הספינה היטלטלה קלות במימיו הרדודים של מפרץ יפו. האוויר התמלא בצעקותיהם של פועלי הנמל הערבים, אשר נשמעו באוזני הנוסעים האירופאים כערב רב של קולות אקזוטיים לא מובנים. הסבלים פרקו את תכולת הספינה בעצלתיים, נושאים אותה לעבר בניין המכס.
האדון הפולני ואשתו ירדו אל הרציף, עושים את צעדיהם הראשונים על אדמת ארץ הקודש. מסביבם כרכרו שני ילדיהם הקטנים, מוקפים בעדת משרתות נאמנות. הגברת בהתה בהמון הסואן שגדש את הנמל, שדמה בעיניה לגוש שחור, מלוכלך, עני וחסר צורה. היא נדהמה מהמראות הלבנטיניים, שבשום מקום אחר לפני כן לא ראתה כמוהם, ואחזה בחוזקה את יד בעלה. "אל דאגה, יקירתי, רכושנו ייחשב כאן לממון רב. פה נוכל לבנות את בית חלומותינו", הסביר האדון לאשתו בג'נטלמניות.
התקופה היא שנות העשרים של המאה העשרים. הרבה לפני שהחברה הישראלית נתקלה במושגים כמו אוליגרכים, אלפיון עליון או שיטת השקשוקה, לארץ ישראל הגיעו בני העלייה הרביעית. רובם באו מפולין עקב משבר כלכלי, חלקם שהו כמה שנים בארצות הברית טרם בואם לארץ. הם היו סוחרים ובעלי מלאכה בני המעמד הבינוני שהעדיפו להשתקע בעיר החדשה, שנקראה בשם המוזר תל-אביב, על פני יציאה לחיי דוחק חקלאיים.
העולים הללו חשו בישראל הענייה כעשירים מופלגים, והחלו לבנות את בתיהם בסגנון אקלקטי, ללא קו סגנוני אחיד או ברור, סגנון שזכה אחר כך לכינוי "בתי החלומות". הם מימשו את הפנטזיה שלהם על בית פרטי עם גינה, שיהיה מקושט באריחי "בצלאל", שיהיה מיוחד ומרשים, והכי חשוב – שיהיה הבית הכי יפה בשכונה.
בית הפגודה
אי אפשר לדבר על בתי החלומות מבלי להזכיר את בית הפגודה. הבניין המדהים ויוצא הדופן הזה מסמל יותר מכל את הפנטזיות המטורפות של בעלי הממון אז. ראשיתו של הסיפור הוא במשפחת בלוך, משפחה יהודית עשירה שעלתה לארץ ישראל מארצות הברית.
מוריס דוד בלוך, אבי המשפחה, רכש חלקת קרקע על גבעת כורכר, בפינת הרחובות נחמני ומונטיפיורי של היום, באחד האזורים הגבוהים ביותר בעיר. לבלוך הייתה פנטזיה על בניית בית פרטי ענק הדומה לבית קפה אמריקני. שולה וידריך, חוקרת תולדות תל-אביב, מספרת כי לשם מימושה של הפנטזיה פנה בלוך אל יהודי אחר שעלה לארץ בשנות ה-20 – האדריכל הגרמני אלכסנדר לוי.
האדריכל החל בבניית בית החלומות, והוא האחראי לתכנון המרפסות ההיקפיות המעטרות את הבניין. לרוע המזל, תוך כדי עבודות הבנייה הוא הסתכסך עם בלוך ופוטר. בלוך היה נחוש בדעתו לסיים את בניית הבית המפואר, ולשם כך הביא לארץ רכש זר: אדריכל יפני. האדריכל החדש שכנע אותו שבקומה האחרונה של הבית תהיה פגודה, כמיטב הסגנון המזרח אסייתי, ובלוך התלהב מהרעיון הלא שגרתי.
בית לוין
משפחה יהודית-אמריקנית עשירה אחרת שעלתה לארץ באותה תקופה היא משפחת לוין. הם תיכננו את ביתם בשדרות רוטשילד, שאז, לפני התפתחות העיר ולפני הרכש המאסיבי של הצרפתים, נחשבו לפרבר יוקרתי של תל-אביב. בית לוין הוא אחד מהבתים המרשימים בעיר עד היום. המשפחה רכשה שטח עצום בגודל של 1,800 מ"ר, גדול בהרבה מהמגרש התל-אביבי הממוצע, ופנתה לאדריכל יהודה מגידוביץ', מגה סלב במושגים של אז, בבקשה שיבנה לה טירה מפוארת.
מגידוביץ' לא אכזב, ותכנן בית מפואר בנוי בסגנון איטלקי, עם גן גדול ומוסך לכרכרה. בשנת 1991 החלו עבודות לשחזור המבנה, והתגלה שגג הבניין יכול להיפתח בעזרת מנגנון מיוחד. בתחילה חשבו שהגג הנפתח שימש להכנסת רהיטים מלמעלה, בעזרת גלגלת, כמו באירופה, אולם חדר המדרגות רחב הידיים מייתר את הצורך הזה. עמית לוינסון, עיתונאי והיסטוריון, מספר שהגג הנפתח הוזמן באופן אישי על ידי לוין, שהיה אדם דתי, כדי שיוכל לבנות בחג סוכות סוכה תחת כיפת השמים בתוך ביתו.
באופן אירוני להפליא, תוך כדי עבודת המחקר, גילה לוינסון שאת מנגנון פתיחת הגג הכין סבו, יוסף ישראל לוינסון. "מה שלא הרבה יודעים", מגלה לוינסון, "הוא שהגג הנפתח לא שימש רק לסוכה. משפחת לוין נהגה לערוך נשפים ומסיבות בביתה, תחת כיפת השמים". מסיבות המינגלינג, מסתבר, היו אופנתיות כבר אז. האטרקציה הזאת שבתה את ליבם של משפחת ברייער, שקנתה מאוחר יותר את הבית מלוין.
בית לוין לא היה דוגמה יוצאת דופן בנוף העיר. בהיעדר בעיות צפיפות, שדרות רוטשילד היוו את המקום שבו יכלו עשירי העיר לבנות את בתי חלומותיהם. שמחה אלתר גוטמן, המוכר כש. בן ציון, וידידו יחיאל יחיאלי, היו שניים מבין 66 המשפחות שייסדו את תל אביב. לאחר כמה שנים הם מאסו בבתים הצפופים שלהם ברחוב הרצל, והחליטו לעבור לשדרות רוטשילד ולהקים איש איש את בית חלומותיו.
"זה מקביל היום לחלום של עירוניים על מעבר לפרברים לבית פרטי עם גינה", מסביר לוינסון. יחיאלי דווקא לא היה עשיר מופלג, ולמעשה היה שקוע בחובות. הוא מכר את ביתו ברחוב הרצל 9, כיסה את חובותיו ולקח הלוואה נוספת כדי לבנות את ביתו החדש בשדרות רוטשילד. בן ציון קנה מגרש מול ביתו החדש של יחיאלי, ופנה אל האדריכל יהודה מגידוביץ', אותו מגה סלב של העיר, כדי שיוציא לפועל את הפנטזיה שלו על טירה שתשלב אלמנטים מערבים ומזרחים ותהיה אחת המפוארות בארץ.
לוינסון מספר כי בן ציון לא חסך בשום פרט בהוצאות הבנייה, בלהיטותו להגשים את חלומו ולהידמות לשכניו העשירים, והטירה המפוארת שבנה הביאה אותו להתרוששות מוחלטת. המזל הביש המשיך לפקוד אותו, והוא נפטר מסרטן זמן קצר לאחר שעבר לביתו המפואר.
בין בעלי החלומות היו גם כאלה שלא הביאו איתם את הפנטזיה, אלא הושפעו ממבנים שראו במקומות אחרים בארץ, והחליטו להעתיק. יהודית הררי למדה הוראה בבית המדרש למורות של אוולינה דה רוטשילד בירושלים. ממול בית המדרש בו למדה נמצא בית החולים האיטלקי, שנבנה על ידי האחים ברלוצי.
בית החולים הבנוי בסגנון איטלקי קלאסי הינו העתק של בניין עיריית פירנצה. "בית החולים הזה הצית כנראה את דמיונה של הררי ומאוד מצא חן בעיניה", מספרת שולה וידריך. לאחר מכן התחתנה יהודית עם חיים הררי והזוג עבר לגור בחו"ל לכמה שנים, אך בית החולים האיטלקי המשיך להעסיק את דמיונה של הררי. הזוג צבר מעט כסף החו"ל, וכשחזרו ארצה לתל-אביב, רכשו בני הזוג מגרש ברחוב יהודה הלוי פינת נחלת בנימין, וביקשו מהאדריכל יוסף טישלר לבנות עליו בית שיהיה העתק של בית החולים.
בניית העתקים הייתה נפוצה השנים ההן. הקבלן האמריקני, סם וילסון, פנה אל כל מי שהיה לו הרבה ממון ומעט דמיון, והציע את שירותיו. וילסון, תחת הסלוגן המבריק "קבלן אמריקני מדופלמי", הציע ללקוחותיו קטלוג ובו מאות סוגים של חזיתות בתים. הלקוח היה הוחר את הבית היפה ביותר בעיניו, ווילסון היה בונה.
באחד הימים, מספרת וידריך, פנו בהצעה מפתה לוילסון בני הזוג הורניק, שעלו מסרטוב שברוסיה. הם הציגו לו תמונה של שני בתיהם מסרטוב, וביקשו שיבנה להם העתק מדויק שלהם ברחוב יהודה הלוי. הורניק, שהיה ידוע כאדם אמיד, נתן לוילסון צ'ק פתוח שעליו יכול הקבלן לרשום כל סכום שירצה, ובלבד שישחזר את ביתו הקודם. "עברתי על תצלומי אוויר ועל אלפי תצלומי בתים מסרטוב" מספרת וידריך, "ובסופו של דבר מצאתי שני בתים בסרטוב שנראים בדיוק כמו אלו של הורניק מרחוב יהודה הלוי".
באופן כמעט בלתי נמנע, נשאלת השאלה מה היה קורה לו אותם האוליגרכים של פעם היו חיים היום. סביר להניח שהם היו מחליפים את הטירות המפוארות בדירה מעוצבת במגדל יוקרה כלשהו. סביר עוד יותר להניח שהם לא היו מכירים יותר את פניה של תל-אביב. באופן מפתיע, רובם נעלמו לאחר שנים אחדות מהנוף הישראלי. חלקם לא הסתגלו לתנאי החיים בלבנט וחזרו לחו"ל בלא מעט תסכול ומרירות, חלקם פשוט נשכחו אי שם בתוך דפי ההיסטוריה המאובקים. לנו הם השאירו בלב תל-אביב אנדרטאות ענק, עשויות טיח ולבנים.