחברה שרי והעבירה לה 2,000 שקלים, ג'ו העביר 150 שקלים לדומיניק וקיבל ממנו בחזרה 1,700 שקלים מהסיבה שהם כמו "אבא ובן", לימור העבירה 415 שקלים לדודו – וקיבלה מנטע 2,000 שקלים.
בסיום חשיפת ההעברות, סמי גילה שאף אחד מהתושבים לא העביר לו כסף ולכן הוא עדיין ממוקם בתחתית הטבלה ונאלץ לעזוב הערב את העיר. אבל לעומת דודו, מי שהיה אמור להיות חברו הטוב במשחק אבל החליט לא להעביר לו כספים, סמי לא מהסס ונותן לדודו את מה שהיה לו.
"שטויות"! תגידו. "הם מתוחכמים, הם ציניים, והם משחקים אחד נגד השני אל מול הקהל שבו הם תלויים".
יכול להיות, אני חושב, ועדיין אני בטוח שיש כאן משהו נוסף; חברות. ואולי אפילו טוב לב פשוט.
אושי שהם קראוס, ד"ר לפילוסופיה של הכלכלה, לימד שנים בבתי הספר לכלכלה ולמנהל עסקים במכללה למנהל. עוסק בעתידנות פיננסית, הרצאות ויעוץ. הוא בעל הפודקסטים "דוח פינטק" ו-"קטע כלכלי" בגלובס. ניתן להשיג אותו ב: ushi@ushi.co.il