קל מאוד ליפול למלכודת של פופוליזם כשמדברים על שכרם החצוף של מנכ"לים המשתכרים מיליוני שקלים בשנה. הצעות חוק לקשור את שכר המנכ"ל כמכפיל של השכר הממוצע בארגון או כמכפיל של אחרון העובדים בארגון, נתקלות בהתנגדויות כלכליות רציונליות. גם הרעיון של מיסוי כבד על שכרם מעורר תהיות כבדות, האם אין בהתערבות חיצונית כגון זו כדי לפרוץ סכרים ולחסל את העץ כולו במקום להרוג את הטפיל, האם ראוי בכלל לנסות לעצור את הגל הזה של שכר מנכ"לים לא סביר?
יוג'ין קנדל, פרופ' למימון וכלכלה, שחוקר את השפעת תגמול המנהלים על פעילות החברות וממקימי המכון הישראלי לממשל תאגידי: "מבחינה ציבורית, חשוב לתת את הדעת כיצד מורידים את שכר המנהלים מבלי לפגוע ביעילות הכלכלית של הפירמה. האלטרנטיבה לתרחיש הזה היא שהמהלך יבוצע באופן אמוציונלי ויפגע בסופו של יום בביצועים העסקיים. לבוא ולקשור את שכר המנהל לזה של אחרון עובדיו, הוא מהלך פופוליסטי וממש לא נכון".
פרופ' דן בן-דוד, ראש מרכז "טאוב" לחקר מדיניות חברתית וכלכלן בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב, מביא כדוגמה פירמה מצליחה שלא הצליחה לעמוד בעקרון כזה שהתוותה. "המייסדים של 'בן אנד ג'ריס'", מספר בן-דוד, "קבעו בתחילת דרכם שלא מוצדק לתת שכר מטורף למי שעומד בראש הפירמה, והתוו את שכר המנכ"ל כמכפיל של אחרון העובדים. הם קבעו את הכלל מתוך מניע אידיאולוגי, אבל לא יכלו לעמוד בו וזנחו אותו לבסוף".
"אין הצדקה שבן תמותה ישתכר מיליוני שקלים"
פרופ' אילן משולם, מומחה לאסטרטגיות משאבי-אנוש באוניברסיטת חיפה ולשעבר מנכ"ל משותף ב"אינטל": "תמיד חשבתי שאין שום הצדקה לכך שבן-תמותה, לא משנה כמה הוא מוכשר, ישתכר מיליוני שקלים בשנה. הבעיה היא שזה הפך לאפידמי במחוזותינו. התחושה היא שאיבדנו את הצפון, ואין היום יד מכוונת ששמה גבולות. למעשה, השכר החצוף של המנהלים מבטא את הידרדרות המערכת הערכית של המדינה שלנו שאף אחד לא שם לב אליה, לא שם עליה ולא מטפל בה, כאשר התופעה הזו של שכר בכירים לא סביר נכלל בהידרדרות הזאת.
"מנכ"לים בפוטנציה מגיעים אל בעלי המניות עם הטיעון הקלאסי, שבארגון דומה אחר המנכ"ל משתכר X מיליונים. אבל גם בבית כשילד מגיע אליך עם הטענה: 'למה לחבר שלי מרשים ולי לא?', כהורה אתה שם גבולות ואומר: 'נורא מצטער. אלה הם כללי המשחק אצלנו'. באותו אופן, הייתי מצפה שבעלי המניות יעצרו את הסחף ויאמרו: 'אצלנו, בכללי המשחק האתיים, הדבר (שכר מנהלים חצוף) לא ייעשה'.
"אז נכון, אמנם שככל שהדברים נוגעים לגופים פרטיים שם בעל הבית משתגע ומחלק מיליוני שקלים למנכ"לו, ההיבט המוסרי/אתי נראה לא רלוונטי. זכותו של בעל המניות לעשות כל אשר ירצה בכספו. ובכל זאת אני אומר: יש גבולות שמעבר אליהם עברת את הטעם הטוב. כבעל מניות אתה לא חי במנותק, יש גם היבט ערכי שמשליך החוצה ולא ראוי להתעלם ממנו".
קנדל מסייג את הדברים: "אם אדם רוצה לשלם לשרברב שלו 700 שקל לשעה, כשכל השרברבים האחרים מרוויחים 250 שקל לשעה - זוהי זכותו. אם בעל מניות מוכן לשלם למנכ"ל שלו את ה-Reservation Value בדעה צלולה וחשיבה מושכלת, מה לנו כי נתערב. הבעיה המוסרית תתרחש רק אם העסקה לא טהורה. כלומר, במצבים שבהם אימת המנכ"ל על הדירקטוריון ולא ההיפך או, למשל, במצבי פירמידה כאשר בעל המניות משתמש במנכ"ל כאיש אמצע. במצבים כאלה בעל השליטה מוריד את רמת האחזקות שלו בחברה מבלי לאבד שליטה, כך שלמעשה את רוב שכרו של המנכ"ל משלם הציבור".
- איך ניתן להרוג את הבועה הזאת בצורה חכמה?
קנדל: "במקום להתמקד בגובה חבילת השכר של המנכ"ל, הדרך הנכונה יותר תהיה לערוך שינוי בתמהיל התמריצים. אחת האפשרויות עוברת דרך הקפדה על שקיפות בפרסומי שכרו של המנכ"ל. נכון להיום, בעלי מניות או אנליסטים צריכים לחפור בדו"ח כדי באמת להבין את מרכיבי שכרו של המנכ"ל. לעתים, הוא נקבע גם על בסיס חוזים שנחתמו איתו בעבר וגם על בסיס החוזה הנוכחי (גם על חשבון העבר וגם על חשבון העתיד). זה כשלעצמו מייצר ערפל בעיניים ומקשה על המתבונן מבחוץ להבין את הקשר בין השכר והתמריץ. שקיפות תאפשר גם להשוות באופן אמיתי יותר בין שכר המנכ"לים השונים".
משולם: "ממש כאן תפקידה של המדינה להיכנס ולומר את דברה באמצעות מס פרוגרסיבי כבד על שכר נפוח. בדרך זו השלטון יאמר לכל מי שנותן ידו לעיוות הזה: 'אתה רוצה להשתולל? תשתולל, אבל נדאג שזה לא יהיה כדאי לך'. דרך אחת להרוג את הבועה היא דרך מנגנון מיסוי שיטיל מס גבוה במיוחד, 90% למשל, מעל גבול שכר מסוים. ההיבט השני עובר דרך המערכת החינוכית. צריך ללמד במערכת החינוך, החל מבתי-הספר היסודיים ועד לבתי-הספר למינהל עסקים, את הערך שלא ראוי להשתכר שכר לא פרופורציונלי וחסר בושה. גם אישי ציבור שאכפת להם, אנשים כמו בני בגין או משה ארנס, צריכים להתגייס, לצאת החוצה ולהשמיע את קולם בנושא".
