אם נבדוק את המקור לרוב הסכסוכים במשפחה, כמעט תמיד נגיע לכסף. סכסוכים במשפחה מערבים בתוכם גם דיני ממונות וגם דיני נפשות. משפחות שמתפרקות, ילדים הרוסים, בני זוג פגועים, רכוש שמחולק, נקמנות וייאוש, דיכאונות ומשברים ומלחמות עקובות מדם – כמעט תמיד על כסף.
על עורך דין שעוסק בדיני משפחה מוטלת שליחות: לעצור את ההתדרדרות, להקטין את הנזקים ולנסות לחתור להסכמים. מי שלא פועל כך, חוטא לתפקידו ועשוי להביא על מרשו את חורבן הבית, תרתי משמע.
במרבית המקרים, את השליחות הזו ניתן לבצע מראש באמצעות מסמכים משפטיים מתאימים, אך דרושה לשם כך יכולת להתגבר על תחושות של חוסר נעימות. תירוצים כגון "זה החתן שלי", " זאת הכלה שלי", "זה עלול לגרור לסכסוך ואי נעימות", גורמים לנו להתנהג באופן שפוגע בזכויות שלנו ובסופו של יום מוצאות עצמן משפחות שלמות "מבלות" בבתי משפט.
בהיעדר תכנון משפטי מוקדם, סכסוכים משפחתיים שקשורים בכסף וברכוש עלולים להתפתח גם בסיטואציות שבהן הכוונות הראשוניות היו טובות, כמו במקרה של הורים המסייעים לילדיהם בתחום הדיור.
כשמחירי הנדל"ן מרקיעי שחקים וחלום הבעלות על דירה הולך ומתרחק, לא פעם מתפתים ההורים לאפשר לילדיהם ולבני זוגם להתגורר בדירה שבבעלותם או לבנות בית בשטח ששייך להם, מתוך מחשבה שככה יסייעו לזוג הצעיר לחסוך תשלומי שכר דירה ויגשימו להם את החלום. אלא שההורים לא תמיד מבינים באיזה סיכון כרוך המהלך הזה ולאילו צרות הם עלולים להכניס את עצמם.
מעשה בבני זוג שביקשו וקיבלו רשות לבנות את ביתם על נחלת הורי האיש. הם פדו קופות גמל וחסכונות, נטלו הלוואות, תכננו, עיצבו ובנו לעצמם בית חלומות בו עברו להתגורר ביחד עם ילדיהם, אולם אף מסמך משפטי לא נחתם בינם לבין ההורים. כשנתגלע סכסוך בין הבן לאשתו, תבעה האישה בעלות במחצית מכלל הנחלה של הורי בעלה.
אחת הטענות הנפוצות במקרים כגון אלה היא שההורים הבטיחו לתת את הנחלה במתנה לשני בני הזוג, על אף שלא נרשמה על שמם, ועצם מתן האפשרות לבני הזוג לבנות את ביתם בנחלה של ההורים דינה כהתחייבות לתת מתנה, המחייבת הכרה בזכויות הקנייניות של הזוג הצעיר בנחלה.
במקרה אחר בו ההורים העבירו את הנחלה במתנה על השם של בנם בזמן שהיה נשוי, אשתו טענה שהנחלה שייכת גם לה שכן בעלה התכוון לשתף גם אותה בנכס.
בשני המקרים בתי המשפט דחו את טענות האישה. במקרה הראשון, כאשר הנחלה היתה רשומה על שם הורי הבעל, נקבע כי לא היה כל מסמך בכתב ולא ניתנה כל מתנה לצדדים, לכן האישה זכאית לקבל רק מחצית משווי ההשקעה שנעשתה בבית עצמו (להבדיל מהקרקע). במקרה השני, כאשר הנחלה נרשמה על שם הבעל, נדרשה האישה להוכיח "כוונת שיתוף ספציפי" שכן על פי חוק יחסי ממון, מתנה שהתקבלה במהלך הנישואין איננה בגדר נכס משותף ועל מנת להוכיח ההפך, נדרשת האישה להביא ראיות לכך שהייתה כוונה לשותפות בנכס החיצוני שהתקבל במתנה.
אף שבית המשפט פסק בסופו של דבר לטובת בעלי נכס, הרי שהיה זה לאחר הליכים משפטיים ארוכים ויקרים. את ההתגוששות המשפטית ניתן היה למנוע לו חתמו בני הזוג על הסכם ממון לפיו לאישה אין זכויות בנחלת ההורים אלא רק בבית שנבנה עליה, ולו החתימו ההורים את בני הזוג על כך שאין להם זכויות בנחלה או בדירה שנתנו להם להתגורר בה.
- עו"ד אורלי מנע-שני עוסקת ב- דיני משפחה
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה השתתפו צוות העורכים של אתר פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.