בחודש דצמבר האחרון, רן דנקר חטף את הבלק-אאוט הראשון בחייו. "הציעו לי להשתתף בפסטיבל שנקרא 14/48, שבו כותבים מחזה, מביימים ועולים איתו לבמה בתוך 48 שעות", הוא מספר. "הסכמתי כי היה לי רצון להיזרק למשהו קיצוני, שמלכתחילה אתה יודע שלא תהיה טוב בו, ובאמת – כשהגיע הרגע לעלות על הבמה חטפתי התקף חרדה. הסתכלתי על הקהל, ראיתי רק אנשים שאני מכיר ונכנסתי להיסטריה. חשבתי שהידיים שלי נמסות, שאני מזיע מהאוזניים. אנשים דיברו אליי וניסו להרגיע אותי אבל הרגשתי שאני בספירה אחרת, שאני רוצה אבל לא יכול להגיב.
"כשכבר עליתי על הבמה הכל מסביב היה חשוך, ואני אומר לשחקן שלידי שאני לא זוכר את הטקסט והוא נקרע מצחוק. אני גמור, לא מסוגל לצעוד, ואז נדלק האור ואני אמור להגיד את המשפט הראשון. במקום לדבר פשוט עמדתי והתחלתי להעביר את הידיים מהראש לחזה, לשלב אותן. אני מסתכל על הפרטנר שלי והקהל פשוט מתחיל לצחוק. רק אז זה עבר מהתקף חרדה לחוויה הזויה על הבמה. אמרתי שאם אני צולח את זה, אני מבסוט מעצמי".
הזיכרון הזה של דנקר מסמן במידה רבה את המקום שאליו הוא דווקא שאף כל כך הרבה זמן להגיע. מי שהיה נער הזהב של "השיר שלנו" ו"דני הוליווד" וחצי מהזוגיות המתוקשרת עם נינט, מבלה את השנים האחרונות בעיקר בחיפוש אחר המקומות בהם מותר לו לחקור ולטעות בשקט. במשך תקופה ארוכה מדי, הוא אומר, אור הזרקורים הכאיב לו בעיניים. ועכשיו, למרות כל הציפיות שלכם ולמרות שמיום ראשון הקרוב תראו אותו ב"תא גורדין" (21:00, בערוץ 2 קשת), הוא כבר לא מפחד להגיד: זה הזמן שלי לקחת צעד אחורה ולבדוק מה עושה לי טוב.
"הרגשתי שאני עומד להתרסק"
המקום שבו דנקר (29) נמצא היום, הוא תולדה של הברייק שלקח מהחיים לפני ארבע שנים, כשזרק את כל מה שבנה פה עד אז ונסע למקום שבו הוא יכול להיות הכי קטן והכי אנונימי: ניו יורק. זה היה אחרי שנים בהם חרך את עולם הבידור הישראלי עם פסטיגלים, סדרות, מחזות זמר ושלושה סרטים ("חסר מנוחה", "עיניים פקוחות" ו"כלבת") – ודנקר מספר שאם לא היה לוקח את ההחלטה באותו רגע, היה משלם את המחיר עד היום.
"גם כשהחלטתי שאני נוסע פחדתי שאולי לא אעשה את זה בסוף, לא אעלה על המטוס, אחזור תוך שבועיים. הרי בשלב הזה כבר הרגשתי שהפכתי מפונק בתוך תעשייה קטנה שהאכילה אותי בכפית במשך תקופה ארוכה, וכבר עשיתי את העבודה שלי כמו רובוט. בסוף פתאום פשוט עשיתי את זה, והיום אני טופח לעצמי על השכם ויודע שזה משהו שהייתי חייב לעצמי. הרגשתי שאני על רכבת שטסה, שברור שהסוף שלה הוא התרסקות, וידעתי שאין לי ברירה אלא לקפוץ ממנה".
לא מצאת סיפוק בעבודות הקודמות שלך?
"תראי, באתי לתעשייה בגיל 15-16 עם אג'נדה של אמן יוצר ומיוסר, בן של שחקן (אלי דנקר – ל"ש) שעשה מהתיאטרון אלוהים. אבל אז הדברים התחילו להתגלגל וקיבלתי עבודות ובאיזשהו מקום הרגשתי שהבידור תופס הרבה יותר מקום מאשר היצירה האמיתית".
למה חייבים תמיד להפריד בין תרבות לבידור?
"אני לא סולד מזה כמו שזה פשוט מפריע לי אישית מדי פעם. זה עניין של בחירה – או שאני מתעסק במהות או בחרטא".
"השיר שלנו" זה חרטא?
"אני לא חושב. למדתי המון, צברתי אלפי שעות טיסה מול מצלמה, פגשתי שחקנים מעולים. זו עבודה. היום זה פשוט לא מאתגר אותי יותר. מצד שני, טדי הפקות עושים גם את תא גורדין, ככה שזה אותו בית".
ועכשיו מוכרים את הסדרה גם לארה"ב ולרוסיה.
"כן, אני סקרן לראות את זה כי באירופה הרי עושים דיבוב, זה מוזר נורא", הוא עובר לדבר במבטא רוסי אמין, "בכל מקרה כבר למדתי רוסית, ואני צריך להשתפר לקראת הצילומים של העונה השנייה".
בזמן החזרות, הוא מספר, המציאות התערבבה לו לא פעם עם העלילה: "רציתי להבין את עולם הריגול, ומעבר לזה שפגשנו כל מיני אנשים שסיפרו לנו על מרגלים רוסים, גם נפגשתי עם שב"כניקים. רציתי להבין מהם במה זה כרוך לבגוד במדינה שלך, והם בתגובה סיפרו לי, כמה שהם יכלו, על שיטות העבודה שלהם. אחר כך, במשך תקופה ארוכה, אכלתי סרט על זה שבכלל הלבישו עלי סיפור שרוצים לצלם סדרה כדי לקחת עלי מידע ולחטוף אותי למרתפי השב"כ. כל רכב שעצר ליד הבניין שלי הסריט אותי לגמרי. זה היה משוגע".
"ראיתי את עצמי בוכה בעיתון"
דנקר ביקש שנקיים את הראיון הזה בלובי של אחד מבתי המלון בתל אביב. הוא המתין בקצה, ממש על סף חלון ענק שמשקיף אל הים, ובהתחלה לא הסיט כמעט את הראש מהשקיעה. על אף שבהתחלה נראה הלוקיישן כמשונה למדי, הבחירה התגלתה במהירות כגאונית – היא אפשרה לדנקר להרגיש שוב כמו תייר, רחוק מבתי הקפה התל אביבים בהם הוא מרגיש בחודשים האחרונים את עיניי הסקרנים צורבים בגבו. כאן הוא יכול היה להודות בפה מלא שהיום הוא לגמרי מאושר.
למרות הרומנטיקה המתגבשת אל מול השקיעה, דנקר ממש לא מתכוון להסגיר לציטוט במי, אם בכלל, הוא מאוהב היום – ולא משנה לו מה כתוב עליו בגוגל. ניכר שהוא מנסה בכל כוחו להגדיר מחדש את המחיר שצריך לשלם שחקן בישראל על הכרה ופרסום, והקווים האדומים האלה הם תולדה של כוויות עבר. "כל העניין של הפרסום נמצא אצלי ביחסי אהבה- שנאה מטורפים", הוא אומר. "היום אני שומר על הפרטיות שלי בקנאות וכל ניסיון חיצוני לחדור לשם לא נעים לי, אבל כשהייתי צעיר אמרתי לעצמי 'יום אחד אני אהיה שחקן מפורסם', וזה כנראה אומר שהנפש שלי רצתה הכרה בכל מחיר. בילדות ובנעורים שלי הרגשתי שלא באמת רואים אותי, וידעתי שמתישהו אני חייב להתפוצץ על העולם, לדעת שאני שווה משהו ושאני מעניין בזכות עצמי. רק מאוחר יותר הבנתי שכל ההתעסקות הזאת מבזבזת לי המון אנרגיה. השגתי את זה, ואז קלטתי שאני במסלול לא נכון, שזה לא מספק אותי. באותו רגע התחיל החקר האמיתי".
בוא נדבר רגע בשם הטוקבקיסטים: אתה בחרת להיות מפורסם, והחדירה לחיים שלך היא חלק מהעניין.
"נכון, זה קיים וכנראה שיש משהו מאחורי זה, אבל אני רוצה להזכיר לך שאני לא נבחר ציבור ושהמדינה לא משלמת לי. אני מבין שזה צד במקצוע שבחרתי בו, ואני לוקח בחשבון שאם אני עושה סדרה בערוץ 2 רמת הפרסום עולה ואיתה ההתעניינות והצורך ברכילות, אבל זה לא אומר שאני צריך לשתף עם זה פעולה. מבחינתי התפקיד שלי זה לבוא ולגלם דמות, ואני לא צריך לדבר על איפה אני אוכל, את מי אני מזיין ועל מה אני מדבר עם אימא שלי".
"זאת באמת הייתה חוויה קיצונית. כל עוד הקשר נמשך היינו באמת שני ילדים שיש ביניהם אהבה מאוד חזקה וכנראה שבלתי אפשרית, וכשהכל נגמר ראיתי את עצמי בוכה בעיתון. כתבו עלי כל מיני דברים, לא הפסיקו לפרסם, ובאותה תקופה של גיל עשרים באמת התייחסתי לזה וחייתי דרך המדיום הזה. זה לא היה בשליטתי. היום כבר בניתי לעצמי עולם יותר רלוונטי של אנשים שקרובים אלי. יש לי בית, יש לי לאן לחזור, אני נמצא בגלגול אחר. הכי ישמח אותי שהחיים הפרטיים שלי יישארו פרטים, ושאני אוכל לעשות קשת מאתגרת ומופרעת של תפקידים ורק שם אני אוציא צבעים שקיימים בי. אני מבין את הצורך המציצני, גם אצלי הוא קיים, אבל אתה מסתכל על שחקן, למשל דניאל דיי לואיס, וטוב לי עם זה שאני לא יודע עליו כלום. ברור לי שלאנשים כייף לקרוא דברים שאפשר להזדהות איתם, אני מבין ומכבד את זה וגם לי יש צרכים כאלו, אבל בתור אמן אני מרגיש שאני קורע את התחת ונותן המון, ושזה לא נכון לחשוף את החיים האישיים שלי בשום צורה".
ייאמר לזכותו של דנקר, שברגע הכנה הזה הוא מתחיל להיקרע מצחוק. "תראי, אני נמנע מלקרוא רכילות. אני אולי אתפתה לזה לכמה רגעים, אבל אז אני אזרוק את העיתון ואגיד שזה משחית לי את המוח. יש לי פנטזיה לא מציאותית, שאני אדבר בראיונות רק על התפקיד האחרון שלי ויגידו לי 'היה מאוד מעניין, תודה'. אולי עוד עשרים שנה זה יקרה".
"היום אני כבר לא מרצה אף אחד"
בינתיים הוא נמצא בקבוצת הצעירים של תיאטרון הבימה, שם הוא מתחבא מהמבטים הבוחנים שלכם כבר תקופה ארוכה. "אלה אנשים שהתחילו בהצגת פרינג' בסמינר הקיבוצים והגיעו כקבוצה לתוך התיאטרון. הם באמת משפחה, מאוד מלוכדים. בהתחלה פחדתי להיכנס ביניהם, כמו אח מאומץ שהגיע משם מקום. לא נרדמתי בלילה מרוב חששות. כשהגעתי ראיתי שיש שם רעב כזה, של התחלה, של לעבור תהליך ביחד. הבנתי שזה בדיוק מה שחיפשתי – לא תפקיד ראשי בתיאטרון, שהמנהלים מקבלים על חשבוני יחסי ציבור ואני לא מקבל שום תהליך. זה משהו מאוד אחר, שיכול לעורר גם אותי. סוף סוף משהו בלי חרטא".
כשהוא לא בחזרות דנקר מקפיד לטפח את הכישרון השני שלו – מוזיקה. "יש לי חדר מוסיקה בבית שלא היה לי קודם. יש בו שני פסנתרים, שתי גיטרות ומערכת תופים, ואני מנגן שעתיים לפחות כל יום. אני בתהליך יצירה שנמשך שנתיים, כותב וזורק וכותב ומעבד. אני מנסה למצוא את הצבע שלי בתור אומן אבל זה לא פשוט כי החיים שלי עוברים כל הזמן טרנספורמציות, ואז אני כותב דברים והם הופכים ללא רלבנטיים. זה חיפוש שלא נפסק, ואני כל הזמן מתעמת עם עצמי. מנסה להתקדם וגם להבין מה בסיס האם שלי".
נשמע שכבד להיות רן דקנר.
"כן, יש לזה מחיר. הרבה פעמים אני מת להשיל מעצמי משהו, להחליף פרצוף לאיזה יום. אני מנסה ללמוד לאהוב אותי וזה לא דבר קל. לקבל את עצמי זו התבגרות הארד קור לפנים, זה בוקס, והיום שאני מגיע לחדר חזרות אני צריך לקחת לפני נשימה עמוקה ולהגיד 'הכל בסדר, מי שאתה זה אחלה, תפסיק עם התחושה הזאת שאני לא מספיק טוב, לא מספיק מוכשר, לא מספיק אמיץ, לא מספיק יפה, לא מספיק כנה, לא מספיק שחקן, לא מספיק חבר'. אני מתחיל לאט לאט לקבל את עצמי כמו שאני, להבין שאני מספיק".
אחד כזה שההורים יכולים להיות מרוצים ממנו.
"לא יודע אם זה נכון, כי היום אני לא כבר מרצה אף אחד, נקודה. כדאי לך לנסות את זה, זה משחרר".
>> לכל כתבות המגזין
הלבשה: Marc by Marc jacobs, factory54, ד"ר דנים לדה ברנץ בן יהודה 104 ת"א, משקפי שמש קטלר אנד גרוס דה ג׳ה וו, בן יהודה 121 ת"א, אמריקן וינטאג' קניון רמת אביב, זדיג אנד וולטר, ה' באייר 48 ת"א | סטיילינג: אורית אפרתי | איפור: שירלי ווינר | שיער: יניב זאדה.