לא הרבה יוצאי ריאליטי שורדים את 15 דקות התהילה שמוקצבות להם. בטח לא בדור המטאורים של היום, בטח לא בלי רומן מתוקשר או תפקיד בעולם הבידור. אבל כמעט עשור אחרי שנופר מור (33) פרצה לתודעה בפריים טיים, כשהיא כבר נשואה ואם לשני בנים, היא עדיין מושכת לא מעט תשומת לב. אנחנו יושבות בבית קפה תל אביבי ועוברי אורח לא מפסיקים להביט, לעצור ולהגיב - בעיקר במחמאות על יופיה של מור.
היא, מצדה, לא חושבת שזה עניין. "כן, זה קורה, לא הרבה. זה לא שאני גל גדות או בר רפאלי. בהתחלה יותר חששו ממני, בגלל שיצאה ממני נופר העצבנית, אף פעם לא חיפשתי להיות מאמי לאומית. אבל זה היה בעוכריי המון שנים, פספסתי עבודות. אנשים שישבתי איתם ופתאום אמרו לי 'וואו את מצחיקה, יש לך הומור, את אינטליגנטית'. הפחד של אנשים שאולי יעלה לי פתאום, זה גרם להם לא להיות פתוחים איתי. כשמכירים אותי מבינים שאפשר לדבר איתי על כל כך הרבה דברים. נכון, יש לי פתיל קצר, והוא קיים גם היום, אבל הוא קיים בבאלאנס. בזמנו נחשבתי לבחורה ברוטלית, למרות שלא שמעת אותי לרגע מנבלת את הפה. נופר ההיא זאת דמות בעיניי, זאת כבר לא אני, ובית האח זה גם ככה סיר לחץ. אז זה היה נחשב לערסית, היום רואים את זה אחרת: אישה שלא מתפשרת, בן אדם שרודף שלום ואמת".
היום באמת יש הרבה יותר מקום לנשים דעתניות, חזקות. אולי הקדמת את זמנך?
"כן, אני מקבלת עד היום הודעות מנשים וגם עכשיו יש ילדות שצופות בעונה הזאת, כי יש הרבה קטעים שלנו בטיקטוק, וכותבות לי שאני מחזקת אותן. אני שמחה שאני זכורה לאנשים כמישהי חזקה, עוצמתית וכריזמטית. גדלתי בבית של אמא מאוד חזקה, שתמיד עבדה, שתמיד היה לה משלה. בית שלא מטאטאים בו מתחת לשטיח, אין שלדים בארון, מדברים על הכל. לגדול כבת בין שני בנים גורם לפעמים לדרך ההתמודדות שלך להיות מה שנקרא 'גברית'. הכוח, העקשנות הבלתי מתפשרת, אלה תכונות שנתפסות כגבריות או כברוטליות כשהן יוצאות מפה של אישה. למה?".
על חצי כף יד
התוקפנות והקוצים שהשליכה לכל עבר אז מקבלים היום הסבר, כשמור מקלפת את השכבות ששמרו עליה, ומספרת על החרם הקשה שעברה בשלהי גיל ההתבגרות. זה שמעולם לא דיברה עליו ומתעורר עכשיו מחדש בעקבות האימהות. "חרם זה דבר נורא נורא נורא, זה להרגיש לא רצוי, דחוי, מגעיל מבפנים ומבחוץ, רקוב, ללא כישורים חברתיים, ללא אינטליגנציה, ללא יופי, ללא כלום. מבטלים אותך, את עצם קיומך. את כלום. ובואנה, אני בת של מישהו, כל ילד הוא עולם ומלואו, ורצחו לי את הנשמה. אני מנסה לעשות עם עצמי עבודה כדי לשחרר את זה, שנים לא דיברתי על זה, אפילו לא עם אמא שלי. רק עכשיו אני מבינה שזו הדחקה".
מה קרה שם?
"כל הילדות הייתי ילדה מקובלת והיו לי חברים, אבל בסוף התיכון ובתקופת הצבא עברתי חרם, חרם מכוער ממש. זו חבורה שעשתה לי רע כבר בתיכון, אבל חזרתי לקשר איתן כי חשבתי שככה זה חברות וכי הרגשתי הכי לבד בעולם. שירתתי במצפה רמון, נפרדתי מחבר שאהבתי, ולא היה לי עם מי להיות. הייתי חוזרת הביתה ורוצה להיפגש איתן, ולאט לאט הבנתי שממדרות אותי, שמרכלות עליי, שממציאות עליי שקרים וסיפורים, ואין לי מה לעשות עם זה או איך להוכיח כלום. לקח המון זמן עד שהבנתי שזה קורה, זו לא התקופה של היום עם הרשתות החברתיות".
לא שיש סיבות לגיטימיות לדבר כזה, אבל יש לך רעיון מה הייתה הסיבה בעיניהן?
"לקראת י"א התחלתי להרגיש שזה שאני לא מהשכונה שלהן לא בא להן טוב. בהמשך היה מספיק שמישהו חתיך רוצה אותי, ואותן לא. אז הן המציאו עליי דברים, גרמו לי לשנוא את עצמי. מלא שמועות. הן היו פשוט רעות. היום אני מבינה שהן קינאו בי, ההורים שלי היו קונים לי בגדים מחו"ל, אחת מהן ביקשה בגד לדייט שהיה לה, והשאלתי לה באהבה. כשביקשתי אותו חזרה, היא הביאה לי את השקית, רק שבשקית לא הייתה החולצה, היה בה זבל. את קולטת? היא פשוט שמה לי זבל בשקית במקום להחזיר לי את הבגד שלי. יום אחד הן אמרו לי שהריסים שלי יותר מדי ארוכים, צחקו עליי על זה. נכנסתי הביתה וגזרתי את כל הריסים. הריסים שלי, סימן ההיכר שלי, הגבות שלי. אמא שלי חזרה הביתה, וצרחה 'הן מקנאות בך, כמה נופר יפה שהן היו צריכות להשפיל אותה'".
איך מתמודדים עם זה?
"היום לא ברור לי. אז זה היה בכי תמרורים, הייתי בוכה כל הלילה, טלוויזיה עובדת, לא מחליפה מצעים, מסתגרת בחדר, נרדמת רק כשהשמש עולה. 'האח' עשה את העבודה, כשליהקו אותי זה סגר לי מעגל ברמה הכי הכי שיש. זה שהפכתי להיות חזקה ועוצמתית יותר, זה הציל אותי מלהישאב למטה. הבנתי שאני יכולה לשמור על עצמי, שלא מתקרבים אליי כי יודעים שאני יכולה לעקוץ".
מה החרם הזה השאיר בך?
"חוסר אמון בבני אדם. אני לא מתביישת להגיד שאני יכולה לספור את חברי הילדות שלי על חצי כף יד. אחת שהייתה חדשה בתוך החבורה, והיא זו שהצילה אותי, היא עד היום חברת נפש שלי. יום אחד היא התקשרה ואמרה לי שחודשיים היא שומעת עליי רק דברים נוראיים וחושבת שאני בחורה מזעזעת מהסיפורים, ואז היא פגשה אותי ולא הבינה איך כל מה שהיא שמעה קשור אליי. היא הייתה מספיק פיקחית ובחרה בי על פניהן, התקשרה ואמרה לי 'הן רעות'. היום אני בוחרת את הסביבה שלי. מעטים החברים שלי, רבים המכרים שלי. לא כל מי שאני עוקבת אחריו באינסטגרם הוא חבר שלי, ורוב החברים שלי הם לא מהתעשייה. אלה אנשים שאספתי בפינצטה, וזה מהמם".
אחת החברות הטובות שלך עד היום היא מי שחיה איתך בתוך הבית שלושה חודשים, ליהיא גרינר.
"ליהיא היא חברה מדהימה. עברנו הרבה דברים ביחד, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מכבה שריפות שלה, אבל אני בוחרת כל פעם להיות שם מחדש, ואני לא מתנצלת על זה. אני יודעת מי היא, אני מבינה אותה, ואני יכולה לא להסכים איתה על הכל אבל בעשר השנים האחרונות היא תמיד שם ועושה לי טוב. אני אוהבת אותה אהבת נפש, היא זו שאמרה לי על בעלי 'תקשיבי לי טוב, אם את לא הולכת איתו את סתומה', וזה היה החותם שלי לאשר לעצמי לקבל אהבה".
הדיירים הנוספים ששמך תמיד מוזכר בהקשר שלהם הם דנית גרינברג ואליאב אוזן, בטח לאור הפרידה המתוקשרת שהייתה להם. הייתם המשולש הרומנטי הכי זכור של התוכנית.
"זה כל כך לא רלוונטי, אין לי מה להגיד על זה. זה חלק ממה שאנשים זוכרים, אני מבינה את זה, אבל מצד שני, אני התקדמתי ואני במקום שחלמתי עליו ושרציתי להיות בו. עצוב לי על כל זוג שנפרד, אין לי טינה, זה פשוט לא רלוונטי לחיים שלי, אני אפאתית לזה. זה שאנשים מגיעים למסקנות או חושבים שהם יודעים משהו, זה עצוב לי בשבילם. לאן זה מקדם אתכם? למה אתם מתעסקים בזה? למה אין לכם חיים? למה אתה לא עושים משהו כדי שיהיו לכם חיים? לכו לחוג קרמיקה!".
אהבה גדולה
היום מור נשואה לרון ברבי, בעל רשת למתוקים. היא אמא לשניים ובעלת הקליניקה 'נופר מור קוסמטיקס', ובקרוב תפתח בית ספר להכשרת קוסמטיקאיות בדגש על עיצוב הגבות. היא גדלה בתל אביב לאמא עובדת עירייה ואבא עצמאי בעל חנות חשמל. "אני תל אביבית במקור. אנשים בהלם מזה, נותנים לי דרום ופריפריה בגלל שאני מזרחית, אבל לא. אני גדלתי בביצרון, ישבתי בבתי קפה כל החיים שלי ושמעתי חוה אלברשטיין וביטלס וכוורת ופרינס, וגם שרית חדד ועופר לוי ואתניקס ופוליקר. למה, זה שאני מזרחית אומר שאני חייבת לשמוע רק מזרחית? מעולם לא שמעתי קיפוח בבית, ואני לא מגדלת ככה את הילדים שלי, בעלי חצי אשכנזי ואני פרסייה ומעולם לא היה שיח כזה. ברגע שזה מעסיק אותך, אתה הופך את זה לאישיו. פשוט צריך לשחרר מזה. ושזה לא יהיה נושא שיחה".
בסופן של 15 הדקות שאחרי הפריצה, גם אם לא נגמרה התהילה, מור הקפידה לשמור את הרגליים על הקרקע וחזרה לחיים הרגילים. "לפני עשור 'האח הגדול' היה בשיאו, יצאנו ובן לילה הפכנו לאנשים הכי מפורסמים במדינה, וצלמי פפראצי רדפו אחרינו. יצאתי מהבית ארבעה ימים לפני ערב פסח. ואז נגמר הסדר, ואבא שלי בא, טפח לי על הכתף ואמר לי 'הכלים, הם מחכים לך'. כאילו, בסדר, אז רודפים אחרייך פפראצי, אבל את בדיוק כמו כולם. הם לא נתנו לרגע שיעלה לי או שאני אתבלבל, השאירו אותי מקורקעת. וגם ככה לפני זה כבר למדתי קוסמטיקה, אז איך שיצאתי המשכתי ללמוד וגם החיים לימדו אותי לא להסתמך על שום דבר. הפרנסה שלי היא לא מהטלוויזיה ולא מהרשתות החברתיות, היה לי חשוב לקום בבוקר, וללכת לעבודה. היו לי ביצים לפתוח את הקליניקה הזאת בעשר אצבעות ולא ביקשתי שקל מההורים שלי. אני רציתי להכיר את בעלי כשאני כבר מבוססת ורגועה, לא נזקקת ולא נתמכת".
את בעלה מזה ארבע שנים, רון ברבי, הכירה כשישבה עם חברות במסעדה. "בדיוק עברתי פרידה ובאותו יום הייתי באנרגיות לא משהו, והוא כבש אותי, הצחיק אותי ברמות. הבנתי שלא משנה מה אני רוצה אותו בטריטוריה שלי. נפגשנו בדיוק בזמן הנכון, שנינו היינו מפותחים לפני שהכרנו וזה רק הרים אותנו למעלה ביחד עוד יותר".
את לא משתפת הרבה ממנו ברשתות החברתיות.
"הוא לא חלק מהסטורי שלי, לא. בעלי מצחיק ברמות, הוא דמות שאין דברים כאלה ובחיים לא הייתי נותנת לו ללכת לריאליטי, כי אני רכושנית אליו ואני אובססיבית אליו ברמה שאני לא אחלוק אותו עם אף אחד. הציעו לי ריאליטי זוגות בהרבה כסף ואני סירבתי, כי אני חושבת שיש דברים שכסף לא קונה. הזוגיות שלי היא המשענת שלי, העוגן שלי, והיא שייכת רק לנו. יש לי גבול מאוד ברור במה שקשור למשפחה, לרשת חברתית או פרסום, זה תמיד היה ככה. כשילדתי, הבנתי שהבחירה בידיים שלי. אני לא שופטת את מי שמצלם את הילדים שלו, אבל לא צריך לדחוף את זה ולסרסר בילדים בשביל זה. מי שעושה את זה, לבריאות. לי זה לא עושה טוב. כל כך רציתי את זה בחיים שלי, ואני אעשה הכל כדי לא לאבד את זה. זה לא מעין הרע. זה מתוך מקום שבא לי אותם לעצמי, אני אובססיבית, אני לא משחררת".
מה את בכל זאת מרשה לנו לדעת על הבנים שלך?
"ארי דויד בן שלוש ואנדי ג'וּן בן עשרה חודשים. את ארי התחלתי קצת לשחרר אבל אנדי הוא רק שלי בינתיים. קיבלתי הרבה ביקורת על השמות, אבל מה אכפת לי? זה השמות שאני רציתי, ולא הבנתי מה הבעיה איתם, ג'וּן זה נשמה בפרסית, והוא הנשמה שלי".
איך שומרים על הזוגיות עם שני ילדים קטנים בבית?
"בשעה שבע בערב הבית נכנס למצב שינה לא רק כי הם צריכים ללכת לישון, אלא כי אמא ואבא צריכים את הזמן שלהם ואת הלבד שלהם ואת הרגע הזה שהוא שלנו. אני עובדת בזוגיות שלי, אנחנו עובדים ומתפתחים עם העסקים שלנו, ועדיין אנחנו נשקיע בזוגיות ונעבוד. קובעים דייט גם אם את עייפה, לשבת בערב עם כוס יין ולדבר ולספר ולשתף. זו עבודה לא פשוטה. יש לנו עליות וירידות כמו לכל זוג, אבל בעיקר יש אהבה מאוד גדולה".
יום אחלה יום פסארה
שני ההריונות של מור לא עברו חלק. בשניהם היא סבלה מהיפרמזיס, הקאות יתר בהריון, תופעה שסובלות ממנה בסך הכל כ2-3% מהנשים. בהריון עם אנדי, שגילתה עליו עם הכניסה לסגר ולמצב חירום בארץ, התמודדה גם עם סכרת הריון. באותה תקופה גם התמודדה עם גילוי של גידול בראשה של אמה, שנאלצה לעבור שני ניתוחים מורכבים.
"סבלתי כל רגע בהריונות. זה לא סותר את זה שנמצא בתוכך הדבר הכי טהור בעולם. זה גדול וחזק מהחיים, אי אפשר להסביר את זה. ועם כל זה יש סתירות בתחושות שלך. תביני שכשאת יולדת זה נגמר, זה לא ממשיך, אז חיכיתי לרגע הזה כמו שלא חיכיתי לשום דבר. אני הקאתי 30 פעמים ביום, גם עם הגדול וגם עם הקטן, הגעתי כמה פעמים לביה"ח לקבל עירוי, וזה לא נעים. בהריון השני עם הסכרת זה היה עוד יותר קשוח. חוץ מהבדיקות וההזרקות, אנשים לא יודעים שסכרת הריון גורמת להשמנה ולמצב רוח על הפנים. ומלא אנשים מרשים לעצמם. פעם נכנסה מישהי אליי לקליניקה ואמרה 'וואו'. חייכתי ושאלתי אותה 'מה?' והיא ממשיכה, 'וואו, את אהה...' ועושה לי תנועות עם הידיים של מאמא כזאת, ואומרת 'גדולה, לא ציפיתי שתהיי ככה'. הייתי בהלם. זה היה קשה מנשוא, חזרתי הביתה בוכה. אנשים ניגשים אלייך ובלי להתבלבל שואלים 'מה זה, יש לך תאומים?'. זה מתסכל, יש איזה דיסוננס בין פלא הבריאה לבין ההרגשה החרא שאת מרגישה והמחשבה 'למה לי אין הריון כמו של זאת וזאת וזאת'".
כי אולי גם להן אין הריון כזה וזה רק נראה ככה ברשתות.
"ברור שלא. ופתאום אחרי שנתיים, הן מעלות איזו תמונה ומספרות כמה הן סבלו. תגידי לי, מי יוצאת עם סקיני אחרי לידה? לא משנה כמה את רזה, וכמה לא עלית בהריון, את עם תפרים, וכואב לך ולא נוח לך. הכל בסדר, השומן יורד. אבל יש המון דברים נפשיים שהאישה עוברת בהריון".
אחרי הלידה איך היית?
"שמנה, מדוכדכת, לא מעוניינת במבקרים, יודעת לשים גבול איפה שלא ידעתי לפני הלידה הראשונה, וללא שיפוטיות עצמית. ומראש הכנתי את כולם שהנפש שלי לא יכולה להכיל כמות אנשים גדולה באותו החדר, ואני גדולה וכאובה, והורמונלית בטירוף. ובעלי אומר סתם משהו ואני נעלבת כי אני הורמונלית, ויש לי ילד לדאוג לו, ואמא שלי עוברת עוד ניתוח. אני לא מהאמהות שיושבות בבית קפה עם התינוק ושהכל קל להן".
העלית סטורי שהורדת 26 ק"ג ארבעה חודשים אחרי הלידה ושעכשיו את קלילה.
"אני בחורה רזה ותמיד הייתי, ובהריון הכפלתי את עצמי וקיבלתי מלא הערות. ועזבי את התגובות, לי היה קשה עם עצמי. לא כי אני חושבת ששומן זה דבר רע או מכוער, לי זה פשוט לא נוח. כבד לי, קשה לי להתנהל. יש הרבה נשים שמתנהלות מהמם, אבל לי זה קשה וזה מוביל לשנאה עצמית".
אז איך את עם אהבה עצמית היום?
"בגדול אני חיה עם עצמי מה זה בשלום. יש ימים שאני קמה פסארה ויש ימים שהם אחלה, אני אוהבת את עצמי, ומה שאני לא אוהבת בעצמי אני מתקנת, ראי ערך הקטנת חזה. אני לא עושה בגלל מה שאנשים חושבים עליי, הרי מבחינת אנשים ראו אותי עם חזייה טובה ואמרו לי שאני סקסית ומהממת, אבל עם איך שאני הרגשתי היה לי קשה, והסתכלתי על עצמי במראה ולא אהבתי. אני לא מבינה למה אם מישהי מגדילה חזה זה בסדר, ואני מקטינה וזה לא בסדר ואנשים אומרים 'אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים'. זה לא ככה, זה יכול להיות ממש קשה. זו הגנטיקה שלי, ואחרי הלידות הבנתי שאם אני לא אטפל בזה זה רק ילך ויחמיר".
אידאל היופי מעריץ חזה גדול, לרוב לא עוצרים לחשוב על ההשלכות הבריאותיות והנזקים שזה יכול לעשות.
"נכון, זה לא רק המראה. סבלתי, היו לי כאבי גב נוראיים והיה לי כמו בקע כזה, כל הזמן בעצם הבריח היה לי סגולים כאלה, החזה היה מאוד כבד. כמה אפשר לסבול, ולמה לסבול אם אפשר לסדר את זה? למה שיניים רקובות מחליפים לתותבות, למה ציפורניים אפשר לסדר ואת זה לא? למה הניתוח הזה מערער אנשים?".
ככל הנראה כי התפיסה החברתית היא שגברים אוהבים חזה גדול, ונשים מגדילות כדי להתאים את עצמן לנורמות. בעלך תמך בך?
"ברור. הוא ראה אותי שלוש שנים סובלת, אז הוא הלך איתי בדרך הזאת. אחרי הניתוח שנינו בכינו והוא התרגש בשבילי. אני שלוש שנים בחנתי את האופציות עד שהגעתי לרופא שלי, ד"ר יורם וולף, ואני לא רואה בזה בושה. לא רואה בושה בלהזריק חומצה או בוטוקס. כל עוד זה בגבול הטעם הטוב, אני בעד הכל. אני עשיתי את זה בשביל עצמי. הבנתי שאנשים חיים תחת משטר של איזה מודל יופי שלא תמיד קשור אליהם, ומפחדים לעשות שינוי, אבל כן חשוב לי להדגיש ששינוי זה דבר שמצריך דרך, זה לא ככה סתם ביום אחד".
ואיך השינוי של להיות אימא?
"מדהים ולא קל, בו זמנית. האימהות עשתה לי רק טוב, ושני ילדים זה לא ילד אחד, האושר שזה מביא, מתעלה על הקושי שבדבר, החרדה הקיומית מתעצמת עם כל ילד יותר. הגדול שלי עלה לגן, ואני מדליקה נרות ואני מתפללת שבכל מקום שהוא הולך שיאהבו אותו ושהוא יסתדר. זה אהבה שאין כזאת, אין. אי אפשר להסביר את זה. הם חברים ממש טובים. אני מחכה כבר שאנדי יתחיל ללכת והם יעשו בלגן ביחד".
השתתפה בהכנת הכתבה: יפעת הללי אברהם
צילום: טל חמדי | איפור, שיער וסטיילינג: גילי אלגבי | ע' סטיילינג: דובב אגמי | ע' איפור: מור ירון | התמונות צולמו במלון דברה בראון, בן יהודה 87, תל אביב *9646