אני משורר. וקים קרדשיאן מה? מה קים קרדשיאן עושה בחיים? קים קרדשיאן היא קים קרדשיאן. לשאול מה קים קרדשיאן עושה זה כמו לשאול מה היה לפני המפץ הגדול, במי מאמין אלוהים או למה על טחינה גולמית 100 אחוז שומשום טהור כתוב "מידע לאלרגנים: עלול להכיל שומשום" – השאלה עצמה חסרת משמעות.
כי בדרך כלל אנשים מפורסמים עשו משהו שהפך אותם למפורסמים. אבל לא קים קרדשיאן. קים קרדשיאן התפרסמה בתור השחקנית ההיא ששיחקה את קים קרדשיאן. וזה אפילו לא היה הפרסום הראשון שלה. לפני זה קים קרדשיאן התפרסמה בסרטון הסקס של קים קרדשיאן. צירוף מקרים? לא. זה יותר מזה. זה גורל. זה טאואיזם. לכל בריה בבריאה יש תפקיד לשחק. הפרפר מפרפר, השפן משתפן וקים קרדשיאן היא קים קרדשיאן. זה התפקיד שלה בחיים. והתפקיד שלי בחיים הוא להשיג סלפי עם קים קרדשיאן. זאת המשימה העיתונאית שנתנו לי, ואני קיבלתי את זה בהבנה. עד כה הייתי אדיש לגמרי לקים קרדשיאן, מעכשיו אני חייב סלפי איתה. חייב. ואפילו יש לי תכנית: לבקש.
לא תכנית גאונית, אני יודע, אבל אני מאמין שיצר האדם סבבה מנעוריו. אני אבקש והיא תסכים. למה לא, בעצם? חוץ מזה יפעת הללי אברהם, כתבת הרכילות של מאקו, נתנה לי את כל הפרטים: קים קרדשיאן, בעלה קניה ווסט, אחותה קלואי קרדשיאן והבת נורת' ווסט ינחתו בנמל התעופה בן גוריון בשעה תשע וחצי בבוקר.
"מאז שאבא של בר רפאלי שבר לי את המצלמה אני רוצה לפרוש"
ב-9 בבוקר אני מתייצב בחניון שמול טרקלין מצדה. טרקלין מצדה, למי שלא יודע, הוא לא טרקלין כמו שטרקלין בשדה התעופה הוא טרקלין – כלומר סלון לאנשים עשירים מאוד שמחכים לטיסה. טרקלין מצדה הוא סוג של שוחד מאורגן: נמל תעופה פרטי לאנשים עשירים מאוד-מאוד שלא בא להם על ביקורת דרכונים ובידוק ביטחוני. כי אף אחד לא ישאל את קים קרדשיאן אם היא ארזה לבד. היא לא.
בתשע וקצת מגיע צלם הפפראצי שיתלווה אלי היום. אני מספר לו על התכנית הגאונית שלי לבקש סלפי מקים קרדשיאן. הוא מספר לי שאתמול בלילה צילם במימונה של אייל גולן. "מה הקשר?" אני שואל. "אז זהו", הוא אומר, "שאין קשר. קים קרדשיאן זה לא אייל גולן". אני לא נותן לו להרוס לי את התכנית. אני רואה את דלת היציאה מטרקלין מצדה. קים קרדשיאן פשוט תצא מהדלת ואני פשוט אבקש ממנה סלפי. אחר כך פרס סוקולוב לעיתונות, חומוס ושנ"צ.
בינתיים עוד ועוד צלמי פפראצי מחנים את הטוסטוסים שלהם בחניון שבטרקלין מצדה. ynet, וואלה סלבס, ערוץ 2. כולם מכירים את כולם וכולם שונאים את העבודה שלהם. "בשביל מה צריך אותנו?" מתלונן אחד הצלמים. "בטח איך שהיא נוחתת היא מעלה מאה תמונות של עצמה לאינסטגרם". "אני שונא לעשות פפראצי", מתאונן אחר. "מאז שאבא של בר רפאלי שבר לי את המצלמה אני רוצה לפרוש".
בתשע וחצי מישהו מקבל ממישהו הודעה: השיירה בשער השלום. כולנו רצים לשער השלום ורואים שם שיירה של חמישה שברולטים, שניים שחורים ושלושה לבנים, עומדים מחוץ לשער. לשלם על חנייה זה לאנשים שהם לא קים קרדשיאן. אז אני מנצל את העובדה שמאקו גם נתנו לי שברולט לבנה, יוצא מהחניון ונעמד מאחוריהם, מנסה להיראות קול כחתול.
פתאום אני מזהה מישהו בצוות ההפקה של קים קרדשיאן. בחור שאני מכיר מהעיר. אנחנו לוחצים ידיים. שנינו נבוכים מהמעמד. אני מספר לו שנשלחתי ממאקו להשיג סלפי עם קים קרדשיאן. הוא שואל אותי למה לא הגעתי לצילומי סרט הגמר שלו. למה מה? לוקח לי רגע להיזכר על מה הוא מדבר, אבל בסוף אני נזכר: הוא צילם את סרט הגמר שלו לסם שפיגל וביקש שאבוא להיות ניצב. בסוף לא באתי. לא יכולתי. לא זוכר למה. זאת היתה טעות. ישראל מדינה קטנה. העולם קטן. היקום פיצי. אם מישהו אי פעם מבקש מכם טובה – עשו לעצמכם טובה ועשו לו טובה, כי מתישהו, איכשהו, המישהו הזה יהיה בצוות ההפקה של קים קרדשיאן.
בשלב הזה שני השברולטים השחורים נכנסים לשער השלום. יוני פרוים, כתב הרכילות של ynet, מנסה לחלץ מידע מאנשי רשות שדות התעופה. "מה, אנחנו לא יהודים?" הוא שואל את המאבטחת בשער. "מה, קים ערבייה? תמכרי לה שוקולד!". זה לא עובד לו – ולא בגלל מקצוענותם היתרה של עובדי רשות שדות התעופה.
להפך: עוד ועוד מאבטחים, טכנאים ודיילים יוצאים משער השלום ועוצרים לידינו בחריקת בלמים, מנפנפים לגאווה בתמונות של קים קרדשיאן. כן, נראה שכל אחד ואחד מ-1,500 עובדי רשות שדות התעופה בישראל השתמש בכרטיס המגנטי שלהם כדי לעבור את השער שהצלמים לא הורשו לעבור ולצלם את קים קרדשיאן. בהמשך היום, הם יתנו או ימכרו את התמונות שלהם לכל כלי התקשורת בישראל. בסוף קב"ט אחד משחרר אותנו הביתה: השיירה המלכותית לא תצא לא משער השלום ולא מטרקלין מצדה. קים קרדשיאן הז לפט דה שער שירות.
פאק פאקינג פאק פאק פאק. אני אוסף את הצלם ואנחנו עולים לירושלים בתקווה לתפוס אותה נכנסת למלון מצודת דוד. בערך במחלף בן שמן הוא מתחיל לקלל בקטע טורטי ממש. נגמרו המשחקים, הוא חייב להשיג תמונה וחייב להשיג אותה עכשיו.
ב-12 אנחנו מגיעים למצודת דוד. באיחור. הצלמים שחיכו שם צילמו את שני השברולטים השחורים נכנסים למלון לפני רבע שעה. מה עושים עכשיו? צלם AP אומר שהיא תלך לרובע הארמני כי היא ארמנית. צלם "ישראל היום" עונה לו שהיא לא צריכה רובע אם אתמול היא היתה בארמניה. צלם שלישי בטוח שהם בדרך לכותל. צלם רביעי אומר שהיא בכלל לא יהודייה.
אנחנו אובדי עצות עד כדי כך שמישהו מתחיל ללכת, סתם להתהלך קצת בשמש הקרירה, ובאינסטינקט כולם מתחילים ללכת אחריו. תריסר אנשים מבוגרים הולכים אחד אחרי השני. זה מזכיר לי את הפרק בביוויס ובאטהד שבו ביוויס ובאטהד מעתיקים אחד מהשני במבחן. שם שניהם קיבלו מאה. פה הטיול הקטן שלנו נגמר בגן המלון, כששומר הגן יוצא אלינו מהבודקה. פרוים אומר: "רק רצינו לבדוק את הערנות של המאבטחים". בדקנו. ערניים.
אז הצלם ואני מחליטים לבדוק את השטח בחומוס בן סירא הסמוך. אנחנו מחפשים את קים במסבחה. הופכים כל גרגר. פותחים כל פיתה. בודקים אפילו בתחתית פחית הקולה. אבל לא, קים וקניה לא שם. הצלם מספר לי שפעם אחת מדונה הלכה עם אחד הרקדנים שלה לנגב חומוס. זה לא קורה הפעם.
מהחומוס אנחנו ממשיכים לרובע הארמני. מחוץ לכנסיית סיינט ג'יימס ילד ארמני קטן מתהלך בחולמניות על חומת האבן ושר לעצמו "קיםםם קרדשיאאאןןןן, קיםםם קרדשיאאאןןןן". אני נכנס לכנסייה לרחרח. הכומר, או איך שלא קוראים לזה בכנסייה הארמנית, אומר שאף אחד לא תיאם איתו שום דבר. הוא משקר: בעוד שלוש שעות אותו כומר ממש יטביל את נורת' ווסט. בעוד שלוש שעות אני אצלם את הכומר הזה מנשק את קים קרדשיאן.
אני הרגתי את הנסיכה דיאנה
מהכנסייה הארמנית אנחנו יורדים לכותל המערבי. ילדה אחת רואה את כל הצלמים ושואלת למה אנחנו פה. "למה? כי זה הוא המקום הקדוש ביותר ביהדות". "נו!" "כי קים קרדשיאן אמורה להגיע". "ידעתי!" היא רצה חזרה לספר לחברות שלה. שני מג"בניקים אומרים שקים קרדשיאן כאן עוד חצי שעה. רב אחד ממנהרות הכותל מאשר. הקבלן הערבי מכחיש.
בכותל אנחנו לא עושים כלום כמעט ארבע שעות רצוף. האמת ניתנת להיאמר: במסגרת העבודה שלי יצא לי לראות לא מעט עבודות. נסעתי לילה שלם, הלוך ושוב, עם נהגי מוניות שירות, וירדתי לביוב עם אנשים שהעבודה שלהם היא, בהגדרה, חרא. אבל מעולם לא נתקלתי באנשים שאוכלים יותר חרא מצלמי פפראצי. האנשים האלה רובצים שעות בחוסר מעש ובחוסר ודאות כמו נמרים. הם רובצים בשמש, מלקקים את עצמם, ממצמצים בעייפות – והכל בשביל ספרינט אחד שבסופו, אולי, תהיה תמונה.
קצת לפני ארבע סהר שלו מ"הארץ" מראה לנו תמונה של קים קרדשיאן נכנסת לכנסייה הארמנית. טוב, אנחנו חושבים, לא נורא. זה רבע שעה הליכה. אם היא בכנסייה הארמנית היא בטוח תבוא לכותל. בטוח, נכון?
אז זהו, שלא. בחמש אני מדווח חזרה למאקו על כך שקפא לי אשך. ירושלים קפואה, אני רוצה קפה, אני רוצה תה, אני רוצה פוני ואני רוצה הביתה. קמתי בשבע בבוקר, עכשיו השעה חמש אחרי הצהריים, ואפילו לא ראיתי פסיק אחד של קים קרדשיאן – שלא לדבר על סלפי איתה. אלה חיים אלה? לא, אלה לא חיים אלה. אלה לא חיים. לא אלה. לא.
אני מודיע לצלם שלי שאני חותך את ההפסדים שלי וחותך הביתה. "אתה לא יודע אם קים קרדשיאן באה לכותל, אתה לא יודע אם קים קרדשיאן בכנסייה, אתה לא יודע אם קים קרדשיאן עולה השמימה מהר הבית. אתה לא יודע כלום. אף אחד פה לא יודע כלום. אין לכם מקורות. אתם סתם אורבים כמו חבורת עורבים. חוץ מזה נגמרה לי הסוללה בטלפון. אפילו אם קים קרדשיאן תתחנן לסלפי זה לא יקרה".
אנחנו מתפשרים על הליכה חזרה לאוטו עם עצירה בכנסייה, אבל את הכניסה לכנסייה חוסם אחד מהשברולטים. וסביבו יש מספיק חיילים (טכנית הם מאבטחים, אבל מאבטחים עם M-16 ושכפ"צים. וכושר גופני. ודגל ישראל קטן) כדי לכבוש עיר ערבית מסדר גודל בינוני. אני מציץ מבעד לזגוגית ורואה תיק מנומר וצידנית גדולה. יכול להיות שזה תיק ההחתלה של נורת'? יכול להיות שזאת הצידנית של קלואי? יכול להיות שהם באמת בפנים, ובאמת יצאו מפה, באמת-באמת?
הצלם מחליט להתאבד על זה. תבינו: אני פה בשביל הכיף, אבל זאת העבודה שלו. לאיש יש ילדים. הוא צריך תמונה. הוא ימכור את האמא שלו בשביל תמונה, ואז יצלם תמונה מההלוויה שלה. אז אחרי ניסיון כושל של סולם גנבים, שנגמר בפציעה קלה של האוזן שלי, הוא פשוט עולה על האוטו. המאבטח נובח עליו, אבל הוא על האוטו. ואז הוא מעלה אותי על האוטו. ואז אני על האוטו. אני על האוטו! איזה מניאק אני! אני צלם פפראצי מניאק! אני הרגתי את הנסיכה דיאנה! בגלל שהטלפון שלי בלי סוללה, הצלם נותן לי את המצלמה שלו ומראה לי איפה לוחצים. על הכפתור האדום, כמובן.
ואז זה קורה. קניה ווסט יוצא מהכנסייה עם נורת' ווסט על הידיים. גברתן אחד מנסה להוריד אותי בכוח, אבל אני מחזיק חזק. הוא נשאר עם הנעל שלי ביד. "צלם וידאו, צלם וידאו!" הצלם צועק לי. "מצלם, מצלם!", אני צועק חזרה ותוהה מתי אקבל את הנעל שלי בחזרה. והנה, אחרי קניה ואחרי הכומר המניאק ששיקר לי, יוצאת קים קרדשיאן. היא פה ממש, קרובה ממש. ממש-ממש. אני יכול לעשות לה פו ולהעיף לה את הפוני. אני מוציא את הראש מהמצלמה ורואה אותה בלייב. אני חושב לעצמי: האמת? חמודה. הייתי מתחיל איתה.
כל הסיפור, כולל חיבוקים ונישוקים בין הכומר המניאק לקלואי, אורך קצת פחות מדקה. חצי שעה אחר כך הסרטון שצילמתי יעלה למאקו. נכון לכתיבת שורות אלו, צפו בו יותר מ-33 אלף איש.
האדרנלין מטורף. אני מושלך מהגג. הנעל שלי בצד השני של הכביש. אני שורך ואנחנו פוצחים בריצת אמוק לכותל המערבי, רצים וצועקים וצוחקים. אני מרגיש כמו הביטלס בסרט A Hard Day’s Night – רק הפוך. צלמים שמנמנים-מעשנים יותר נשברים, אבל אנחנו מקפצים לנו כאיילים בין החומות. החרדים סביב לא מבינים על מה כל הטרראם. "קים קרדשיאן!" אני צועק להם, "זאת קים קרדשיאן!"
אנחנו מגיעים לשער הכניסה לכותל בדיוק בזמן כדי לראות את השברולט השחורה ממשיכה בנסיעה. מבחינתי הגענו לשיא ואפשר לחזור הביתה, אבל צלמי פפראצי לא עושים את זה בשביל הכסף – הם עושים את זה בשביל הריגוש. והצלם שאיתי מתרגש כנער בר מצווה בכותל. הוא משכנע אותי לחזור לכותל. אולי היא תחזור. אולי נשיג עוד תמונה, עוד סרטון, עוד יותר טוב.
בכותל צלם אחר אומר שהם נסעו לכנסיית הקבר. אז אנחנו רצים בין סמטאות העיר העתיקה לעבר כנסיית הקבר. גם בכנסיית הקבר מחכים צלמים. אני נכנס פנימה לכנסייה. מעולם לא הייתי בכנסיית הקבר. אני נכנס אחוז-תזזית למקום הקדוש ביותר לנצרות כדי לחפש אחר כוכבנית ריאליטי. בפנים מאמינים מתפללים, בוכים, מצטלבים. הם מאמינים שישו נצלב, נקבר וקם לתחייה במקום הזה ממש. אני מאמין שקים קרדשיאן נמצאת במקום הזה ממש. היא לא.
"אני, שי ארזואן, הולך הביתה"
הערב יורד ואיתו מצב הרוח. אני רוצה הביתה. המאניה של הצלם שלי מתחלפת בדפרסיה. הוא משוכנע שיש קנוניה גדולה נגדו. הוא משוכנע שכתב וואלה! סלבס שי ארזואן יודע משהו. אז אנחנו עוקבים במשך חצי שעה אחרי שי ארזואן. זה נגמר בארומה. שי ארזואן סתם הלך לקנות קפה. הצלם עדיין לא קונה את זה. הוא בטוח שארזואן רצה את הקפה כדי שיהיה לו כוח לשלישייה עם קים וקניה. ארזואן אומר לו שהוא הולך הביתה. הוא מכריח אותו לומר את זה למצלמה: "אני, שי ארזואן, הולך הביתה".
אז גם אנחנו הולכים הביתה. אבל צלמי פפראצי אף פעם לא באמת הולכים הביתה, לא בלי הטעם המר והממורמר של החמצה: בחצי הדרך לתל אביב אנחנו שומעים שקניה הולך להופיע במצודת דוד. בסוף, אגב, ההופעה בוטלה, אבל בזמן אמת הצלם אוכל את הלב ואוכל לי את הראש. קים קרדשיאן בדרך למצודת דוד בזמן שהוא בדרך לתל אביב.
ופתאום אני מבין: קים קרדשיאן היא לא אדם, היא ענף כלכלי. תנועתה במרחב מייצרת הכנסה. ואני לא מדבר רק על הכסף שהקרדשיאנס הוציאו כאן על אבטחה, הסעות וכדומה. אני מתכוון למעגל השני, והרחב עד אינסוף, של אנשים שמרוויחים כסף מעצם אמירת השם "קים קרדשיאן". צלמים, עיתונאים, פרסומאים, חומוס בן סירא. אני, למשל, מרוויח ברגעים אלה ממש כסף מעצם כתיבת השם "קים קרדשיאן". זה כסף שלא הייתי מרוויח אם קים קרדשיאן לא היתה קים קרדשיאן. קים קרדשיאן, קים קרדשיאן, קים קרדשיאן.