דרך ארוכה עברה גאלה קוגן כדי להפוך ממוטפלת למטפלת. רוב שנות התבגרותה היא הרעיבה את עצמה, פגעה בעצמה, האמינה ששום דבר טוב לא מגיע לה. בגיל 15 היא עזבה את הבית ועברה להתגורר עם חבר מבוגר ממנה, בגיל 19 נפרדה ממנו והרגישה שהגיעה לתחתית. "זו הייתה פרידה שמוטטה אותי לחלוטין. עברתי חניכה כל כך אגרסיבית בזוגיות הזאת, עשיתי את כל הטעויות האפשריות. אבל מערכת היחסים הכי אלימה הייתה זו שניהלתי עם עצמי. סבלתי מהפרעות אכילה מאוד קשות, מהתעללות עצמית מאוד קשה. שקלתי ממש מעט. אנורקסיה ובולימיה. הייתי טובה בלהתעלל בעצמי. ממש טובה".
למה כל כך סבלת?
"הפרעות האכילה התחילו מגיל נורא צעיר. בחטיבה ילדה אחת לימדה אותי להקיא ומשם האחיזה בדבר הקשה והמפלצתי הזה תפסה אותי עד תחילת שנות העשרים שלי. שנאתי את עצמי, תמיד ביקרתי את עצמי והייתי מאוד רעה אליי. הייתי בטיפולים במשך שנים. היום אני יודעת שעד שאת לא לומדת להכיל את עצמך, שום דבר לא יכול להכיל אותך, ופשוט לא הרגשתי מוכלת, לא הרגשתי ראויה, לא הרגשתי אהובה. ניסיתי להתאבד, רציתי להיעלם. כשאת חיה מתוך מקום של אבדון, וכל מערכת היחסים שלך בנויה על שנאה עצמית ורצון להראות כלפי חוץ שהכל סבבה, אבל בפנים את עוברת טלטלה, זה מעייף. באיזשהו שלב את לא יכולה לעמוד בזה כבר".
אף אחד לא ידע מה עובר עליך, ההורים? החברים?
"באותה תקופה לא. הייתי בת 17 כשניסיתי לחתוך את עצמי, זעקתי לתשומת לב אבל סירבתי לקבל אותה, קלאסי להרס עצמי. אני מאמינה שלא באמת רציתי למות. שזו באמת הייתה קריאת מצוקה מטורפת. אין מה לעשות לפעמים החיים מובילים אותנו למקומות הכי קשים כדי שנדע להתעורר ולקבל עזרה. במסע שלי פגשתי כאלה שלא עזרו לי בכלל, אבל זכיתי גם להכיר שתי מטפלות שהפכו למורות דרך שלי, והיום אני בתהליך של הענקה. במקביל לזה שאני שחקנית פיתחתי את הכלי ההוליסטי שלי. זה קריטי במקצוע שלנו לעבור טיפול".
הכלי ההוליסטי שקוגן מדברת עליו הוא שיטת הטיפול שלה, "אימוני ליבה", המבוססת על טכניקת הו'אופונופונו ועין הבדולח, עליה היא תרחיב בהמשך. המטרה, ריפוי הנפש על ידי לקיחת אחריות על החיים שלך ("אני אומרת, או שאתה עובד על עצמך או שאתה עובד עם עצמך, והמבין יבין"). במקביל, השחקנית שמגיעה עם רזומה טלווזיוני עשיר עם סדרות כמו, "תעשה לי ילד", "הבורר", "האלופה", "בלתי הפיך" וכמובן - הפרסומת הנצחית שבה הייתה "רותי מהדיוטי", ממשיכה לפתח את הקריירה שלה. היא משתתפת בעונה השלישית של סדרת הילדים הפופולרית "בית הכלבים" (המשודרת ב-YES), בה היא מגלמת את קלאודיה, הספרית המופרעת; ומתכוננת להשקת הסדרה החדשה של רשף לוי, "נחמה" (שתעלה ב-HOT), דרמה-קומית בה היא תתפוס מקום מרכזי. "אני אוהבת לצחוק ואני אוהבת להצחיק. חשוב לעשות את זה הרבה. לקחת בקלות, לצחוק ולנשום. נשמע קלישאה אבל ממש נכון".
"עבדתי בהארדקור של סצנת הלילה. זה נס ופלא שאני היום מעבירה סדנאות"
היא נולדה באוקראינה ובגיל חמש עלתה לארץ. "ההורים שלי חוו הרבה אנטישמיות. אני זוכרת שירקו וצעקו על אמא שלי 'יהודיה מסריחה'. הם רצו שאגדל במדינה יהודית, שארגיש חלק, וכך הגענו לחולון. הם מאוד אמיצים בעיניי, זה לא פשוט להתחיל מאפס".
איזו ילדות זו הייתה?
"חיינו בדירת שני חדרים. ההורים, אני ואחי, סבא וסבתא שלי ודודה שלי שנפטרה מאז. כילדה רציתי שיהיה מאוד טוב. ידעתי שאין להם כסף ושהמצב גם קשה מבחינות אחרות. אחי שגדול ממני בארבע שנים היה גם גדול פיזית והייתה לו התאקלמות קשה ואגרסיבית, כי לא רק שהתייחסו אליו כרוסי אלא גם כשמן. בגלל שכולם היו כל הזמן בלחץ ובדוחק למדתי לשקר. הייתי מספרת להורים שטוב לי וכיף לי שיש לי מלא חברות ושאוהבים אותי אבל בפועל בבית ספר הייתי מתקשרת עם עץ אחד. הייתי יושבת מולו בהפסקות שנים בחצר. בחנתי את העלים ואת הגזע שלו. מאז הבנתי שיש לי אהבה למשחק. כי להורים הייתי משקרת כדי להוריד מעמסה".
התעלמו ממך בבית הספר או שאנחנו מדברות על משהו חמור מזה
"קיבלתי מלא מכות מבנות. שפופרות של טלפונים עפו עליי. אני זוכרת למשל שמישהי החליטה שאני לא יכולה לדרוך ברדיוס שהיא נמצאת בו, וכמובן שבגלל שאני אף פעם לא סותמת את הפה סירבתי לשתף עם זה פעולה וחטפתי מכות. פעם אחת סיפרתי לאחי והוא הגן עליי אבל לא הייתי מספרת ברמת העיקרון. מהרגע שמידת החזייה שלי עלתה החיים שלי נראו אחר. נהייתי מעניינת ואטרקטיבית".
את תשומת הלב והחיבה שחסכו ממנה מבני כיתתה, היא קיבלה מחבר שהתאהבה בו, שהיה מבוגר ממנה ב-11 שנה. וכך, עוד לפני שסיימה תיכון, הודיעה להוריה שהיא עוזבת את הבית ועוברת לגור איתו בתל אביב. "ראיתי אותו מופיע אותו במועדון. הוא היה אקרובט ורקדן", היא משחזרת. "הייתי ילדה מאוד טובה ופתאום החלטתי למרוד, מה שנקרא אללה יוסטר ולהקתו. לא הייתי ניתנת לריסון. אני לא מרגישה מנוצלת רק כי מי שהיה איתי היה גדול ממני בעשור, ברור לי שזה לגמרי לא נורמלי אבל גיליתי בחיים שלי שאין דבר כזה נורמלי. כל מקרה הוא לגופו וכל דבר שמגיע אלינו נותן לנו אפשרות לגדול".
ההורים שלך בטח חשבו אחרת בזמנו.
"היה להם קשה אבל לא השארתי להם ברירה. הייתי במקום מופרע ולא יכולתי לבחור אחרת. חשבתי שאני יכולה להסתדר יותר טוב אם אהיה לבד. הייתי מאוד עקשנית ודעתנית, זה לא שלא הייתי ילדה טובה. חינוך רוסי הוא חינוך נוקשה ואף פעם לא עשיתי להורים שלי את המוות. אבל עדיין, הייתי בת 15.5 והבאתי הביתה מישהו שגדול ממני ב-11 שנה. ככה התחלתי את החיים העצמאים שלי".
מה עשית אז כדי לממן את עצמך?
"המשכתי ללמוד אבל עבדתי בכל מה שיכולתי. ברמנית, רקדנית. לא היו לי חלומות גדולים ולא חשבתי שבכלל אפשר להעז ולחלום על דברים. אחרי שנפרדתי מבן הזוג שלי, כשהייתי בת 19, היה לי המון פחד וחוסר יציבות. אוקיי, מה קורה עכשיו? למי מתקשרים כאילו? אה, אין לי טלפון. אין לי איך לשלם עליו. אה, אני לא יודעת לאיזה בית אני חוזרת. אה, אין לי בית".
אז מה עשית?
"עבדתי במועדונים כרקדנית, הייתי פסל אנושי ברחוב, ניקיתי בניינים ועברתי לגור לבד. חייתי את חיי הלילה במקסימום. עבדתי בהארדקור של סצנת הלילה והייתי בהמון סיטואציות שזה די נס ופלא שאני היום יושבת ומעבירה סדנאות. הכרתי המון אנשים, חלקם גם מעולמות הפשע, זה מדהים אבל מעולם לא ניסו לפגוע בי, להפך - שמרו עלי באופן מטורף. אני ידעתי כמובן תמיד להיזהר. מי שבעיקר היה מפוקפק בעיניי בתקופה הזאת זה יותר בעלי המקומות, שגם עם רובם למדתי להסתדר בכבוד. אבל בסוף די איבדתי את זה. הייתי כלי שבור בהגדרה מכיוון שלא היו לי כלים נפשיים לבסס עליהם שום דבר. שרפתי המון אנרגיה על הישרדות".
היו אירוע ספציפי שנחרט לך בזיכרון?
"הייתי ברמנית באיזה מועדון בתל אביב שבו היה חלון כזה שאת יכולה לראות מבפנים מה קורה מבחוץ אבל לא להפך. יום אחד הבעלים פשוט גירש את כולם הביתה, כולל המאבטח, וסגר את המועדון. הוא השאיר אותי שם איתו, שזה כבר לא מגניב, וניסה להכריח אותי לעשות סמים. עכשיו, אני אף פעם לא עשיתי סמים קשים, ואמרתי לו, לא תודה, אני אוותר הפעם. אבל הוא לחץ עליי. זה היה אחד הרגעים שהבנתי שאני חייבת לאלתר על החיים שלי".
אז מה עשית?
"אני זוכרת שלא הייתה לי ברירה אלא לגעת בלב של הבנאדם הזה. התחלתי לדבר איתו על אמא שלו, על הילדות שלו. את יודעת, לגעת בכל כך הרבה דברים שקשורים לנפש, שבסופו של דבר הוא שיחרר אותי. לא חזרתי לעבוד שם. יש כאלה שמתעוררים מצלצול עדין של פעמון ויש כאלה שצריכים שישפכו עליהם דלי. במקרה שלי נשפך דלי".
"עליתי 26 קילו בהריון הראשון שלי, בעלי קרא לי שריף. הייתי מדדה"
היא הרימה את עצמה מהרצפה, נרשמה ללימודי משחק והחליטה לנתב את הטירוף לחיי יצירה. "מימנתי לעצמי לימודי משחק בבית הספר של אייל כהן. המשחק מאוד עזר לי. פתאום אמרו לי שאני טובה. נורא נהניתי להיות לשמוע שאני טובה במשהו".
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעת שאת טובה במשהו?
"בלא להיות כוסית? כן. זה לקבל באמת משהו, לדעת שאני מרגשת אנשים, שאנשים בוכים מטקסט שאני עושה. הלימודים נתנו לי תחושת שייכות, מסגרת, חברים. זו הייתה תקופה מהמאושרות בחיים. כשסיימתי כבר התחלתי לעבוד, והדבר הראשון שעשיתי היה תוכנית שהנחיתי בערוץ הרוסי. הייתי הצד הישראלי שלה".
מתי הגיע הבום בקריירת המשחק?
"אני מרגישה שאני הרבה לפניו. אני משחקת כבר יותר מ-15 שנה, וזכיתי להיות במקום כזה שאנשים מכירים אותי, אבל אף אחד לא בטוח ממש מאיפה. כל אחד מרגיש שאני איכשהו קרובת משפחה רחוקה שלו. אני מושרשת להם איפשהו בהכרה. ב'בלתי הפיך' עשיתי את אנה, הייתי עם פאה שחורה, דמות רוסייה עם קעקועים, ואנשים לא זיהו אותי, אף אחד לא ידע שזה אני. עצרו את בעלי ברחוב כי חשבו שהוא מולי שולמן והחמיאו לו על המשחק. אני כזה, אההה, גם אני משחקת שם. אבל זה די עבר לידם".
ותקופת הדיוטי? נראה לי שהכי הכירו אותך בזכות הפרסומת של רותי מהדיוטי.
“תקופת הדיוטי פרי הייתה נפלאה, זה הביא לי הכרה אבל אף פעם לא היה לי את המקום של ‘אני סטאר׳. לא ידעתי איך עושים את זה בכלל. רציתי בעיקר להתפתח ולהתנסות. בארץ מגוון העבודה שלנו יחסית מצומצם, ואני שמחה שזכיתי לגעת בריינג' מאוד רחב של סוגי דמויות. חוץ מזה אני מרגישה שהתחלתי להבין משחק רק אחרי שנהייתי אמא בפעם השנייה. כלומר אני בפועל רק לפני שלוש שנים התחלתי את האבולוציה שלי מחדש. ממש לייט-בלומר בחוויה המשחקית, בהבנה, בנוכחות. והטוב עוד לפניי".
שלוש שנים אחרי אותה פרידה טראומית, בגיל 22, היא פגשה את גל קליימן, יזם נדל"ן ומנהל לוקיישנים בתעשיית הקולנוע. לפני חמש שנים וחצי השניים הפכו להורים, ולפני שנתיים וחצי נולד להם בנם השני. מבחינתה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מבחינתו, קליימן היה צריך עוד רגע וחצי כדי להתרגל אליה. "ראיתי אותו יושב בספסל ליד 'האוזן השלישית', ואיך שהסתכלתי עליו אמרתי 'מה זה הדבר הזה' והחלטתי להתחיל איתו".
מה היה משפט הפתיחה שלך?
"אמרתי לו, 'היי, ברנש מגניב' והוא היה בהלם, הוא לא הבין שאני מדברת איתו בכלל. ישר קלטתי אותו בצורה מאוד עמוקה. הבנתי שכזה אני רוצה בבית. היה לנו חיבור מאוד מאוד חזק ועברנו יחד סדנה אנרגטית בצפון, אבל הבנאדם נעלם לחודש. לא דיבר איתי. היה טאף קוקי. בינתיים הכרתי מישהו אחר והתחלתי לצאת איתו, ואז גל הגיע, ואמר לי שהוא מחכה לי מחוץ לבית, השארתי את המישהו האחר הזה אצלי ויצאתי עם גל, ומאז אנחנו ביחד".
בשלב מסוים התחלת לשמור שבת. למה בעצם?
"מישהי שהכרתי ניסתה להיכנס להיריון ולא הצליחה. היא ביקשה שאגיע לאירוע שבו אנשים שהיא אוהבת יעשו בשבילה מדיטציה ויתפללו שהיא תיכנס להיריון. זה היה מפגש חזק, היו שם איזה שלושים אנשים שממש התכווננו לאותה אישה. פתאום הרגשתי שאני לא רוצה לעשן אז החלטתי לא להדליק יותר אש בשבת. ראיתי שזה מגניב לי ואמרתי לבעלי שאני גם לא רוצה לנסוע יותר. לקח לו זמן. גם כשהייתי עושה קידוש לבד הוא היה מסתכל עלי מוזר. לאט לאט הוא רצה גם לנסות. זה יצר אווירה שהייתה נעימה לנו. זה קרה בתחילת היחסים שלנו עוד לפני שהתחתנו".
באיזה שלב רציתם להביא ילד?
"הייתי בת 26 כשהתחתנו ובת 28 כשילדתי את הבן הראשון שלנו. לא ידעתי איזה סוג אמא אני אהיה. הייתה לי לידה קשוחה מאוד, 17 שעות של גיהנום. של אפידורל שלא עובד וסיבוכים לא מגניבים, וברוך השם נגמר וילדתי, ואף אחד לא מכין אותך למה הולך להיות. מדברים איתך על תינוק חמוד ומתוקי וממליצים על שידה ועגלה אבל אף אחד לא אומר לך שבמקביל לתינוק את צריכה לקבל גם את עצמך כאמא, כישות נפרדת, ואני קיבלתי זעזוע מאוד רציני. עליתי 26 קילו בהריון הראשון שלי, ובאיזשהו שלב אנשים לא זיהו אותי. בעלי קרא לי שריף. הייתי הולכת מצד לצד, מדדה. רק העיניים נשארו עיניי גאלה, הגוף דביבון".
היה קשה לקבל את זה, להסתכל במראה?
"וואו, מאוד. פתאום הבנתי כמה לא הערכתי את זה, כמה הייתי פצצה. בחיים לא ראיתי את זה. וכשיש עלייך את כל המשא הזה אחרי הלידה, את משפריצה חלב, את משתינה, הכל נראה נוזלי ולא אטרקטיבי, את מסתכלת על תמונות עבר ואומרת, איך אנחנו לא יודעים להעריך את עצמנו בזמן נתון, איך אנחנו רק טובים בדיעבד".
וקריירה?
"קיבלתי הצעת עבודה די מגניבה חודש אחרי הלידה, ולא יכולתי לעשות אותה כי הרגשתי שאני לא שם. לא אנרגטית, לא פיזית, אני חייבת להיות עכשיו אמא. אני לא יודעת אם זה חכם או לא, זה מה שהגלגול הזה דרש ממני. אתה חייב כל הזמן לפתח ולדאוג שיהיה לך משהו עם עצמך. זו אחת הסיבות שהיה לי כל כך חשוב לפתח את המקום ההוליסטי ולעשות משהו שאני יודעת שאני טובה בו, משפיעה בו, לא נגררת ל׳מה אני׳".
"נשים הן בעלות בינה ותפיסה הכרתית רחבה יותר גברים. אנחנו כבר יודעות הכל"
כבר שנים שהיא מגלה מי היא דרך לימודים. בעשור האחרון למדה קבלה, חסידות, טיפול בשיטת באך ואפילו פתחה קליניקה בה עשתה עיסוי לנשים באבני בזלת ושמנים חמים. בשבע השנים האחרונות למדה את שיטת הו'אופונופונו ועין הבדולח. הו'אופונופונו היא טכניקה שפירוש שמה הוא "החזרת דברים למצבם הטבעי". סוג של תיקון. השיטה נולדה בהוואי, שם הכוהנים נהגו לרפא את חולי השבט על ידי חזרה על מנטרות שטיהרו את הנפש. בשנות השמונים הגיעה השיטה גם לארצות הברי ובשנה האחרונה החלה קוגן להעביר בעצמה סדנה כזו בת חמישה מפגשים לקהל של עד 15 נשים בכל פעם. הקורס, שאליו הנשים מגיעו דרך המלצות מפה לאוזן, תופס לאט לאט תאוצה, והשבוע אף נפתח מחזור חדש.
"אנחנו מורגלים לחשוב שיש לנו בעיה שנמצאת מחוצה לנו. זה דומה למישהו שהולך לסרט קולנוע ולא אוהב את הסרט. הוא הולך למסך ומדבר אליו והמסך לא מבין מה הוא רוצה. הוא יכול להרביץ לו או לצעוק עליו, אבל המסך מקרין את אותן תמונות. אם אתה רוצה לשנות את הסרט אתה חייב להבין שאתה צריך ללכת למקרן, שזה תת ההכרה שלנו והעבודה הפנימית. זה לא שפוי. אנחנו כל הזמן עושים את זה ומפתחים הרבה זעם וכעס. אני הולך הפוך ולא מבין איך הדברים לא משתנים".
איך הופכים את זה לשיטה שעוזרת לאנשים?
"בשנתיים האחרונות, באופן ספונטני ולא יזום, הציעו לי להרצות בחמישה מקומות שונים בשבוע אחד מבלי שפרסמתי בכלל. לספר קצת על המסע שלי ועל דברים שעברתי. נערכתי להרצאה וזה היה סוחף, אז התחלתי לשלב אותה עם הטכניקה שלי - ונוצרה שיטה. זה קרה אחרי שלא היו לי כמעט תחומי עניין חוץ מזה בחיים. רק למדתי, קראתי ושמעתי הרצאות. זה הדבר שמילא אותי. שיחקתי עדיין, אבל עיקר האנרגיה שלי הייתה בלימודים".
למה הסדנה מיועדת רק לנשים?
"יש משהו מאוד אינטימי שקורה בסדנה. אני מאמינה שנשים הן בעלות בינה ותפיסה הכרתית רחבה יותר ועמוקה יותר משל גברים. אני אוהבת את התהודה שנוצרת סביב מעגל נשי. אי אפשר להסביר. זה משהו קדום כזה. אנחנו כבר יודעות הכל. תמיד אני אומרת שאני בעצם לא אומרת שום דבר חדש זו תזכורת למי שאת באמת. אנחנו כל כך עסוקים בלשרוד כי החיים לוחצים עלינו שאנחנו אשכרה לא מצליחים להרים את הפנים שלנו מעל המים ולהבין מה קורה. שאני פה מעבר רק לשרוד מעבר להתנסות בכל מיני דברים מגניבים כמו לקנות בגדים ולהתקרחן במסיבות".
מה גאלה של היום הייתה אומרת לגאלה ההיא מתקופת התקרחנות במועדונים?
"היא הייתה כל כך חמודה. הייתי תופסת אותה מחבקת אותה חודש. רק לפחות חודש. כי מגיע לה. זה לא שאני לא רואה אותה. היא צצה בהמון ביטויים בחיים שלי כל הזמן. הייתה תקופה שניסיתי להחביא אותה אבל היום אני מבינה שהיא המקום בחיים שלי של לחוות, לנסות ואני אוהבת שהיא איתי. מדי פעם אני צריכה להחזיק לה את היד ולהגיד לה אם היא משתוללת: אני פה, תירגעי, תחזרי הביתה. ברמת העיקרון זה לחבק אותה ולהגיד לה כמה הכל בסדר. שזה בסדר ליפול ולהתרסק. גם עכשיו זה לא שראיתי את האור. אני מתרסקת כל הזמן".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור ושיער: ספיר סבג | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: חליפה תכלת- H&M, גולף- reserved, חגורה- Castro, נעליים- reserved, תכשיטים- h stern, לוק 2: חליפה צהובה- sack's, נעליים- reserved, תכשיטים- h stern, לוק 3: חליפת קורדורוי, סריג ונעליים- ZARA, תכשיטים- Padani, לוק 4: חליפה אדומה msgm לבוטיק אמור, שרשרת- Padani, נעליים- Mango, טופ- ברשקה, לוק 5: חליפה- Marc Cain, חגורה- Castro, נעליים- Mango, תכשיטים- h stern, טופ- ברשקה, לוק 6: סריג- H&M, ג'קט משובץ- Castro, תכשיטים- h stern.