שני חזן מפנה אלי זוג עיניים חומות וגדולות. היא מדברת מהר, חזק, תזזיתי, ולמרות שהחיוך לא עוזב את פניה, הראיון בינינו נפסק מדי כמה דקות, כדי שאפשר יהיה לבכות. לא היא, אני. אני נהדפת אחורה מהעוצמה שלה, זו שמביאה אותה לספר בגיל 24 על ההתעללות המינית שעברה בילדותה, בתקווה שתוכל לעזור לנשים אחרות ששומעות את סיפורה. "לפעמים אני מסתכלת על תמונות מהילדות שלי, ואני רואה את הילדה שם, מסתכלת עליה – ויש לה משהו להגיד. אולי זו קריאה לעזרה, אני לא יודעת".
מה היא רוצה להגיד?
"היא רוצה חופש. רוצה לבחור אחרת. בתור ילדה רציתי לדעת שאני שווה, משהו שלא האמנתי שהוא נכון אחרי ההתעללות המינית שעברתי. הדימוי העצמי שלי נפגע, והמקום היחיד שבו הכל היה יוצא אצלי היה הבמה. שם כל הג'יפה, הרגשות הטעונים, המועקה, השמחה, החוזקה, הכל יצא החוצה. זה מה שהציל אותי, זה המקום שלי להיות בחופש. עד היום חופש זה הדבר הכי חשוב לי בחיים".
החודשים האחרונים בחייה הצליחו להפתיע גם אותה. היא החליטה לצאת מהארון עם סיפור התקיפה המינית שעברה – קודם סיפרה להורים ואחר כך התוודתה בראיון לחגית גינזבורג ממגזין "מנטה". מעבר לתוקף שעליו סיפרה באותו ראיון, חבר המשפחה שתקף אותה מגיל 8 עד 14, היא מגלה היום שהותקפה שוב, בגיל 14, בבית הספר בו למדה. את הפרטים היא שומרת לעצמה, אבל את ההשלכות היא כבר לא מוכנה להסתיר, גם לא מאחורי חיוכים של מלכת יופי. דווקא עכשיו, רגע לפני שהיא אורזת את קריירת הדוגמנות והשירה בדרך לניו יורק, היא רוצה לספר את הסיפור שלה, לא להשקיט אותו.
"החלטתי לצאת עם זה כי בכל פעם שיש פרשה של אלימות מינית שמגיעה לתקשורת זה מטלטל אותי. ואנחנו הרי יודעים שיש מיליון מקרים שלא מדברים עליהם בכלל. זו תופעה שעולה על גדותיה, וזה מה שנותן לי את האומץ לפתוח את זה. אנחנו יודעים היום שאין אישה שלא חוותה משהו כזה, וגם אצל גברים זה קיים".
איך היו התגובות לחשיפה?
"מדהימות. אם פונה אלי בחורה שעברה אונס ואומרת לי 'שני, אני לא מפחדת יותר בזכותך', זה משהו שגורם לנשמה שלי לצאת החוצה ולחזור בחזרה. אני מקבלת הודעות מאוד מרגשות, סיפור על אישה שהחליטה לספר לאמא שלה על מה שקרה לה, ואז התברר לה שגם אחותה הגדולה עברה את זה. ואני מבינה מה אני רוצה לעשות, למה באתי לפה. לכל אחד הרי יש תפקיד בעולם. ואני רוצה להקים פאקינג עמותה מטורפת ענקית בעולם ובארץ, שיהיה לנשים מקום לבוא ולדבר על זה. להבין שמה שקרה להן זה לא באשמתן. אם יש ילדה שיושבת בבית ומישהו עושה לה דברים שלא במקום, אז טוב שהיא תדע שיש מישהי, לא משנה אם קוראים לה שני או סימה או שושי, שעברה את אותו הדבר ורוצה לדבר איתה על זה".
איך את הגעת לנקודה שבה את מסוגלת לחשוף את זה?
"זה היה תהליך ארוך. כל השנים לא סיפרתי לאף אחד, אולי לחברה אחת ובני זוג. בשנתיים האחרונות עברתי טיפול של תקשורת תודעתית (טיפול פסיכולוגי שמשלב קואצ'ינג), וזה הוביל אותי להכיר בסיטואציה. היום אני מבינה שזה היה וזה קרה, חוויתי את זה, זה חלק ממני. כל בחורה שעברה תקיפה מינית תגיד לך שלוקח לה שנים להבין שבכלל קרה משהו".
ומה קורה כשאת מוכנה להכיר בזה?
"את ממשיכה קדימה וחלאס עם הדרמה. הנה, אנחנו פה, מנהלות שיחה על מה שקיים בכאן ועכשיו, מדברות על הדברים הטובים ועל העתיד. תמיד יש את הכאב, העבר הולך איתך, אבל הוא לא ממשיך איתך. אז נכון, החיים העבירו אותי הרבה דברים. זרקו אותי למים במקום מאוד חשוף מאז שאני פיצית, סחבתי על עצמי הרבה. איבדתי את התמימות בגיל מאוד קטן, אבל זה הגדיל לי את האופטימיות כשגדלתי. אז אני אומרת, להבדיל אלפי הבדלות – אם ניצולי שואה יכולים להמשיך הלאה, גם אני יכולה".
הייתי שחקנית מעולה, הסתרתי את זה טוב
כשישבה לפני חודשים ספורים מול הוריה, אלי וסיגל, בעלי עסק להסעות מקריית אתא, וסיפרה להם את האמת – הכאב שהתפשט בחדר היה קשה מנשוא. "ההורים שלי התרסקו", היא אומרת, "כאב לי מאוד לראות את הסבל שלהם, אבל הרגשתי שרק ככה הם יראו את האמת בפרצוף. הם כעסו על עצמם שנתנו לזה לקרות, הם הרגישו שהם נכשלו, שהם לא ידעו. אבל צריך להבין שהייתי שחקנית מעולה, הסתרתי את זה טוב".
מה היית רוצה להגיד להורים שקוראים את הכתבה הזו?
"שהם צריכים לשים לב לבנות שלהם. שימו לב לילדה, מה היא אומרת, מה היא מנסה להגיד. אני הייתי ילדה מרחפת, הסתגרתי בבועה שלי בגלל מה שקרה, עד היום אני קצת ככה. אני לא מאשימה את ההורים שלי, הם גידלו חמישה ילדים ודברים יכולים להתפספס. אבל צריך לשים לב לכל סימן קטן. היום הם קיבלו עירנות אחרת לחיים, יש לי אחיות בנות 16 ו-17 וזה גיל אקוטי. שמתי להם חתיכת פצצה".
במהלך הדרך, חזן פגשה גם חוקרת משטרתית בנסיבות לא רשמיות, ושמעה על האפשרויות המשפטיות שלה. היא עדיין חושבת עליהן. "היא אמרה שיש לי אופציה להתלונן עד גיל 34, ואם ארצה להציף את זה, זה יהיה מילה שלי נגד מילה שלו. היא אמרה לי שבחקירה כזו, יש הרבה דברים שעובדים לטובתי אבל גם הרבה דברים שעובדים לטובתו, אי אפשר לדעת מה יקרה. לפחות אני יודעת שהאיש הזה, שפגע בי בילדות, כבר לא פוגע יותר. בדקתי את זה ואני אומרת לך את זה בוודאות", היא אומרת ומסרבת לפרט.
כנראה שהמערכת צריכה עוד להוכיח את עצמה לחזן, כדי להביא אותה להגשת תלונה. לאור ריבוי המקרים בהם עברייני מין יוצאים לחופשי, קשה להאשים אותה. "אי אפשר לשפוט מישהי בגלל שהיא לא מתלוננת במשטרה", היא אומרת, "אתם אף פעם לא יודעים מה עובר לה בראש. לא כל אחת מסוגלת לעשות את זה. זו בחירה. המקום היותר משמעותי עבורי הוא לצאת החוצה למסע חיצוני, לעשות שינוי בחוץ, בקרב אנשים, לא לשים אותו בכלא".
היא מהרהרת מעט, וברגע הבא מסייגת: "תראי, אני כן חושבת שמי שעושה עבירות מין צריך לשבת מאחורי סורג ובריח, ושיהיה עקר ושיסבול כמו שהוא גרם לאחר לסבול, כי הוא השאיר צלקת שתישאר לתמיד. האיש שפגע בי אף פעם לא יידע איזו צלקת הוא השאיר אצלי. במשך שנים לא חשבתי בכלל שאוכל להיות עם מישהו בסיטואציה מינית, לא הייתי עם גבר עד גיל 18, היו לי מחסומים מאוד קשים. בכל פעם שגבר פנה אלי, חשבתי שהוא רוצה לעשות לי משהו רע, נסגרתי אוטומטית".
כשהייתה בת 18, נכנסה לראשונה למערכת יחסים רומנטית, וגם שם הרגישה את המשקעים שהעבר הותיר בה. "הייתה שם אהבה מאוד גדולה, עם בחור מקסים. לא סיפרתי לו הכל אבל על המקרה מגיל 14, בבית הספר, סיפרתי לו. הוא רצה לעזור ולא ידע איך, אז הוא ניסה לעשות סולחה ביני לבין התוקף. זה היה גרוע, התביישתי, אני לא כועסת עליו כי הכוונה שלו הייתה טובה, אבל זה לא עשה לי טוב".
זה היה כמו מחנה אימונים לאיך להיות ליידי
דווקא בתחום הבמה שלא חף מניצול והטרדות מיניות, שני מצאה נחמה. זה התחיל במקהלת בית ספר, המשיך לשיעורי תאטרון ולהופעות ביום העצמאות, על הבמה המרכזית בקריית אתא ("אמא שלי הייתה מרוקאית מביכה כזאת שצועקת 'זו הבת שלי, זו הבת שלי' בכל פעם שהופעתי"). כשהייתה בת 15 התגלתה – דווקא כדוגמנית. "הייתי מאוד גבוהה, המליצו עלי והגעתי לסוכנות דוגמנות בקריות. לא הרגשתי יפה אף פעם, אבל בדוגמנות גיליתי משהו קוסמי. זו אמנות נטו, זה ללכת על המסלול לא כמו גוויה שלא אכלה כל היום, אלא כמו בוסית".
לא היית צעירה מדי בשביל העולם הזה?
"לא, ידעתי להתנהל שם. אמא שלי הייתה איתי בכל אודישן ובכל פגישה עד גיל 18. לא שהכל היה טוב, היו גם מקרים מכוערים. למשל כשאמא שלי ואני נכנסנו לסטודיו של צלם ותפסנו אותו שוכב עם דוגמנית. אמא שלי כיסתה לי את העיניים מיד, ואמרתי לה – אני יודעת מה ראיתי, אמא".
היא הייתה בת 19, חיילת בחיל הים, כשהגיעה להיבחן לתחרות מלכות היופי. כן, כל היפות אומרות שהן היו טום-בוי שטיפס על עצים – אבל הפעם קל להאמין. בין אם אלה גבות הפרא או האופי הקופצני שלה, בחזן, תמירה ויפהפיה ככל שתהא, יש משהו אנטי-נסיכתי שלא בדיוק מתיישב עם התחרות. "כן, אני הכי שכונה, הכי ילד בן 5, פיטר פן, מה לי ולמלכות היופי?", היא צוחקת, "אפילו לא ידעתי ללכת על עקבים לפני התחרות, עם הגובה שלי אני לא צריכה עקבים. אבל התחלתי להתאמן וכשהגעתי לשם זה היה כמו מחנה אימונים לאיך להיות ליידי. התחלתי לעשות את זה כדמות. הרגשתי כמו ביונסה, לקחתי את זה הכי קול בעולם".
שני זכתה במקום הראשון, ועבודות הדוגמנות תפסו תאוצה, כשגולת הכותרת הייתה קמפיין לריבוק. אבל שני רצתה יותר – היא נרשמה ללימודי משחק בבית הספר "מוב" של קרן יודובסקי והחליטה גם להוציא מהבוידעם את קריירת השירה שאופסנה מאז התיכון. לפני שנתיים, הגיעה לאודישן ב"אקס פקטור", שם הצליחה לרגש את רמי פורטיס ושירי מימון, אבל לא זכתה לעלות לנבחרת. "זו הייתה נטו קפיצה למים, רציתי לראות איך ילך לי שם. הכי קל להיאחז ב'למה זה לא קרה', אבל מדיבורים כאלה אני לא אגדל לעולם. בשבילי החוויה בתכנית הייתה מצוינת, כי הבנתי שעכשיו אני אעשה את המוזיקה שלי והאלבום שלי".
ואת עושה?
"אני עובדת על זה. יש לי המון חומרים שכתבתי והלחנתי. הכל משמיעה, לא למדתי לנגן אף פעם. הכיוון הוא בלוז, היפ הופ, חדשני, משהו בין איימי ויינהאוס ואדל לאלישיה קיז, ולהכניס גם את דה וויקנד מאחורה. אני מאוהבת במוזיקה. גם בניו יורק אני רוצה לכתוב הרבה מוזיקה, אני כבר מחכה לזה. ואני יודעת ליצור לעצמי הזדמנויות".
מה זאת אומרת?
"תראי, אנחנו הדור הצעיר ב-2017 – אם ניכנס לקטע רוחני לרגע – אנחנו ילדי האינדיגו והקריסטל. זה ילדים שלא רואים בעיניים, אנחנו התדר החדש שהולך לרסק את העולם. זה ילדים עם הפרעות קשב וריכוז שחושבים מתוך לקופסה, רואים את המעבר, חיים בלה לה לנד שלנו עם המון יצירתיות. למדתי את זה בשיעור יזמות בלימודי משחק שלי".
יזמות?
"כן, לומדים שם יזמות, כי חלק מלהיות שחקן יוצר זה ליצור לעצמך את העבודה שלך, להבין שאף אחד לא חייב לך כלום. הנה, תראי את 'מטומטמת', אף אחד לא לקח את בת חן סבג לסדרה, אז היא אמרה 'פאק יו' ויצרה סדרה משלה, ועכשיו היא מכרה את הפורמט. בלי לחכות לאף אחד. גם אני ככה, כל הזמן חושבת על חיבורים ודברים שאני רוצה לעשות. ויש לי מוסר עבודה גבוה מהבית, ניהלתי ליין היפ הופ, הייתי ברמנית, אני לא מחכה לשוטף פלוס 60 של הדוגמנות".
מבחינתי שאגור שם בקופסת קרטון
בעוד שבועיים כל הדרייב הזה עומד לפגוש את התפוח הגדול. חזן נרגשת מההרפתקה הצפויה, וממש כמו אמה סטון ב"לה לה לנד", היא מתכננת לשכנע את כולם שהיא הדבר שהם חיכו לו. היא תיסע עם הסוכן שלה, רונן אור צרפתי, שסידר להם כמה פגישות עבודה – ואחר כך תאמר לו שלום ותחפש את עצמה לבדה.
"אני כל כך מתרגשת", היא אומרת, "אני רוצה לכתוב שם, לעשות מוזיקה, לברר על לימודי משחק. במיינד שלי, אני אהיה שם לפחות שנה אם לא יותר. מדי פעם אני אחזור, יש לי בארץ פרויקטים במרץ ומאי, אבל הכיוון הוא לשם. זה מרתק להגיע למקומות שלא מכירים ולהתחיל הכל מהתחלה. אני בת 24, איי קאן פאקינג דו איט, כלום לא מחזיק אותי או עוצר בעדי".
יכול להיות שאת מאוכזבת מהתעשייה המקומית?
"לא, אני עדיין עובדת פה, זה לא שאין לי כאן כלום, הולך כאן מגניב. אבל אני הולכת עם הפאשן שלי. מבחינתי שאגור שם בקופסת קרטון, לא אכפת לי".
אלה ימים של סידורים אחרונים – הדירה כבר מושכרת, האריזות החלו, ורק הכלב של האקס, שממשיך לטייל לנו בין הרגליים בדירה בשכונת פלורנטין, מזכיר את החיים שחזן משאירה כאן. בן זוגה לשעבר הוא השחקן יליד צ'ילה מתיאס נייבט, שהפציע לצדה בשנה האחרונה בהשקות, אייטמים רכילותיים וצילומי אינסטוש – עד שלפתע, ממש לפני כשבוע, באה הודעה על פרידה. "הלב שלי נשבר כשנפרדנו", היא אומרת, "אנחנו אוהבים אחד את השני מאוד, אבל כרגע, בנקודת הזמן של החיים שלנו, זה לא יכול לקרות. זה לא בגלל ניו יורק, זה פשוט הבפנים שלי והבפנים שלו. בהתחלה עולמי חרב עלי, אבל אז הבנתי שאהבה לבנאדם לא נפסקת – מי שנכנס לך ללב, נשאר שם".
קראתי שמתיאס שחקן אבל לא שמעתי עליו. רק ראיתי תמונה שלך עם הטוסיק שלו.
"זה טוסיק יפה, לא? תקשיבי טוב, את עוד תשמעי עליו. הוא אדם פנומנלי במיינד, בקריאייטיב, הוא פשוט כישרון מהלך".
אם את מפרגנת לו כל כך סימן שאת נפרדת ממנו.
"לא, זה לא נכון. נפרדנו אחד מהשניה. אני לא רוצה אהבה עכשיו, הכי מתאים לי להיות לבד. להיות עם עצמי. אני מאוד סוליסטית במיינד שלי. כרגע אני גם לא מחוזרת, אני לא נותנת לזה מקום בכלל. לא מתחילים איתי הרבה, אחותי. באמת שלא. כנראה שאני פשוט לא נותנת כניסה".
את לא מפחדת מהחיים בניו יורק בכלל? בלי חבר, משפחה, פסיכולוגית. איפה רשת הבטחון שלך?
"להגיד לך שאני בכלל לא מפחדת יהיה שקר. תמיד יש חששות, אבל כבר נכשלתי המון פעמים בקריירה שלי, יש עליות וירידות, התחשלתי ויש לי עוד מה ללמוד. אבל אני לא צריכה רשת ביטחון. אני רשת הביטחון שלי".
צילום: רונן פדידה | סטיילינג: איה מלמד-חי | שיער: ליאור גבריאלוב | איפור: יוני שיין | ע. צלם: עוזי אברהם | ע. סטיילינג: יובל מיארה | בגדים: מעיל זהב: לילהמיסט, שמלה זהב: ZARA, משקפיים: אוסף פרטי, נעליים שחורות: ALDO, שמלה שקופה זהב: pull&bear, מחוך: מנגו, מכנסיים: ריל, כובע: ZARA, סנדלים: ספרינג, שמלה כסף: לילמיסט, תיק מצלמה: ביצ׳ פליז, תכשיטים: מגנוליה, טי שירט: מנגו, ז׳קט קשור: ZARA, חצאית: H&m, שמלה שקופה שחורה: ביצ׳ פליז