לפני כשנה, אחרי 20 שנה כעובדת קבלן בניקיון, הרגליים שלי התחילו להתנפח ולא יכולתי לעבוד יותר. עכשיו בתקופת המלחמה, אחרי שלושה ניתוחים והנחיה של רופא תעסוקתי שלא לעבוד, אחרי שכל החיים שילמתי ביטוח לאומי, כשאני הכי צריכה את המדינה, היא נעלמה. אין לי פרנסה ואני לא מקבלת קצבה. אני אוספת בקבוקים, נעזרת בחברים טובים. כמוני יש עוד שני מיליון איש שחיו בעוני לפני פרוץ המלחמה ושהמצב שלהם רק הולך ונהיה קשה יותר. המחירים קפצו, אנשים איבדו את העבודה או שהעסק שלהם התמוטט, מילואימניקים בוכים בכנסת. הממשלה עסוקה באיזה שם יתנו למלחמה, ואנחנו נשארים לבד.

ליאור מושייב, לוחם מילואים, בעלים של עסק בעוטף (צילום: ערוץ הכנסת)
ליאור מושייב, לוחם מילואים, בעלים של עסק בעוטף|צילום: ערוץ הכנסת

אני רואה סביבי הרבה אנשים שמצבם החמיר עכשיו. חברות קבלן שמשלמות למאבטחים ולמנקות לפי שעה ושכר טיפה מעל המינימום, הורידו להם את היקף ההעסקה: במקום שמונה שעות ניקיון, הם עובדים רק חמש. מה הייתם עושים אם היו מצמצמים את השכר שלכם בכמעט חצי? במיוחד כשמקבלים אותו באופן שעתי. אחותי מספרת לי שסל הקניות השבועי למשפחתה קפץ ב-400 שקל בזמן המלחמה. אשתו של חבר טוב העידה שלמרות הטראומה שהיא סובלת ממנה, היא נאלצה לחזור לרעשי הפיצוצים ביישוב שלה כי לא יכלה להרשות לעצמה לגור במקום שאליו התפנתה בכוחות עצמה ועל חשבונה

החקלאות קורסת, התיירות קרסה, אנחנו נשארים לבד. השירותים החברתיים בישראל הלכו והתפרקו בשנים האחרונות, עד שהגיעו למלחמה הזו על סף התמוטטות. בתחילת הלחימה שמעתי שאפשר לקבל סיוע טלפוני מפסיכולוג ציבורי, אז התקשרתי, עד עכשיו לא חזרו אליי. העובדים הסוציאליים שאמורים להוביל את העזרה - הפכו לאוכלוסיות מוחלשות בעצמם: השכר נמוך, התנאים והעומס הפכו לבלתי אפשריים. עוד לפני המלחמה חסרו אלפי עובדים סוציאליים, וכשהמלחמה פרצה - אי אפשר היה לעמוד בעומס. אפילו הצרכים הכי בסיסיים לביטחון בעורף, המקלטים הציבוריים, גם הם לא מתפקדים. בתל אביב, אחת מהערים העשירות במדינה, אין לנו מקלט בדרום העיר סמוך ואנחנו נאלצים לצאת לחדר המדרגות. שלא לדבר על אלפי המקלטים החסרים באשקלון או באופקים.

את התפרקות מערכת הבריאות אני מכירה מקרוב. לפני שנה, כשלא יכולתי לעבוד יותר בגלל התנפחות הרגליים, נאלצתי לעבור מרופא לרופא ולשלם מהכסף שאין לי על רפואה פרטית. הרופא המומחה מהקופה אמר שאני כנראה "זוללת יותר מדי". באבחון של רופא פרטי התגלה שיש בעיה בחילוף החומרים שלי. קיבלתי מרשם לתרופה חיונית, אבל במשך חצי שנה קיבלתי רק חצי מהכיסוי ונאלצתי לשלם 600 שקל בחודש.

למרות שעבדתי כל החיים ורופא תעסוקתי קבע שאני לא יכולה לעבוד, בביטוח הלאומי לא הצלחתי לקבל עדיין הכרה בנכות זמנית, ואני עדיין מתרוצצת בין ועדות רפואיות. הסיפור הזה הוא אישי מאוד, אבל הוא קשור לכולנו. אם לא נשקם את מדינת הרווחה שהייתה פה פעם, אף אחד מאיתנו לא יקבל עזרה כשיצטרך.

ישראל חייבת לשנות כיוון ולהשקיע מחדש במערכות הציבוריות השוויוניות שלה. להשקיע בחינוך, ברווחה, בדיור, בבריאות. כדי שנצליח לצמוח מהמקום הקשה שבו אנחנו נמצאים בו, לא מספיק לתלות בכל מקום "יחד ננצח" בזמן שאנחנו שוכחים הרבה אנשים מאחור. הגיע הזמן לדרוש מהממשלה שאף אחד לא יישאר יותר לבד.

רבקה ויטנברג היא פעילה חברתית למען העסקה ישירה וברשת לחיים בכבוד