נטו מיכל

כשמיכל ינאי עשתה רילוקיישן לאתונה היא התרגלה לפתוח כל בוקר בביקור במאפייה שמתחת לבית. "הייתי קונה קפה ובייגל לילדים, עושה סיבוב עם הכלב ועולה הביתה", היא מספרת. "אחרי כמה חודשים פעם אחת הגעתי נורא מוקדם. אמרתי למנהלת, 'אני רגע אשב, אשתה את הקפה בנחת ואז אבוא לשלם לך', והיא אמרה לי 'לא'. כל כך נעלבתי, התחלתי לבכות. את רואה אותי כבר כמה חודשים כל בוקר, ואני גם לא הולכת, אני יושבת פה מולך. עברה עוד איזה חצי שנה, ויום אחד כשהגעתי לקופה גיליתי שאני בלי ארנק. כדי למנוע מעצמי מראש להיעלב אמרתי לה, 'אני משאירה את הדברים רגע פה בקופה ועולה להביא את הארנק', והיא אמרה לי, 'נראה לך? קחי וביי'. עוד פעם התחלתי לבכות, מהתרגשות. את בונה מחדש יחסי אמון".

יכול להיות שרצית קצת את האנונימיות הזו? להיות נטו מיכל, ולא כוכבת הילדים הכי מפורסמת במדינה?
"כן. זו חזרה לבייסיק, בלי תחפושות ובלי פרסום, וזה מחזיר אותך להיות צנועה".

ומה טוב עכשיו?
"יובל מדבר אנגלית והוא לא מרגיש זר, ליהלי נהייתה חבורה, אלכס מצאה את עצמה. יש לנו חברים ישראלים ואנחנו מטיילים המון ביחד, ועכשיו אנחנו יוצאים למסע ברחבי אירופה עם הכלב. מנסים לחוות את החיים".

לא עזבנו בשום צורה 

"את הרגיל שלך?", שואל אותה בעל המסעדה שהתיישבנו בה. "לא", היא עונה, "בא לי מלאווח היום. חייבת פחמימות". המלאווח מגיע והיא בוצעת אותו, טובלת ברסק העגבניות ומתענגת על הטעמים שחסרים לה באתונה. ינאי מגיעה לארץ לעתים תכופות, בכל פעם לפרויקט אחר; עכשיו הצטלמה לסדרת הדרמה "ואפילו בהסתורה" של תאגיד השידור הישראלי ("תמיד כיף לבוא לצלם. אני משחקת חרדית, דמות שלא שיחקתי אף פעם"). זה שבוע קשוח פוליטית וחברתית בישראל, ודווקא בימים שבהם החיפוש אחרי דרכון זר הולך והופך פופולרי בקרב חלק מהציבור, ינאי מבהירה שהיא לא ירדה מהארץ. "המון אנשים כותבים לי שהם רוצים לעזוב, אבל לא עזבנו בשום צורה", היא אומרת. "לא הלכנו כי היה לנו רע פה, נסענו להרפתקה אחרת. 50 שנה אני חיה בישראל, את הגבינה הזו אני מכירה, צריך להזיז אותה. לעולם יש כל כך הרבה מה להציע, אז למה לא? חיים רק פעם אחת". 

איך זה להיות מעבר לים כשהמדינה בוערת?
"מבאס מאוד. נשאלת השאלה אם מותר לי בכלל להגיד את דעתי, כי אני לא חיה בארץ. אני אומרת שברור שכן. המשפחה שלי פה, החברים שלי פה, זה הבית שלי. המצב מתסכל מאוד, אני מרגישה חלק ולא חלק".

אנשים מתייעצים איתך לגבי רילוקיישן?
"שואלים אותי הרבה, 'כדאי או לא כדאי?', ואני תמיד צוחקת. זה נורא אישי, כל אחד צריך משהו אחר. יהיה מישהו שלגור במרכז תל אביב יעשה לו הכי טוב, יהיה מישהו שייסע לצפון ויהיה מישהו שיצטרך לזוז למקום אחר לגמרי כדי להעריך את מה שהיה לו".

מה המעבר גרם לך להעריך?
"געגועים לחברות שלי, למשפחה, לבית שלי, לפינה שלי. השכונה חסרה מאוד, באתונה אין לנו שכונה שאפשר לרדת לשחק בה, כי הילדים בבית ספר בין-לאומי וכל אחד גר בקצה אחר של העיר. אני מתגעגעת לשגרה, לסבא וסבתא שייקחו את הילדים כשהם מעצבנים. כשאני מתגעגעת אני לוקחת טיסה לארץ, כדי שפה ב'כספי' ישאלו אותי אם אני רוצה את הרגיל שלי". 

אז כדאי או לא כדאי?
"לכל דבר יש יתרונות וחסרונות. כרגע נוח לי השילוב של האדרנלין והטמפרמנט של הארץ עם השקט של יוון, שלפעמים הוא יותר מדי עבורי".

סיפרת בעבר שהרילוקיישן הציל את הזוגיות שלכם.
"הגענו למקום שחוק ולשגרה, כשכל אחד במסלול שלו, וילדים ועבודה ומשכנתה, והמעבר פתאום אילץ אותנו לחזור לעשות דברים ביחד. כמובן גם שם אנחנו רבים, אבל ברגע שאתה מתנתק, כל המשפחה הופכת למגובשת ומאוחדת יותר. לבן ולי יש עכשיו המון זמן ביחד שלא היה לנו בארץ. בבית כל אחד בחדר שלו עם המחשב, אבל בבוקר אנחנו ביחד ובצהריים גונבים קפה ביחד, ומתכננים נסיעות ביחד, ועונים על המיילים של בית הספר ביחד".

יכולת לדמיין שיום אחד תעשי שינוי כזה?
"לא, קשה לי מאוד עם שינויים. אבל אני נושמת ומתמסרת לתהליך של הקשבה למה אני רוצה. לא תמיד יש תשובות, אבל אני בהקשבה גם לפחדים, להכל".

מנסה עדיין להבין מה היה שם

ינאי התחילה את קריירת המשחק שלה בגיל 9 בהצגות ילדים ופסטיבלים, שירתה בתיאטרון צה"ל ולמדה משחק בבית צבי. בתחילת שנות ה-90, עם תחילתו של עידן הכבלים בישראל, החלה להנחות בערוץ הילדים החדש – ובמהרה הפכה למלכת הילדים של המדינה. 30 שנה חלפו, ולפני שבוע נערכה פגישת מחזור לאנשי הערוץ. ינאי לא הייתה אמורה להיות בארץ, אבל אז התערב הגורל; תוספת של ימי צילום לא צפויים השאירה אותה בתל אביב, ואפשרה לה להשתתף במפגש – וגם לסגור מעגל שהיא אפילו לא ידעה שנשאר פתוח. "איזה מזל שהלכתי", היא אומרת. "כששואלים אותי על ערוץ הילדים אני תמיד עונה, 'די, זה ישן', אבל כשעליתי לבמה לדבר במפגש המחזור צפו לי פתאום כל כך הרבה זיכרונות טובים, שכנראה סגרתי עמוק-עמוק באיזו מגירה. אני לא מאמינה שלא זכרתי כלום".

במה נזכרת פתאום?
"כמו מישהו שאיבד את הזיכרון וחטף סטירה, פתאום נזכרתי בהכל. איך ישבנו בבית אנה פרנק ואכלנו צ'יפס באמצע הלילה כמו משוגעים, ועודד והריאיון עם רבין, וססובר שהיה מצחיק אותנו עד דמעות, והכדור הפורח שנפל בפרומו הראשון כשאנחנו בתוכו, ובשנה השנייה הוא נשרף ואז עברנו לגרין סקרין. אלפי חוויות. עשר שנים שאת באה יום-יום לאותו המקום. היינו צוות של חברים, בלי מלחמות ותחרות, כולם היו חלוצים, העורכים והצלמים ואנשי האולפן, כולנו היינו בהרפתקה פסיכית".

למה היית צריכה להדחיק?
"החודשים האחרונים שלי בערוץ השאירו אצלי כנראה איזו טראומה או רצון להדחיק את כל הדבר הזה. אני מתעסקת בזה בימים האחרונים, ובעצמי מנסה להבין מה היה שם".

מה היה?
"אחרי עשר שנים עברתי לערוץ אחר, אבל נשארה לי עוד תקופה עד סיום התפקיד בערוץ הילדים, וזה גרר התנהלות מסוימת. הייתי ילדה שלא ידעה איך להתמודד, והכל היה עם עורך דין והפחדות, וגם הצוות שעבד איתי קיבל הוראות כאלה, של 'היא עוברת, אז שלא תדע מה הליין-אפ של השבועיים הבאים'. נורא עצוב שהחודשים האחרונים האלו השכיחו כל כך הרבה זיכרונות טובים".

אני התחלתי את הטרנד

ינאי עברה לערוץ ילדים מתחרה, ערוץ שבסופו של דבר לא התרומם, ולמעשה עזבה את עולם הילדים שלא מבחירתה. את השנים בערוץ הילדים היא מתארת בגעגוע כ"בית ספר לטלוויזיה". "הכל היה נורא ראשוני. היינו באים בבוקר ולא היה צלם. הייתה מצלמה עם גרין סקרין, ואני הייתי הולכת לחנות כלי כתיבה וקונה כל מיני דברים כדי שנעשה רקע. הייתי הולכת לקניונים ומבקשת שישאילו לי בגדים. לא הייתה מלבישה, לא היה כלום". 

מתי הבנת שזה תפס?
"יש לי זיכרון מקסים. כשהתחלנו עם 'הקרנבל של מיכל' עשינו פינת 'ילד יום הולדת', שבה ילד ששלח לנו גלויה מקבל מתנות. פרסמנו בפינה את תיבת הדואר של סבתא שלי, והייתי באה כל כמה ימים ובכל פעם מגלה מכתב אחד, שניים, אולי שלושה. התוכנית כבר הייתה באוויר, לא הבנתי מה קורה. אחרי איזה שבועיים נכנסתי לדואר, ופתאום הפקידה מתחילה לצרוח עליי, 'אני לא מחסן', ומתחילה להוציא שקים. אני לא אשכח את זה, היא הוציאה שישה שקי יוטה מלאים בגלויות, ואני עומדת שם ולא מפסיקה לבכות מהתרגשות".

ב-1993 השתתפה ינאי לראשונה בפסטיגל וזכתה במקום הראשון עם השיר "שלום היא מילה שימושית". 

אני זוכרת בתור ילדה את אחד המגישים בטלוויזיה אומר עלייך, "גם אם תיתנו למיכל ינאי לשיר את ספר הטלפונים, היא תזכה במקום הראשון".
"נכון-נכון, באמת שרתי מזעזע", היא נזכרת בחיוך.

מזעזע? אני הבנתי את זה כמחמאה.
"זו הייתה הפעם הראשונה שהביאו מישהו שהוא לא זמר לתחרות שירי זמרים. הופעתי בפסטיגל הזה עם אתי אנקרי, ריקי גל, אדם, הופה היי ודוד ד'אור, כולם זמרים, ואז זה התחיל לזלוג לכוכבים. אני התחלתי את הטרנד הזה, אני מתנצלת, אני הרסתי את התרבות. אבל ברצינות, כשאומרים לי שהפסטיגל נהרס אני אומרת, 'לא, הפסטיגל הוא מראה של התרבות. מה שקורה מחוץ לפסטיגל מגיע גם אליו', זה שיקוף".

היום את עדיין מרגישה צורך לנפץ את הדימוי של כוכבת הילדים?
"כבר לא. אני בת יותר מ-50, סיימנו עם זה. לגיטימי שהייתי מזוהה עם ילדים כי עשיתי את זה המון שנים, והיום ברור לי שכל מה שעשיתי הוא חלק ממי שאני היום".

גם אלכס, הבת הבכורה, כבר התחילה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק ומשחקת בסדרה "רוני ותום" בערוץ ניקלודיאון. "היא לגמרי בתחום, עשתה שתי פרסומות, שיחקנו יחד ב'צוות הצלה' והיה תענוג גדול. אני זו שמבקשת עצות ממנה, שתעזור לי ללמוד טקסטים".

איך היא מגיעה לצילומים?
"היא טסה לארץ לבד. הייתה לה דיילת שהיא פיטרה, היא אומרת לי, 'אמא, זה מציק לי, אני יודעת איפה השער, אני לא צריכה שבכל שנייה היא תשאל אותי אם אני בסדר'".

חששתם לתת לה להיכנס לעולם הזה בגיל כל כך צעיר?
"לא. יש לה הרבה יותר עמוד שדרה ממני. זה נותן לי נחת לראות את היכולת שלה לשים גבולות".

אין לי שערה לבנה אחת

בחודש שעבר חגגה ינאי 51. "נוח לי בגיל שלי. מי בכלל מתגעגע לנעורים? אני מסתכלת על שחקניות צעירות ותוהה מי רוצה להיות בגיל הזה, עם כל המחשבות והמועקות, חוסר הביטחון, 'כן אוהבים אותי, לא אוהבים אותי?'. אני כבר במקום של 'זה מה שיש, מי שטוב לו מוזמן לקחת מהשפע ומי שלא, אז לא, וגם זה בסדר".

מה מעניין אותך לעשות היום מבחינת משחק?
"אני מחפשת כל הזמן מיזמים חדשים, אני בודקת מה יעיר אותי, מה יגניב אותי. צילמתי לא מזמן סרט בהפקה יוונית-אמריקאית בשם Monument. התפקידים של הנשים המבוגרות יותר מעניינים בעיניי. אני מרגישה שסיימתי להוכיח, זה מתוך אהבה לעשייה. אני בתחום 42 שנה ומרגישה שעוד לא התחלתי. כשהייתי בת 5 הלכתי לשבוע הספר הראשון שלי, ידעתי לקרוא מוקדם מאוד, ואני זוכרת שעמדתי שם עם אבא שלי ובכיתי שבחיים לא אספיק לקרוא את כל הספרים האלה. הוא אמר לי, 'לא נורא, לא חייבים לקרוא הכל', וזו התחושה שאני חיה איתה. אני רוצה להספיק לחיות, לראות, לחוות, לקרוא, לפגוש".

התבגרות אסתטית מעסיקה אותך?
"לא. אני נשמרת מהשמש ועושה קצת בוטוקס, ממש עדין, אבל אף פעם לא התעסקתי במראה וגם לא עניין אותי מה אני לובשת. לפעמים אני מתבאסת שאין לי יותר מדי סטייל. זה מהבית, אבא שלי היה אומר, 'אוטו צריך שיגיע מנקודה א' לב'. מה זה משנה איזה אוטו'".

עם הגיל גם קהל היעד של ינאי השתנה, ובשנים האחרונות היא משמשת פרזנטורית של discreet, תחתונים של אולווייז לבריחת שתן. "הסוכנת שלי התקשרה בהיסטריה, סיפרה לי על ההצעה הזו ואמרה, 'ברור שלא, נכון? זה של זקנות'. אמרתי לה, 'זה לא של זקנות, ואני בעניין של לעזור לאנשים'. באמת לא הבנתי איפה הבעיה".

זה לא הביך אותך בכלל?
"אפילו לא לשנייה. גם כשהתקשרתי לבן, הוא ישר אמר לי, 'מה מביך בזה? את מעלה את המודעות'. בואי נהיה כנות, מה אני אעשה עכשיו, פרסומות לבגדי ים? זה פתטי. זה יהיה מגוחך אם אני אקפוץ עכשיו בחצאית מיני על הבמה".

ניקול קידמן הצטלמה לשער בחצאית מיני.
"היא נראית מעולה, אבל וואללה, גם אם הייתי נראית כמוה כנראה לא הייתי מצטלמת ככה. זה מה שנוח ומתאים לי". 

את יכולה להבין למה אנשים נבוכים לראות את הפרסומות האלה?
"אני חושבת שאנשים חושבים, 'אם כוכבת הילדים שלי מפרסמת תחתונים לבריחת שתן, מה זה אומר עליי?'. כולנו התבגרנו. זה לא מוצר לזקנות, זה גם לבנות 30 אחרי לידה. וגם אם זה מביך, זו בדיוק ההזדמנות להגיד, 'היי, זה קורה'".

את מנרמלת בשיח גם את תופעות גיל המעבר?
"עוד לא התחיל, אני כבר מחכה. הגיע הזמן, אין לי שערה לבנה אחת".

צללתי לזה בטירוף

לצד עבודות המשחק מושקעת ינאי בשנים האחרונות בעיקר במיזם שלה, אפליקציית My Medi, המציעה הדרכות מדיטציה בקולה. מגלגלי העיניים יופתעו לשמוע שגם היא הייתה בדיוק בעמדה הזו; בעלה, שגילה את עולם המדיטציות ככלי לטיפול בחרדה, הזמין אותה להתנסות איתו – והיא פקפקה. "הוא אמר, 'את לא מבינה, זה משנה חיים', ואני חשבתי, 'משבר גיל ה-40', אבל הסכמתי לעשות איתו. הוא לחץ פליי, ההוא ברקע אמר לנשום, ואני העמדתי פנים שאני בחמלה אבל נקרעתי מצחוק, 'בחייאת, זה מה שעוזר לך?'. זה נראה לי דבילי ברמות, לא התחברתי בכלל. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני".

איך זה השתנה?
"הילדים חיפשו לעצמם מדיטציה בעברית, ומצאתי להם איזה שניים–שלושה סרטונים ביוטיוב. אחרי שהם חרשו עליהם, הם אמרו, 'נמאס, תקליטי לנו'. אמרתי להם, 'חמודים, אני לא מבינה במדיטציה, לא מאמינה במדיטציה, לא יקרה'. אבל אז נזכרתי שלחבר יש אולפן הקלטות, וכאדם אחראי התחלתי לקרוא מה זה אומר. צללתי לזה בטירוף, הייתי ערה עד הבוקר, פשוט נגנבתי, קראתי מחקרים על המצב הנפשי כיום בעולם, על חרדות ושינה, מצאתי איזה 50 סיבות למה כדאי לתרגל ואמרתי שלא יכול להיות שזה דבר כזה פשוט וזה עובד. הקלטתי והבאתי לילדים שלי ולעוד כמה חברים שישמיעו לילדים שלהם, ואז התחלתי לקבל טלפונים, 'או-קיי, עשית לילדים, למה את לא עושה לנו?'. ככה זה התחיל. בקורונה התקשרו מער"ן לבקש את ההדרכות למטופלים ולמתנדבים, זה נהיה מפלצת. יש מעל 120 אלף הורדות".

אנשים קולטים שמאחורי הקול המרגיע עומדת הבלונדינית הקופצנית שמוכרת להם מילדות?
"נורא פחדתי שזה יהיה מזוהה איתי, שיחשבו שזה ילדותי. אבל כל התגובות שקיבלתי היו, 'איזה כיף זה להתרפק על קול מוכר'. זה קול שכבר נמצא במערכת שלך, הוא הרגיע אותך כילד ומרגיע אותך עכשיו. 'גדלתי עלייך' התחלף ב'נרדמתי איתך'".

מה זה אומר בפועל, להקליט מדיטציות?
"אני עובדת כל היום כמו חמור. אני לומדת, כותבת ומקליטה. אני קוראת מחקרים מכל העולם, מקשיבה למדיטציות בנושא, מחליטה מה אני רוצה להגיד ובודקת עם פסיכולוגים שזה נכון. חצי שנה לקח לי לכתוב מדיטציות להפרעות אכילה, עשיתי קורס שלם על שינה כדי לכתוב מדיטציות לשינה. יוון מאפשרת לי את זה כי אין לי אלף ואחת פגישות על כל מיני שטויות, כמו שהיה קורה לי בארץ, כי כשהיומן שלך ריק אתה ממלא אותו בסתם. הזמן שהתפנה לי בשביל לשבת ולעשות את מה שאני אוהבת באמת הוא מתנה גדולה מאוד".

מהיכן תחזרי אלינו בריאיון הבא?
"אני מוכנה לשנתיים בכל מקום בעולם, אני לא אומרת 'לא' על כלום. אני כן עוצרת כי אני חושבת שהילדים צריכים איזון. אני אומרת להם, 'אין בעיה, מה שתרצו. תמצאו מקום, דירה, תפתחו חשבון בנק, תירשמו לבית הספר, ואני אבוא בסבבה'". 

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מזל חסון | שיער: ליאור גבריאלוב | איפור: עדי לב סולומון | הפקה: טל פוליטי