דנה זרמון מגיעה לראיון שלנו עם בטן הריונית של חודש שמיני וחיוך מאוזן לאוזן. לפני שהיא מתיישבת היא מבקשת מהסוכנת שלה קפה גדול מפורק ושקית של קליק ירוק. "בהריון אני פשוט מג'נונה. אני כועסת בלי סיבה, שוכחת כל רגע מה רציתי להגיד, מעבירה נושאים בלי לשים לב, ואומרת 'בעזרת השם' ו'חמסה' כל שנייה. יש לי דודא למאכלים מוזרים, ואם אני לא אוכלת אותם באותו רגע - אני משתגעת. יש תחושה שבהריון מותר לך הכל, אבל לא, את לא יכולה לכעוס על בעלך כי לא הצלחת להחליט מה לאכול לארוחת ערב".
זה ההריון הראשון של זרמון בת ה-28. לרגעים היא צוחקת ואומרת שמותר לה הכל, אבל כמה משפטים לאחר מכן כבר אפשר להבין שלא מדובר בבדיחה קלילה. "אני לוקחת כל ערב עשרה כדורים: סטרואידים, תרופות אנטי דלקתיות והמון ויטמינים. אני עושה את זה בשביל לטפל בהתקפים של המחלה שלי, אבל תחושת האשמה האימהית חוזרת כל פעם מחדש. אני לוקחת את התרופות כדי שלא יכאב לי, אבל מרגישה שיכול להיות שאני עושה משהו שיזיק לילד שלי. הרופאים אומרים שעדיף לקחת תרופות מאשר לחלות במחלה שדורשת התערבות, אז אני מקשיבה להם ומקווה לטוב".
זה התחיל כשהיא הייתה בשבוע ה-12 להריונה. בעלה, גיא ביטון, התעורר עם כאבים בשרירים. "קראתי לו היפוכונדר בכיין. הייתה לי תחושה שזה כלום", היא אומרת. שלושה ימים לאחר מכן הוא קיבל תשובה חיובית לקורונה, ותוך שעות זרמון גילתה שגם היא נדבקה. "התגובה הראשונה שלי הייתה כעס, כאילו שהוא עשה את זה בכוונה. אמרתי לו 'למה אתה עושה את זה? אשתך בהריון, למה אתה לא דואג לי?'. נלחצתי בטירוף והפלתי את זה עליו. בסוף את הקורונה עברתי בסדר, אבל הבעיות התחילו אחרי שהחלמתי, כשנכנסתי להתקף של קוליטיס".
את האבחנה הראשונה בקוליטיס היא קיבלה כשהייתה בת 25, בתחילת הקריירה הטלוויזיונית שלה ורגע אחרי שהתחתנה. "זו מחלה מאוד לא פוטוגנית שמערבת את כל מערכת העיכול. אני תמיד צמודה לשירותים. זה כאבי תופת, ימים שלמים בלי תזוזה, וחוסר אונים. אני לא יכולה להסביר את ההרגשה הפיזית של ההתקפים, אבל בהריון הם פגעו בי בעיקר נפשית. לפני ההריון התמודדתי עם המחלה לבד, לקחתי תרופה והמשכתי הלאה. עכשיו זו לא רק אני שלוקחת את התרופה ועוברת את הכאב, יש בתוכי ילד. אמרתי לעצמי 'פאק, הגוף שלי מקולקל ואני מגדלת ילד שנפגע מזה'. לא הפסקתי לשאול את עצמי למה זה מגיע לו. אם הייתי יכולה לעשות משהו, כל דבר, הייתי עושה, אבל אני נמצאת במצב של חוסר אונים. אני כדנה לא חשובה. הגוף שלי, המשקל שלי, הנראות שלי, הדברים המתסכלים שעוברים עליי כבן אדם - כלום לא חשוב, אני כבר לא האישיו בסיפור".
אני הכי כולבויניקית
היא נולדה ברמת אביב לאיש העסקים אילון זרמון ולפרסומאית דרורית ברזילי. כשהייתה בת 21 היא לקחה את האהבה שלה לאופנה צעד אחד קדימה ופתחה בלוג אופנה עצמאי. שנה לאחר מכן היא כבר השתתפה בתוכנית הריאליטי "איט גירלז". "בתחילת הדרך אמרו עליי הכל. אמרו שאני לא מעניינת ושאבא שלי קנה לי קריירה. אני לא אגיד שאבא שלי סגר לי דלתות, אבל רציתי לעשות דברים בדרך שלי. אף פעם לא נלחמתי על להודות שזה אבא שלי, אבל עכשיו כשאני מייצרת חיים אני מבינה כמה ערך יש להורים. אבא ואמא שלי נתנו לי לחיים, להגיד שאבא שלי קנה לי קריירה זה כל כך 2016. זה פאסה".
את הטייטל "בלוגרית" ואת ההקנטות של גיל 21 היא הפכה לעסק משגשג. היום, כשהיא מנהלת את בית הספר לאינסטגרם, "אינסטאקדמי", עובדת על אתר לייף סטייל ומשתפת פעולה עם עשרות חברות - היא מרשה לעצמה להשתמש בטייטל "יזמית". "זה מה שאני עושה. אני יוזמת דברים. אני לא יכולה לשים אצבע על דבר אחד, אבל זה גם יתרון וגם חיסרון. אני הכי כולבוניקית".
אחרי עמוד האינסטגרם שלה עוקבים למעלה מחצי מיליון אנשים שמציצים לחיים המאושרים והמעושרים שלה: טיולים בעולם, אירועים עם חברות מהתעשייה, תמונות בביקיני וזוגיות מעוררת קנאה. "אותנטיות", היא משיבה כשאני שואלת את סוד המשיכה מצד הקהל הנאמן שלה. "אני לא מסתירה או מייפה שום דבר שקורה לי בחיים. אני מראה את כל הצדדים שלי. העוקבים רואים אותי משתנה, מתבגרת ומשתכללת, אבל אני תמיד נשארת אני ותמיד מדברת על הכל".
מכאן הבחירה לשתף את ההתמודדות עם הקוליטיס?
"נפלה עליי משקולת של טון, אבל ידעתי מהרגע הראשון שאני צריכה לדבר עליה ולספר לעוקבים מה אני חווה. בגלל שאני בן אדם ציבורי יש ציפייה שאדבר על הכל, וחוץ מזה השיתוף שלי יכול לעזור לאחרות, שיראו שהן לא לבד".
אבל באמת, מה זה הדחף הזה לצלם ולפרסם כל דבר שעובר עלייך?
"כשהייתי בת 14 ורק התחילו להוציא פלאפונים עם מצלמה רציתי שיהיה לי גם. לא מתוך אהבה לצילום, אלא מתוך הצורך לתעד זיכרונות. אמא שלי כל הזמן אומרת לי לעזוב את הפלאפון ולהנות מהרגע, אבל בשבילי ליהנות מהרגע זה לתעד אותו, לדעת שיש לי זיכרונות מרגעים חשובים".
זיכרון זה דבר אחד, אבל מה לגבי השיתוף?
"יש דברים שמעניינים את הקהל שלי, אז השיתוף זה בונוס. אני מנסה להסתכל על האינסטגרם שלי כמשהו מאוד אותנטי, כאלבום אישי. מה שמעניין את הקהל שלי זה מה אני עושה כדנה הבן אדם, ולא כדנה המפורסמת. אני לא חיה על הסטורי כל היום ויש רגעים שאין לי כוח לתעד, אבל אני אוהבת שיש מצלמה ברגעים שחשובים לי, ברגעים אמוציונליים, טובים וגדולים. גם אני וגם הקהל שלי נרצה להיזכר ברגעים האלה".
אז זה רק זכרונות? מה עם העסק?
"להגיד שאין תחרות זה שקר. זו תעשיה שבה כולם מכירים את כולם והכל נמדד במספרים, בין אם זה קמפיינים, עוקבים או לייקים, אבל אני לא מרגישה שאני חלק מהתחרות הזו. היום אני מרגישה שאני עושה דברים בדרך שלי, בצורה שמרגישה נכונה לי ובחוקי המשחק שאני קובעת. זה חלק מההתבגרות שעברתי עם השנים".
הדייט הראשון היה גרוע. התחלנו כסטוץ
אינספור רגעים נמצאים באייפון של זרמון: קמפיינים נוצצים, תמונות משפחתיות, תמונות של הכלבה ליצ'י וצילומים מחופשות. רצה הגורל (ורצה גם גיא) ודווקא את הצעת הנישואים שלהם הוא עשה בהפתעה, בלי סוללה בטלפון ובלי איפור שיער. "הוא שלף את הטבעת בבית. לא הייתי ערוכה לזה בשום צורה".
כלומר בלי לק ג'ל שמתאים לסיטואציה?
"לא רק שלא היה לי לק, הציפורניים שלי היו שבורות. זה היה מזעזע. רגע אחרי שהוא שלף את הטבעת התקשרתי לאחותי ואמרתי לה: 'גיא הציע לי, תביאי את כל מה שיש לך כדי לשים לי לק דחוף'. הייתי חייבת תמונה נורמלית".
הם הכירו כשהיא הייתה בת 21. היא חיילת משוחררת, והוא סטודנט בבינתחומי וברמן בבר סטודנטים. "הייתי הולכת לבר הזה רק כי היה ברמן חתיך. ראיתי את גיא עומד בעמדה, מסוקס עם שערות בחזה. הוא היה גדול ממני ועם פאסון. עפתי עליו. התיישבתי על הבר וחיכיתי שהוא יתחיל איתי. ידעתי שזה יקח שניה, וזה באמת מה שקרה. אחרי ארבעה משפטים הוא הציע לי לצאת, אבל הדייט הראשון שלנו היה גרוע".
גרוע?
"הוא לקח אותי לסרט רע בשבע בערב, התחלנו כסטוץ".
וואלה, כבר באותו ערב?
"באותו ערב".
ארבע שנים אחרי אותו לילה השניים נישאו באירוע מפואר בקיסריה. "גיא היה יכול להציע לי ביום שהכרנו או אחרי עשר שנים והייתי אומרת כן באותה מהירות. אי אפשר שלא להתאהב בו, הוא בן אדם כובש. זו הייתה חתונה של אושר, אבל מהרגע שגיא שבר את הכוס התחילה הקשקשת סביב ילדים. אין לי שורשים אשכנזיים במשפחה אבל כולם פולניים אצלנו. זה לא העדה, זה המנטליות. ישר התחילו לשאול 'למה את מתחתנת כל כך מוקדם?', 'את בהריון?', 'למה השמנת?'".
"אל תכנסו לי לרחם", כמו שאומרים.
"הכי. אני לא יודעת למה, אבל גיל 28 תמיד הרגיש לי כמו הגיל הנכון עבורי להיות אמא. לא אמרתי 'יאללה, עכשיו אני בת 28 אז אני פותחת רגליים ויולדת', אבל ידעתי שזה יקרה בגיל הזה. אחרי החתונה התפרץ לי ההתקף הראשון של הקוליטיס. ירדתי המון במשקל והבטן שלי התנפחה, אז אנשים לא הפסיקו לדבר על זה שאני בהריון".
היה חשש שהקוליטיס יתפרץ בהריון?
"בטח, וזה מאוד עיכב את ההריון. לא את הרצון להיכנס להריון, אלא את הטיימינג. ידעתי שכשאני מחליטה להיכנס להריון אני צריכה להיות במקום מאוד חזק פיזית ומנטלית, כי החולשה בהתקפים גומרת את הגוף".
חששת שהצעד החדש החיים יפגע לך בקריירה?
"אני עצמאית ואף אחד לא מבטיח שאני אחזור לתפקד אחרי ההריון, זה מאוד מלחיץ. יש לי המון חברות שלא נכנסות להריון כי הן חושבות על הקריירה ועל הצעד הבא, ואני יכולה להבין אותן. בחברה של היום ההקרבה המקצועית היא של האמא. גם אם האמא מכניסה יותר כסף מהאבא, היא זו שלוקחת את המושכות ועושה את הוויתור כדי להיות עם התינוק. זכיתי בפרטנר שמאוד רוצה את האבהות, אבל גם עכשיו כשאנחנו מדברים על זה אנחנו כבר חושבים על פתרונות. מה יהיה אם אני אצטרך להיות מחוץ לבית ויהיו לי פרוייקטים שיגבו ממני יותר מדי זמן?".
אני מרגישה כמו הסבתא המרוקאית שלי
את החשש המקצועי זרמון יכולה להוציא מרשימת החרדות שלה. מעבר לניהול בית הספר לאינסטגרם היא גם הפרזנטורית של מותג בגדי ההריון "אבישג ארבל", של חברת משחות השיניים "אורל-בי" וחברת הקוסמטיקה "אוליי", ומשמשת כשגרירת דיגיטל של חברת הויטמינים "סופהרב". אם זה לא מספיק, היא גם הפרזנטורית של חברת ההלבשה התחתונה "אינטימה".
לא כל אישה בחודש שמיני הייתה מוכנה להצטלם בהלבשה תחתונה כמו שאת עשית.
"בהריון יש משהו נורא מעצים. עם כמה שזה נשמע קלישאתי, פתאום הגוף שלי הוא הרבה יותר מסתם עוד גוף. יש בתוכו עובר שיהיה ילד, זה סופר פאוור. אני מייצרת חיים, בן אדם הולך לצאת לי מהחור הכי קטן בגוף".
איך את מתמודדת עם השינויים הפיזיים בעקבות ההריון?
"תמיד אהבתי את הגוף שלי. אני יכולה לדבר איתך על הירכיים שלי ועל האוזניים שלי, אבל בעיניי חוסר השלמות הופך אותנו לשלמים. בהריון הכל נהיה גדול ומאסיבי: הציצי, הבטן, והירכיים, הכל נהיה עצום. הייתי מידה סמול והיום אני אקסטרה לארג', אבל יש בזה משהו מדהים. אני מרגישה כאילו יצאתי מהגוף שלי. כאילו אני רואה הכל מהצד".
הבחילות שליוו אותה בשליש הראשון של ההריון נעלמו, חוש הריח שאבד עם הקורונה חזר, והסטרואידים עושים את עבודתם בגזרת הקוליטיס. למרות שקיוותה לבת, האולטרסאונד הראה שיש לה בבטן בן ("אני קוראת לו אבש"ל, קיצור של 'אהבה שלי'"), והיא מוכנה לרגע האמת. "הדירה שלנו קרובה לבית של ההורים שלי והם כבר מחכים שאני אזמין אותם לבייביסטר. עכשיו אנחנו בדיוק בונים לאבש"ל את החדר, בלי עין הרע. תגידי, את שמה לב שאני כל הזמן אומרת בלי עין הרע? אני מרגישה כמו הסבתא המרוקאית שלי".
מה, זה חדש?
"זה כנראה בגנים שלי. מצד אחד אני רוצה להגיד לך שאני לא מאמינה בזה, אבל מצד שני - אולי אני כן. זו תקופה כל כך רגישה ומרגשת, שאני אעשה כל דבר שיעזור לי להירגע. אני נמצאת בכזה סטרס שאני אומרת לעצמי 'אם להגיד בעזרת השם יעשה טוב לעובר, אני אגיד את זה מאה פעם ביום".
סייעה בהכנת הכתבה: יפעת הללי אברהם
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: מיטל ברונר | איפור ושיער: נועם כהן | ע. צלם: אלון חליבה | ע. סטיילינג: תמר נצר | הפקה: רותם פנחס