דרור פוייר (צילום: עודד קרני)
"הבעלים והעיתונאים צריכים להבין שזה הזמן לשנות את חוקי המשחק"|צילום: עודד קרני

כבר בטלפון דרור פויר הודיע לי שהצטרפות לארגון העיתונאים החדש זה תנאי לראיון. ככה נראים החיים שלו בחודשים האחרונים. כל פעם שהוא פוגש עיתונאים, ובחודשים האחרונים הוא פגש מאות מהם, הוא שולף מהתיק טפסים ומחתים. בגלוי ומתחת לשולחן, מהמרכז ומהפריפריה, העיקר להחתים. כל עיתונאי אור קטן, וכולנו ביחד ארגון עיתונאים שמגרד את אלף החברים, ומתכוון להילחם בתנאי ההעסקה המביכים כדי להחזיר את הכבוד למקצוע. במילים אחרות, להחזיר את הדמוקרטיה הישראלית דרך קופת הגמל של המגיהה ממקומון צומת השרון.

חכה רגע. תשכנע אותי.
"חתמו אצלנו כבר יותר מ-800 עיתונאים. יש כ-3,000-4,000 עיתונאים בישראל. למה שלא יצטרפו אלינו מהגרפיקאית הכי חדשה ב-mako ועד העורך הראשי? כמו שמנהל בית חולים חבר בהסתדרות יחד עם מתמחה שהרגע יצא מהלימודים".  

והם עדיין נאבקים על קיצור יום עבודה של 26 שעות.
"המתמחים לא יכלו לעשות את זה בלי המנהלים שהיו איתם באותו ארגון ונתנו להם גב. החוליה החלשה שלנו היא דווקא טאלנטים. חוץ מכמה ספורים כמו לונדון וקירשנבאום ומיקי רוזנטל, הם לא חותמים. הם מתנהגים בצורה לא קולגיאלית".

למה?
"בני ה-50-60 עברו את שבירת העבודה המאורגנת על בשרם, ויש להם אנטי מאוד חזק לזה. וזה גם סוג של אנוכיות. פשוט. אני מאוד מאוכזב. אלה אנשים שירוצו לחתום בשמחה על כל עצומה למען ערוץ 10, יבואו לנאום בכל כנס חירום, אבל כשזה מגיע לארגון עובדים, אז פתאום יש כאב בטן".  

"אבל אנחנו לא מתחננים. כרגע אני מעדיף להשקיע את האנרגיה באנשים שהכי צריכים את זה. הרבה יותר חשובים לי תחקירנית בערוץ 2, גרפיקאי בכלכליסט ופרילאנס בטיים אאוט, אפילו יותר ממך. לכנס היסוד שלנו באו גם אילנה דיין, וירון דקל, ורינו צרור, באו טאלנטים, הפגינו סולידריות, אני לא רוצה לנכר אותם".

דרור פוייר (צילום: עודד קרני)
סטאר כתכונת אופי|צילום: עודד קרני

המלצרית חוזרת עם מיץ סחוט. פויר תוחב את הקש בין שפתיו. מה סחוט, אני תוהה, איפה הבירה? "לא", הוא מתנצל רפות, "אני חייב להוריד מינון. וגם להתחיל לאכול בריא. בימים האחרונים אני כל הזמן בלחץ, רק פיצות וטוסטים ובורקסים, נהייתי כמו טליק (מתופף להקת "נאג' חמאדי" שבה אנחנו חברים – ד.ג). אני כל הזמן טרוד, אפילו לכתוב שיר אני לא מצליח. רכבת הרים רגשית, ניצחונות ואכזבות. לארגן עובדים זה טונות של עבודה. כל הזמן להיות זמין. וכל הזמן יש משברים". 

"היחצן של ynet מסתובב מיום חמישי אצל בכירי העורכים והכותבים ומשדל אותם להתבטא נגד ההתארגנות שם. יחצן פח עם שיטות פח ובוסים זבל" (מתוך הטוויטר של פויר)

עבור פויר, עד לפני חודשיים כותב טורים נינוח במגזין G של גלובס, רוקסטאר ואב משועשע לתאומים בני 4, "טונות של עבודה" זה משבר בפני עצמו. מי שהיה תמיד זמין לפגישה "בכל יום בבוקר או בערב חוץ משלישי", גילה בגיל 41 שהחיים יכולים לזנק בבת אחת מהילוך ראשון וחצי להילוך חמישי.

המשבר שמכלה עכשיו את זמנו של פויר פרץ בשבוע שעבר, כשאתר ynet מבית ידיעות אחרונות פיטר שלושה עיתונאים. באתר טענו שהם נאלצו לקצץ, אבל פויר וחבריו (עינת פישביין, יאיר טרצ'יצקי, יואב ריבק, שי ניב, נורית קנטי, חיים הר-זהב, רוני לינדר-גנץ, מיקי פלד) לא פספסו את העובדה שמדובר בעיתונאים מוערכים שבדיוק ניסו לצרף את חבריהם לארגון החדש. לפי החוק, לעובדים מותר להתארגן ואסור לפטרם על הרקע הזה. אבל לך תוכיח – העורך הראשי של ynet אומר שלא היה לו מושג שהם חברים בארגון. פויר אומר שאם הוא באמת לא ידע, כדאי שימצא עבודה חדשה. אז עכשיו כל העסק בבירור משפטי.

דני לוי, יחצ"ן ynet, מכחיש את האמור בכתבה.

כך או כך, ארגון העיתונאים הגיע למבחנו הקריטי הראשון ואולי גם האחרון. הרי זה בדיוק הפחד שעוצר עיתונאים מלהצטרף: לעצבן את המו"ל ולהפוך לדוגמה המובטלת לשאר העובדים. יש לך עבודה? תוריד את הראש ותמשיך לעבוד. אנשי ynet, במודע או שלא, מימשו בדיוק את החשש הזה שפויר וחבריו מנסים כל כך לפוגג בקרב העיתונאים, שמשקיפים על הקרב הזה כדי להחליט מה הלאה. גם המו"לים מתבוננים בו בעניין, רק מהצד השני.

כנס עיתונאים 2012 (צילום: ראובן שניידר )
פויר ויהודה נוריאל בכנס העיתונאים|צילום: ראובן שניידר

פויר העיתונאי משלים עכשיו את ההסבה לאיש הוועדים, הלוחם החברתי שמשתדל ללהטט בסבך חוקי התעסוקה. קורס המבוא היה בקיץ, אז הפך מכותב טורי עידוד למחאה החברתית לכותב נאומי הכיכרות של דפני ליף. אחר כך העניינים בינו ובין ליף התקררו קצת ("היה בינינו חיבור מעולה, אבל התאכזבתי מהפיצול בהנהגה"). ארגון העיתונאים החדש, וכנראה גם הנכונות של פויר לקום מוקדם, להיות נורא עסוק ולשתות פחות, לא היו קורים בלי כל זה.

"אם רק הייתם יודעים מה זה בשבילי לחתוך הביתה אחרי דרינק אחד. כוח רצון שלא נראה כמותו" (מתוך הטוויטר של פויר)

כבר היית שתיין לא רע. לא חבל לזרוק הכל לפח?
אני רואה בעצמי נצר לשושלת ארוכה של עיתונאים. אהר'לה בכר למשל. יפואי, ירושלמי, ניו יורקי, סוציאליסט, שתיין, מעשן כבד, מת בגיל צעיר. זה האליל שלי. היה כותב ב'אדומה' של ידיעות (מוסף השבת – ד.ג) על טיפוסי שוליים. אני כתבתי פעם כמעט רק על האלפיון העליון. הדבר הכי מופרע שאני זוכר קרה באיזה אירוע של יהלומנים בבנייני האומה. חילקו תגי שם אז לקחתי את זה של לב לבייב, הסתובבתי איתו והשתכרתי כמו איזה אידיוט. הצלחתי לריב די עם כולם, אמרתי דברים לא יפים. פעם עידן עופר צעק עלי: 'אל תתעסק איתי!'. באירוע של משקיעי 'גבעות' כבר היו ממש מכות. אבל בחודשים האחרונים האלכוהול החופשי נגמר. יש מיתון. ואני הרחבתי את יריעת הכתיבה שלי. לא רק אירועים של האלפיון העליון וטורים אישיים. בטור האחרון הסתובבתי עם הפליטים בלווינסקי. אני נוסע יותר למפעלים שנסגרים, עושה את זה יותר חברתי". 

איך הגיבו בגלובס לסטארט אפ שלך?
"מעולה", הוא צוהל. "המנכ"ל איתן מדמון אמר, 'אני לא יכול להגיד שאני פותח שמפניה, אבל אין שום הפחדה, ואתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. אני לא יכול למנוע, וגם אם הייתי יכול, אני לא רוצה'. הוא אפילו שיבח אותנו, אותי ואת שי ניב, שמוביל איתי את הארגון, על שאנחנו ערכיים וכל זה. הוא אמר את זה לפני כל העיתונאים".

יש לו מה להרוויח מזה?
פויר מהסס. "תחושת יציבות ושייכות של העובדים. ערוץ 10 הוא דוגמה מושלמת. כל השיח עליו התנהל בין פוליטיקאים לבעלי הון, מעל הראשים של 500 עובדים. הם לא היו במערכת השיקולים. בדיון בכנסת ישב סמנכ"ל כוח אדם ואמר 'אני מייצג את העובדים'. אחד הח"כים תיקן אותו. 'אתה לא מייצג את העובדים'".

דרור פוייר (צילום: עודד קרני)
"הסכנה הגדולה היא שהעיתונאים, חוץ משכבה דקה, הם כאלה חלשים ועלובים"|צילום: עודד קרני

"מזל שה'נקסט דור' פתוח. בירה ולישון. או שאני ממש שיכור או ששמעתי אנשים אומרים אחד לשני בלחש: הנה דרור פויר. בוחר באופציה ב'. או א'. אחת מהשתיים" (מתוך הטוויטר של פויר)

זה התחיל ב"כנס החירום לעיתונות חופשית" בנובמבר האחרון בסינמטק, שם נאמו בין היתר מוטי קירשנבאום, אילנה דיין, רזי ברקאי, אבי וייס ויאיר לפיד זכר עיתונאי לברכה, ומחו בחירוף לשון נגד הכיבוש שמבסס צבא הביביזם בשטחי חופש הביטוי. אחרון עלה פויר, והודיע שבעצם לא על זה הוא בא לדבר.

"לפני דיבר טאלנט אחרי טאלנט, חזרו אחד על דברי השני, והרגשתי את הניכור בין מה שהם מדברים עליו לבין המציאות. הם דיברו על חוקי לשון הרע, שלא נוגעים ל-90 אחוז מהעיתונאים. נוגע להם התלוש. נוגע להם זה שהפרילנסרים, במקום לפטר אותם, יום אחד מפסיקים לצלצל אליהם. כשאילנה דיין ציטטה שופט אמריקאי מלפני 5000 שנה, ידעתי שעליתי על משהו. הבנתי שהסכנה הגדולה לדמוקרטיה היא לא רק מדני דנון וזאב אלקין, הם רק משחקים את המשחק. הסכנה הגדולה היא שהעיתונאים, חוץ משכבה דקה, הם כאלה חלשים ועלובים".

"הסכנה הגדולה לעיתונות היא לא הממשלה או הח"כים, היא דווקא בתחום יחסי העבודה", הפתיע פויר את מאות העיתונאים שבקהל. "הפגיעה נעשית על ידי בעל הבית, בעל ההון וכוחות השוק. עיתונות חופשית היא תוצאה של עיתונאי חזק ומוגן. רוב העיתונאים הם חלשים, בודדים ולא מאוגדים, רחוקים סנטימטרים מעובדי הקבלן. אם יש משהו שלמדנו בחודשים האחרונים זה שאנחנו לא לבד. הגיע הזמן להתאגד, זו התשובה היחידה".

כשהוא סיים לנאום רצינו ללכת לאכול משהו, אבל הבאזז שנולד מהנאום שלו כבר עמד בדרכנו. ההליכה עד הסנדוויץ' של סודוך, מאה מטר בקושי, לקחה כמעט שעה. מאות עיתונאים עטו על פויר כאילו היה לפחות ריהאנה, ותינו בפניו את צרותיהם כאילו היה הרנטגן. חלקם הסתפקו בי בתור ההוא שעומד ליד פויר, ודחפו לי כרטיסי ביקור ליד. תעשו משהו, הם התחננו, תתקשרו, אנחנו נבוא לעזור. פויר חייך לכולם. במבוכה. הוא נהנה מהמחמאות על הנאום, אבל באמת שלא היה לו מושג מה עושים עם זה.

בסוף הוא הבין. איך? בזכות העיתונות. "צריך לקרוא עיתוני כלכלה, לא את מדורי התרבות וגם לא את הפוליטיקה. בכלכלה הדברים נחתכים. אני כתבתי כבר על טכנולוגיה ועל ספורט, על צרכנות וארכיאולוגיה. כתבתי על התארגנויות עובדים, למשל בחיפה כימיקלים ובסלינה, וקלטתי איך עולם העבודה בנוי. כשיצאתי מהכנס התחלתי לקבל טלפונים, הבנתי שצריך לעשות את זה. כלומר, כנראה שאני צריך לעשות את זה".

אתה מוכר לי סיפור על אתונות ומלוכה?
"זה יותר האדם הנכון בזמן הנכון".

דרור פוייר (צילום: עודד קרני)
""עד גיל 26-27 בכלל לא הייתי מסוגל לדבר מול יותר משלושה אנשים"|צילום: עודד קרני

פויר, צריך לומר ביושר, האמין עד אותו רגע שהוא האדם הלא נכון, וגם הזמן לא משהו. אולי אחר כך. "עד גיל 26-27 בכלל לא הייתי מסוגל לדבר מול יותר משלושה אנשים. ואת כל חיי הבוגרים השקעתי בלצמצם את שעות העבודה. ולהגדיל את שעות הפנאי. זו הייתה שליחות על הכדור היפה הזה. והכל התהפך".

כמה עבדת?
"נורא מעט".

דבר במספרים.
"כותב הרבה אבל איכשהו דוחס את זה יפה".

אתה מתבייש לספר שעבדת יומיים בשבוע.
"פחות. טוב, זו הייתה החלטה מודעת. ויתרתי על התקדמות מקצועית. לא רציתי להיות עורך מגזין דה מרקר. מה, לא הייתי יכול לעשות את זה? יכולתי לעשות את זה מעולה. סביב הילדים החלטתי שלא בא לי. ועכשיו, עכשיו אני עובד כל הזמן. טלפונים ופגישות, ולחצים, והכי גרוע – אחריות. נורא. סביב העניין הזה ב-ynet, גיליתי שאנחנו צריכים להילחם. אי אפשר להגיד עכשיו, נו טוב. סתם".

"פוסע בקינג ג'ורג', והפרצוף המכוער שלי מביט עלי מכל דוכן עיתונים. חוויה משעשעת. ועכשיו לחלק הכי טוב של היום: חזרה עם נאג' חמאדי!" (מתוך הטוויטר של פויר)

פויר הוא סטאר. סטאר כתכונת אופי. בקריירה העיתונאית שלו אין סקופים או תחקירים יוצאי דופן. האיש מביא את עצמו במעטה של הכתיבה הכי עדכנית, משכנעת, אופטימית ומשעשעת שיש. פויר משלב בכתיבה – ובחיים – להט חתרני של פרנק זאפה, גבריות של אולד-ספייס ורגישות של עלי מוהר.

עם הדימוי של עלי מוהר פויר לא כל כך הזדהה (ולכן לא שיתפתי אותו בשאר). אבל כמו הכתיבה של מוהר, הטקסטים האישיים של פויר לא מגלים לי שום דבר חדש על העולם – אלא על עצמי. הם חושפים מחשבות שעברו גם לי בחיפזון באחורי הראש, דברים שכבר הרגשתי בעומק חדרי הלב, אבל אני, מה לעשות, לא הייתי רגיש מספיק כדי ללכוד אותם בתוך מילים. ואם לא יצא לכם לקרוא את הטורים שלו, לכו ישר על הפזמונים. בתור מי שנחשף אליהם בין הראשונים, אני יכול להעיד: הם עושים את העבודה.

הגיע זמנו של הגילוי הנאות. אז ככה: אני קורא את פויר זה 15 שנה, מאז שערך את מוסף "קפטן אינטרנט" של "הארץ" ("זה היה מוסף האינטרנט הראשון בישראל, וישר זיהיתי את הרוח האנרכיסטית של האינטרנט, והבאנו מין אנרכיה כזו לתוך הארץ"). אחר כך כתבנו שכם אל שכם באתר הבלוגים "רשימות". הקשר נוצר בסתיו 2003, אחרי שקראתי פוסט נפלא שכתב על הימים הנוראים בשם "אלול בלוז". 

כתבתי לו במייל מנומס שהטקסט תפס אותי ושנולד לי לחן, אם הוא רק יכול בבקשה לכתוב מחדש את הטקסט למבנה של שיר. אחרי שבועיים העליתי לאתר "במה חדשה" הקלטה ביתית להחריד של השיר. להפתעתי הוא לא הפך ללהיט. בינתיים. אבל זה היה רק הספתח.

נאג' חמאדי (צילום: מתוך פייסבוק)
עם דרור גלוברמן. "בלי נאג' חמאדי החיים היו אפורים ועצובים"|צילום: מתוך פייסבוק

בשבע השנים האחרונות שנינו חברים בלהקת הרוק נאג' חמאדי. יש כאלה שקוראים לה "להקת העיתונאים". פויר הוא כותב המילים הראשי, הסולן והרוקסטאר. אראל סג"ל (ערב חדש ומעריב) על הבס, אור הלר (הכתב הצבאי של ערוץ 10) בגיטרה, טל לזר (מעצב ראשי ב"ישראל היום") בתופים ואני (מגיש "אנשים" ועורך mako דיגיטל) בקלידים. אנחנו מלחינים ומעבדים, וגם מופיעים בערך פעם בחודש. "אני לא מתבייש לומר שזה הדבר הכי חשוב לי בחיים, הנאג'", הוא מחייך. "לא שאני משווה את זה לגלית או לילדים, אבל אתה יודע, בלי זה החיים היו אפורים ועצובים. כשהיית בן 30 קניתי בפראג מכנסי עור ששכבו 7 שנים בארון. עכשיו הם מתאווררים כל חודש". הרפרטואר כולל 15 שירי רוקנ'רול על היקום, הקיום, בחורות ושתייה, וקאבר אנרגטי אחד לשרית חדד. בין לבין פויר קורע את הקהל ואותנו מצחוק עם ליהוגים על ענייני היום. וכמובן יש עוד כמה ריטואלים מקובלים לז'אנר שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור.

"צבעוני מבחוץ, שחור מבפנים / שמש בשמיים, בנפש עננים / מה שאתם רואים זה לא באמת / מבחוץ אני חי, מבפנים אני מת" ("החיים יפים", דרור פויר, אראל סג"ל)

כן,עולם הרוקנ'רול מזמן לבנאדם מבחנים שנחמד מאוד להיכשל בהם. ובתור שני גברים שכבר התגלגלו יחד מאחורי אחורי הקלעים, וכבר פגשו את התחתית של החבית, אני מוותר מראש על העמדת הפנים: אובייקטיביות עיתונאית אין פה. מצד שני, אני יודע על פויר דברים שהוא לא התכוון לספר ושאף מראיין לא יודע. מצד שלישי, אני רוצה שהוא ימשיך לשלוח אלי טקסטים להלחנה (עדיף לפני שהוא שולח לסג"ל). שיט. איך יוצאים מזה עכשיו.

אז תסביר לי איך זה עובד. אם מחר אומרים לי 'שלום ותודה, היה נחמד' – אתה פשוט מרים טלפון ומחזיר אותי לעבודה?
"הבעלים והעיתונאים צריכים להבין שזה הזמן לשנות את חוקי המשחק. לא להשוות את המשכורות, אבל לייצר דו-שיח. ברוב העיתונים זה שיטת מצליח: מפטרים עשרה, אחד מביא עו"ד. למה שהמעסיק לא יידע שאם הוא מפטר אותך, יהיה עו"ד שיבוא וייצג אותך? למה שהעובד לא יהיה קצת יותר חזק? זה האידיאל? עובד חלש? אגב, בשנה וחצי האחרונות הצטרפו 40 אלף עובדים לאיגודים. כל חברות האשראי הצטרפו. בלי איומים והשבתות הם השיגו הסכם בובה. אתה רואה אותו – אתה בוכה. העלאה של 30 אחוז במשכורת, שיפור תנאים, משכורת 13. למה לא לעיתונאים, מה אנחנו לא עובדים?"

אתה מיתמם. אם ההאשמה שלך כלפי ynet נכונה, בסוף המאמץ הכי גדול שלי לשמור על עצמי עלול להיות ירייה ברגל.

"למה שעובד יפחד להתאגד? זו זכות יסוד! יסוד! התשובה הכי טובה לפחד זה המסה. אם שני עובדים ב-mako יחתמו אני יכול להבין את הפחד. אבל אם 80 יחתמו הם לא צריכים לפחד".

ועדיין יש לי לא מעט להפסיד.
"יש לך אחריות. ובעיקר מישהו שעומד בראש פירמידה, יש לו אחריות לאנשים שאחריו. חלק מהאחריות הזאת זה להפגין מינימום של סולידריות, הרי אתה לא המעסיק שלהם".

אפילו לא הבוס.
"אנחנו יודעים שזה יכול להתהפך יום אחד, ואתה תצטרך מישהו שיילחם למענך".

חרדה, הלא נודע, כל הלילה רק אני והשדים מתמודדים" ("גבר יד שנייה", דרור פויר, דרור גלוברמן)

בסיום הראיון, בדרך החוצה, מישהי קמה מהשולחן וניגשת לפויר, מספרת לו בעיניים נוצצות שבדיוק הצטרפה לארגון ומבקשת לעזור. פויר מעדכן אותה, נותן לה טלפון. ניב הברמן מציע לנו שני צ'ייסרים. פויר שוב מוותר ויוצא בהילוך נמרץ אל הלילה. מחר מלחמה.

נאג' חמאדי (צילום: מתוך פייסבוק)
"אני לא מתבייש לומר שזה הדבר הכי חשוב לי בחיים, הנאג'"|צילום: מתוך פייסבוק