"הפאלאס",אחד מבתי הדיור המוגן היוקרתיים ביותר בישראל, ממוקם בלב תל אביב במתחם שבין בית חולים איכילוב לבין הסניף המקומי של "מתוקה", מעל מרכז ויצמן.
כבר מזמן שהגיל השלישי לא נראה אטרקטיבי ונוצץ כל-כך: הריהוט כבד וקולוניאלי, השירותים מצוחצחים, והספרייה גדושה בספרי היסטוריה במגוון שפות וברבי המכר האחרונים.
איפה הזקנה מהמסדרון של אהוד ברק ואיפה אביבה גפן וחברותיה.
דוח העוני והכתבה התורנית על הקשיש המקושש את דמי הביטוח הלאומי שלו רק כדי להתייבש בתור לבית מרקחת, שם הוא יגלה שהתרופה שלו לא כלולה בסל הבריאות, נראים מפאלאס רחוקים מאוד. בפאלאס גרים אנשים בגיל הזהב. "גם הגיל השלישי זה בסדר", קובעת הילה פלדמן-גרא, האחראית על יחסי הציבור, "רק אל תגידי זקנים וקשישים". למה? כי זקנים גרים בבית אבות, לא ב"דיור מוגן".
זו לא סתם סמנטיקה תקינה פוליטית. אלה גבולות הגזרה המעמדיים המפרידים בין מי ששפר גורלו להזדקן בכבוד לבין מי שלא. מי שאת שנותיו האחרונות יעביר באקלים הממוזג של אחוזת פולג פינת פרוטיאה בכפר או בהר (פלוס בריכה, פלוס תשתית חיבור לאינטרנט מהיר, פלוס קומזיץ מושקע עם קרטופלך בל"ג בעומר, פלוס לפנק-לפנק-לפנק) לבין מי שיידחק למחלקת תשושים בבית אבות ציבורי, עם לובי שמשמש גם כחדר אוכל, וריח חמצמץ של לבן באוויר.
"הדיור המוגן בארץ התפתח לשני ענפים נפרדים", מסביר פרופ' יצחק בריק, מנכ"ל אש"ל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים לזקנים בישראל, מיסודו של הג'וינט ובשיתוף ממשלת ישראל. "מצד אחד, יש דיור מוגן חמישה כוכבים לעשירים, שעולה כסף רב גם בכניסה וגם באחזקה, ושנותן שירותים ברמה גבוהה מאוד. בצד השני של המפה יש דיור מוגן למעוטי יכולת, לשם מגיעים בעיקר עולים חדשים מברית המועצות לשעבר ומעוטי יכולת ישראליים. אלה מקומות עם תשלום חודשי נמוך מאוד, סביב ה-100 שקלים, ואין דמי כניסה".
בריק מסביר שהבעיה המרכזית היא דווקא במרכז הרצף: "לשכבת הביניים, אותם אנשים שחיים על פנסיה קטנה, ושלא יכולים לשלם 250 אלף דולר דמי כניסה, אבל גם לא מתאימים לדיור מוגן של מי שחי על השלמת הכנסה, קשה למצוא פתרונות מספקים. לאזור הזה הסקטור הפרטי לא נכנס, כי הרווחים קטנים, והסקטור הציבורי לא מגיע אליהם, כי הוא עסוק במעוטי היכולת. מי שבאמצע נופל בין הכיסאות".
ספא בבוקר, סרט בערב
עם פתיחת פאלאס, במאי 2005, הפך המקום למוקד משיכה לאצולת הממון הוותיקה כמו גם לנציגים של חוד החנית המנהיגותי של ישראל, שמצאו סוף-סוף מקום ראוי להעביר בו את שנותיהם האחרונות, בדרך שהכי דומה למה שהכירו בעבר.
מספיק לתת הצצה חטופה בנבחרת הפייב או'קלוק טי, שמתכנסת בכל יום דווקא בארבע וחצי, בטרקלין שבמרכזו פסנתר כנף שופע הוד. בימים טובים אפשר לאתר שם את שולמית שמיר, רעייתו של ראש הממשלה לשעבר, את יצחק ברמן, שכיהן כיו"ר הכנסת וכשר האנרגיה בממשלת הליכוד, את עו"ד מוריס כהן האוסטרלי, בעל עיטור כבוד של המלכה הבריטית, וגם את אסתר הרליץ, שהייתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה ושגרירת ישראל בדנמרק.
במתחם 231 דירות בגדלים משתנים, והמחירים בהתאם. דירת שני חדרים על-פני 46 מטרים רבועים תעלה 900 אלף שקלים. מי שלא רוצה להצטופף יוכל למצוא שם גם דירת שלושה חדרים, עד 112 מטרים רבועים. הלוקסוס הזה כבר יכול להגיע לכמעט 3 מיליון שקלים. הסידור המקובל הוא שכל שנת בעלות על דירה מביאה לשחיקה של 3% מערכה. יורשי הדייר יוכלו לקבל את ערך הדירה בחזרה, מינוס השנים שהוא חי בה.
אבל זה עוד לא הכול. שגרת החיים בפאלאס גם עולה כסף. בין 5,000 ל-10,000 שקלים בחודש דמי אחזקה, הכוללים מסים, חשמל חלקי, מים, שירותי תחזוקה, ניקיון פעם בשבוע, חוגים ומערך רפואי בסיסי הכולל נוכחות אח או אחות קבועה, רופא לכמה שעות ביום, וגיבוי של רופא בשאר שעות היום והלילה. הארוחות בתשלום.
על לוח המודעות אפשר לדגום משהו מעושר הפעילויות שבהן מוצפים הדיירים. יום לדוגמה: ב-9:45 תשבצי היגיון. ב-10:00 סידור פרחים. ב-11:15 האזנה מודרכת למוזיקה. והשבוע מנדלסון. אחר הצהריים מפגש שיחה בעברית. בארבע וחצי תה מנחה בטרקלין (על חשבון הבית). באותה שעה אפשר גם להיפגש לטורניר שחמט או ברידג'. בשמונה בערב סרט. וזה מבלי להזכיר את החוגים בספא - יוגה, פלדנקרייז והתעמלות במים; או את הג'קוזי ואת הסאונה הצמודים לחדר הכושר שמכשיריו מותאמים לגיל השלישי.
