הדין החל וכשליו
סכסוכים במשפחה חייבים להסתיים בהסכם. גם מערכת המשפט הגיעה להבנה זו ויישמה אותה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה-2014, שנכנס לתוקף ביולי 2016. מטרת החוק היא להניע בני זוג, ובני משפחה הנמצאים בסכסוך, לגבש ביניהם הסכם, שיקבל תוקף של פסק דין מחייב.
אך הדרך למימוש החזון האוטופי רצופה מהמורות. המטלה לנווט את בעלי הדין למסלול חלופי להליך המשפטי הוטלה על כתפי עובדות יחידות הסיוע שעל יד בתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים, עובדות סוציאליות בהכשרתן.
בני זוג המעוניינים להתגרש מחויבים כיום להגיש לאחת מיחידות הסיוע "בקשה ליישוב סכסוך" בטרם הגשת תביעה. בעקבות הגשת הבקשה אמורים בני הזוג להשתתף בהליך שיעודד אותם להגיע להסכם.
העומס על יחידות הסיוע הביא למצב בו הן אינן מסוגלות לעמוד בסד הזמנים שקבע המחוקק והטיפול בבקשות נדחה, לעיתים תוך החרפת המשבר בין בני הזוג.
ואולם, המכשלה העיקרית ביישום החוק היא שבעלי הדין טרם הפנימו את החשיבות שבסיום סכסוכים שלא באמצעות הליכים משפטיים.
בעייתם של בעלי דין
מסתבר כי התבונה שהנחתה את המחוקק איננה עדיין נחלתם של הניצים. רבים מהפונים לבתי המשפט ולבתי הדין הרבניים רואים בחוק הנזכר מחסום מעיק, סוג של מכשול שיש לדלג עליו כדי להגיע ליעד הנכסף שהוא ההתכתשות בערכאות.
כידוע, בין בני זוג בהליכי פירוד שוררת פעמים רבות שנאה יוקדת. חלק מעורכי הדין העוסקים במלאכה אחראים לכך ומלבים את האש על מנת שלא תיפגע פרנסתם ובכך מכשילים לעתים פתרון גישורי.
תקוות שווא
בכולנו טמונים זיכרונות הילדות. אצל רובנו היו אלה ההורים אשר פתרו בעבורנו כילדים את מאבקי הכוח מבית ואת הדילמות אתן התמודדנו. טבועה בנו כמיהה לדמות האב או האם הסמכותיים אשר יורו לנו את הדרך ויפתרו בעבורנו את הבעיות. כמיהה זו עומדת גם בבסיסה של האמונה הדתית. הבורא הכל יכול האחראי, בדרכו שלו, להשליט סדר ובטחון בחיינו.
תחושת חוסר האונים הנלווית לסכסוך המשפחתי מביאה את הצדדים למצב בו הם צמאים לעזרה של מקור סמכות והיא עומדת לא אחת ברקע הבחירה לנווט את הסכסוך להליכים משפטיים.
הטעות ופתרונה
זו כמובן טעות אינהרנטית, שופטים הם בשר ודם, יומם עמוס לעייפה ואף שהם מצוידים בידע נרחב בתחום המשפט ומכירים את טיעוני הצדדים עד לזרה, הם מצווים ומסוגלים לפתור סכסוכים על פי סכמה קבועה וידועה מראש ואין להם את היכולת או הזמן להתאים "הבגד" למקרה הקונקרטי הנדון בפניהם. זאת, יכולים לעשות רק הצדדים בעצמם אם ישכילו להבין כי פתרון המחלוקות תלוי בהם בלבד.
המאבק המשפטי גומע עתודות כספיות, וחשוב הרבה יותר הורס את נפשם של הצדדים, ובפרט מסב נזק נפשי ולעיתים פיזי לילדיהם ככל שישנם, ואף למעגלים הקרובים, בני משפחה וחברים.
דוגמה כמשל
הדוגמאות לתוצאותיו המכאיבות של המאבק המשפטי הן רבות מספור. רק לשם המחשה אזכיר את גורלם של זוג באמצע החיים שהיה אמיד למדי. בבעלותו היה בית מגורים ששוויו מעל 40 מיליון שקל, מהודר, ועשיר בתכולה.
תאוות הנקם עיוורה את עיניהם, הם נלחמו זה בזו שנים רבות בבתי המשפט, ובבית הדין הרבני גם יחד. המשכנתא הלכה ותפחה באין פורע, החובות נערמו, העסקים שהניבו פרי נסגרו, חריגת בניה לא תוקנה, חרף צווי הרשות המוניציפאלית. וכך עומד כיום בית המידות על תלי חורבות, תכולתו המפוארת נהרסה כליל, שווי המגרש בטל בשישים אל מול החובות הצבורים.
בני זוג אמידים אלה הפכו לעניים מרודים, חסרי קורת גג. ילדיהם שבגרו מוכי חולי נפשי שלא במהרה ימחה ועודם נאבקים.
מנגד היה הפתרון ההסכמי כל כך נהיר ופשוט. על פי חוק יחסי ממון היה עליהם לחלוק זכויות וחובות. אילו היו הצדדים פונים לאפיק זה, הבית היה נימכר בערכו הריאלי ולאחר כיסוי חובות שנצברו היה נותר בידי כל אחד מהשניים ממון רב כדי להמשיך בדרכם כפרודים.
מקרה קצה זה אינו אלא משל לרבים. הדרך לפתרון סכסוכים במשפחה איננה צריכה לעבור דרך הערכאות השיפוטיות אלא אגב הפנמת הכלל שאת האמוציות יש להותיר מאחור ולמצוא פתרונות קונסטרוקטיביים לפירוד הוגן, שעיקרו מצוי בהוראות הדינים החלים.
הכותבת היא עורכת דין לדיני משפחה ומגשרת