יופי. אז רונית קן מצאה, גילתה וחשפה מה שהציבור חש וידע עד היום בכיסו, בכעסו ובטינתו: יש הוכחות קשות וחד-משמעיות שהבנקים משתפים ביניהם פעולה בלצחוק על הציבור הרחב ולעשות ממנו מסחטת כספים.
צל"ש. אז הממונה על ההגבלים העסקיים כתבה בבהירות בדייקנות, בשקיפות ובאומץ מאוד בלתי אופייני לרגולטורים, שהבנקים העבירו ביניהם מידע בעניין העמלות ושהם טיפחו לעצמם במשך שנים פרקטיקות שנועדו "להעצים את כשלי התחרות ולשלול מהציבור כלים לתחרות בין הבנקים", כדבריה.
ובכך, מהיום יש קביעה חד-משמעית, קשה, המהווה "ראיה לכאורה" מוכנה ומזומנה לבתי משפט בתביעות ייצוגיות נגד הבנקים.
אז מה? במדינה מתוקנת, תובעים ייצוגיים יכלו לקחת את הניירות הללו, לרוץ לבית המשפט ותוך כמה חודשים לקבל פסק דין. אבל במדינה שבה כל מערכות האכיפה פשטו רגל, כלומר אצלנו, מדובר רק בתחילתו של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. בקיצור, ניפגש בעוד 7 או 10 שנים, ונראה אז... כמנהג הארץ.
בעוד כמה שבועות יגישו הבנקים, כל אחד לחוד, ערעור על קביעת קן לבית הדין להגבלים עסקיים.
כך יקרה, שכאשר יבקשו התובעים הייצוגיים לחדש את הדיונים בתביעות שהגישו ושהדיון בהם הוקפא עד לסיום בדיקת הממונה על ההגבלים, שנפתחה לפני 5 שנים תמימות, יאמרו עורכי הדין של הבנקים לבית המשפט: חכו, הוגש ערעור, תדחו את הדיונים עד לפסק דין.
לבית הדין להגבלים קצב משלו, ולמערערים שלל מערכי סחבת משלהם, שמוכיחים את עצמם יום-יום. תסריט אפשרי: בית הדין להגבלים ירצה לאחד את התיקים, והבנקים יסרבו בתוקף.
ייקח כמה שנים, באמצע יגישו הבנקאים עתירות לבג"ץ נגד האיחוד, יעברו שנים, אחר כך התיקים יאוחדו. יתחילו דיונים, דחיות, עתירות פרוצדורליות, מיליוני דפי מסמכים ותצהירים, והנה חלפו להן עוד כמה שנים. אחרי כן, בהנחה שבית הדין יאמץ את קביעת קן, יוגש ערעור לבית המשפט העליון... פרק נוסף בסחבת המתוחכמת.
חלפו להן 10 שנים, ונגיד שהקביעה של קן, שבטח תהיה כבר סבתא-רבא, תאושר. אז יתחיל סיפור לאישור התביעות כתביעות ייצוגיות. והרי שופטי ישראל לא אוהבים תובעים ייצוגיים, הם מסתכלים עליהם כעל מחפשי הזדמנויות לרווח אישי שבאים לקלקל את שורות הממסד.
אז מה ייצא? הרבה כסף לעורכי דין וליועצים (במימון הציבור) וגם תחושת סיפוק מתסכלת שלפעמים יש צדק, אבל לוקח לו הרבה שנים לנצח.
