כבר כמה לילות שעדן הראל לא ישנה, ורק עשו טובה, אל תשאלו אותה אם זה בגלל שהיא קורעת את העיר בטירוף כי לדעתי זה לא יצחיק אותה בכלל.
עדן, זה בגלל שאת קורעת את העיר בטירוף?
"אחותי, את יודעת כמה שנים לא הייתי במועדון? עודד בצילומים בחו"ל ואני לבד עם הילדים וגם מניקה, אין לי יום ואין לי לילה".
חוסר השינה אינו ניכר, אני חייבת להגיד. באמת שאת נראית מעולה.
"היו ימים יותר טובים, את יודעת. יש כבר קמטים, העור יותר עייף, הלילות בלי שינה משפיעים. אבל אני גם לא מנסה לשים את עצמי במקום אחר. כשאני רואה ילדה בת 20 שהכל מתוח אצלה ויפה והיא מהממת, אני לא רוצה ליישר איתה קו, זה לא שם".
אפילו לא קצת?
"אני תמיד צוחקת עליהן, אומרת: חכו חכו, נראה אתכן אחרי ארבע לידות".
בורגנות זה טוב
עם כל הכבוד לילדות בנות 20, בגיל 37 עדן הראל היא עדיין אחת היפות. בשמלה תכולה, כובע קש ובלי טיפת איפור, היא זוהרת כמו שרק אמא מאוהבת יכולה להיות. "תראי", היא שולפת מהנייד תמונה של תינוקת שמנמנה וחייכנית.
אמא'לה, מעלפת! איך קוראים לה?
"הורסת. אביגיל".
אז זהו? סגרת את הבסטה?
"אני דווקא מאוד רוצה עוד ילדים, אבל מקווה שיהיו לי כוחות. תשמעי, עם הגיל זה נהיה יותר קשה, 37 זה לא הריון של 27. הבן הבכור שלי בן עשר ואני מרגישה את ההבדלים, אבל אני רוצה עוד. הם מהממים, זה כיף, זה שמחה".
זה גם קשה.
"בחצי השנה הראשונה, כן. אבל מה זה חצי שנה לעומת דה רסט אוף יור לייף?"
אכן, עם ארבעה ילדים – נועם בן העשר, אוריה בן החמש וחצי, ישי בן השנתיים ואביגיל התינוקת – עדן הראל היא הפרזנטורית המושלמת לחיי משפחה נעימים: חמודה וקולית, אוהבת להניק, לא מקטרת יותר מדי על הלילות הלבנים, ולא מתגעגעת למועדונים אפילו לרגע.
"מיציתי, אחותי, באמת שמיציתי", היא נאנחת. "אני נורא אוהבת לרקוד, אז אני רוקדת בחתונות. הבעיה היא שהתדמית יותר חזקה מהמציאות. כולם חשבו שאני חיה בטרפת, למרות שזאת הייתה תקופה קצרה בסך הכל. את יודעת שכבר אחרי שנתיים ב-MTV גיליתי את עולם היוגה והייתי גברת בריאות מהלכת? עשיתי יוגה חמש-שש פעמים בשבוע, שעתיים כל פעם, הייתי צמחונית, נקייה כמו קריסטל. אבל התדמית של הילדה הפרועה מאלנבי המשיכה לרדוף אותי. היא רודפת אותי עד היום".
ובכל זאת, לא בא לך לפעמים ללכת לאיזו מסיבה טובה?
"כל כך לא! לא מתגעגעת לתקופת הרווקות בכלל! אז כל מה שחיפשתי זה איך אני עושה משפחה. כל החיים שלי רק רציתי משפחה, אני נמצאת היום במקום שרציתי להיות מאז שאני ילדה קטנה, כשראיתי את ההורים שלי בבית מפורק והיינו בפנימיות והיו לי חיים מאוד קשים. למה שאני אתגעגע למה שהיה בדרך? השתוללתי, עשיתי, מיציתי".
מה זה אומר, למצות? תארי לי את תחושת המיצוי.
"כשאת מתחילה להרגיש עצבות מהדבר שאת עושה – זה סימן שמיצית. תשמעי, הייתי בעצבות. הייתה מסיבה של דונטלה ורסצ'ה שהיא עשתה למדונה באיטליה, אני לא אשכח את זה. הייתי בת 21, בתקופה של ה- MTV, זה היה משהו מאוד מצומצם, מאוד קטן, ואני הוזמנתי. אני לא אעשה לך עכשיו ניים דרופינג, אבל היו שם רק מפורסמים, רק זמרים, רק כוכבים ענקיים. ואני נכנסת לשירותים הכי מפוארים, הכי מדהימים, מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לעצמי: כאילו, אני אמורה להתרגש עכשיו, אבל אני לא. זה לא עניין אותי, לא סחף אותי. עוד ערב בחיים שלי, זה מה שזה היה. שם, בשירותים אצלה, הבנתי שאני מוכנה לדבר הבא".
היום את בנקודה הכי הפוכה מזה: בית ברמת השרון, בעל, ארבעה ילדים. הכי בורגנית.
"בורגנית זה טוב, אני בעד. עבדתי קשה על זה".
"עודד מאוד מפרגן"
סקירה מהירה: נולדה באילת בשם אדווה; אבא עזב לחו"ל, אמא גידלה לבדה שלושה ילדים; בגיל 11 עברה לפנימיית הדסים; בת 17 הגיעה לתל אביב, וכעבור שנה נבחרה להנחות ב-MTV.
אחרי חמש שנים סוערות עברה לחיות במנזר בודהיסטי בהודו, וב-2001 חזרה לארץ והתברגה בתעשייה כמגישה מבוקשת. "החלום שלי בכלל היה לשחק בתיאטרון", היא מהרהרת, "פעם חשבתי שנולדתי לתיאטרון. אבל החיים לקחו אותי למקומות אחרים, זה כבר לא יקרה".
החל מה-11 באוגוסט, תגיש את MUSIXBOX – שעשועון מוזיקלי שישודר בערוץ 24 בשידור חי מנמל תל אביב. "זה משחק מוזיקלי שאני מגישה עם ירון ברובינסקי, 15 יום, תשע שעות כל יום", היא מפרטת. "ירון יגיש חמש שעות ואני ארבע, בכל זאת יש לי תינוקת בבית".
לא קצת מלחיץ לחזור לטלוויזיה רק שלושה חודשים אחרי הלידה?
"זאת תוכנית של 15 יום, אז זה כבר מרגיע. גם שטויות, אצלי הכל מתרכז בתחת, כשאני יושבת בטלוויזיה לא רואים".
מולנו עוברת עכשיו ליידי הריונית בשמלה פרחונית, והראל מביטה בה בהערכה; "לפעמים אני מסתכלת על נשים בהריון ואומרת: יש כאלה שיש להן הריון מהמם".
גם לך היה הריון מהמם.
"עזבי אותך, אני סתם יודעת להתלבש. אחותי, אני נראית מקרר, בואי נדבר על זה. למרות שבהריון הזה עליתי רק 16 קילו, ובדרך כלל אני עולה 20. תשמעי, חשוב לי להרגיש נוח עם עצמי, אני מודה שכרגע אני עדיין לא מרגישה בנוח, יש לי קילוגרמים להוריד. אבל אני גם לא דוגמנית, תודה לאל. גם צריך להיות אמיתיים עם עצמנו: לפני זה הייתי דוק? לא. בצעירותי הייתי דוק, עישנתי מלא סיגריות בשביל זה. זה לא שווה לי. אני לא מעשנת, אני בריאה, אני עושה ספורט, אוכלת בריא, תודה רבה".
"כן. זה ההבדל בין ה-60 קילו ל-57 שהייתי. כמובן שעכשיו אני עדיין לא 60, אבל מאז שהפסקתי לעשן זה הטווח שלי. אבל די, חלאס עם הסיגריות, איכסה, לא נוגעת. הייתי מהמכורות, קופסה מרלבורו אדום ביום. אם אקח סיגריה אחת פה ושם, בדקה אני קונה קופסה. בקיצור, חשוב לי איך אני נראית אבל אני לא מתאבדת. מאוד שלמה עם עצמי".
איך הגעת למקום הזה?
"אולי כי אין לי מודעות עצמית, ואולי כי עודד מעדיף אותי ככה. הוא מאוד מפרגן".
איך הפרגון שלו בא לידי ביטוי?
"שעל כל קילו שאני יורדת, הוא בוכה. הוא אומר לי – 'מה, אני לא רוצה אותך דקיקה כזאת, לא אוהב, זה לא מעניין'. ודווקא כשהכרנו, הייתי אחרי תקופה מאוד קשה, התגרשתי, הייתי עם הילד שלי, לא רציתי לצאת לשום מקום, הייתי רבע עוף. אחר כך הוא אמר לי – 'איכסה, היית אז הכי דוחה'. אמרתי לו: 'אז איך יצאת איתי ככה?' אמר: 'כנראה ראיתי את הפוטנציאל הנשי הטמון בך'. אז יכול להיות שזה מה שמרגיע אותי. אני לא צריכה שהרחוב יגיב אליי, באמת שלא. עודד אוהב אותי ככה".
מדהים איך החיים עפים; נדמה כאילו רק אתמול היו עדן הראל ועודד מנשה הזוג המוזר של הביצה – והנה הם נשואים כבר שבע שנים פלוס ארבעה; שלושה משותפים ואחד מנישואיה הראשונים למוזיקאי אייל אייזנשטרוס.
זה מצחיק, אני זוכרת את הדייט הראשון שלך ושל עודד, כשראיינת אותו לתכנית שהגשת בזמנו בערוץ E!. היה ברור שיש ביניכם קליק מטורף.
"ולכן הייתי בטוחה שהוא ייקח את הטלפון שלי אחרי הצילומים, אבל לא, הוא לא ביקש טלפון, לא כלום, פשוט הלך. אמרתי – יאללה, למה לא לקח טלפון? ואז אמרו לי – עזבי, יותר טוב ככה, תיזהרי ממנו".
למה תיזהרי?
"לא יודעת, לכל אחד היו אלף סיפורים עליו. ואז כמה ימים אחרי, צופית (גרנט, חברה של הראל, א.נ) באה אליי הביתה, אמרה לי – די, מספיק, את לא נשארת יותר בבית, יש מסיבה בשלוותא, בואי נלך. ובמקרה הוא היה שם. בא, אמר שלום, דיברנו קצת, ואז כשהוא עמד ללכת, אמרתי לו: עוד פעם תיעלם לי? אמר: מה, למה, מתי נעלמתי? אמרתי לו: אחרי התכנית נעלמת. אמר לי: תני לי את הטלפון שלך, ואני לא איעלם לך יותר בחיים. וכך היה".
חמוד כזה. איך אתם שומרים על זוגיות עם ילדים, תגידי?
"זה לא פשוט, לא פשוט בכלל. בטח לא עכשיו, עם תינוקת חדשה שיונקת כל הזמן ואין לך לילות, והדבר האחרון שבא לך זה לראות את בן הזוג שלך. אבל צריך לדעת שהמשפחה מתחילה באבא ואמא, וכדי לשמור על אבא ואמא, צריך להתאמץ".
כאילו, אתם מאלה שעובדים על הזוגיות?
"אנחנו עובדים על הזמן שלנו ביחד. את יודעת, רוצים לדבר בסוף היום, אבל היא בוכה, הוא צריך פיפי, הוא ארוחת ערב, היא התעוררה, ובתוך כל זה צריך להישאר קול, לא להתעצבן. תראי, אני לא איזה כוהנת עצות לזוגיות טובה, אני חושבת שאני ועודד פשוט מאוד מסתדרים. מעבר לזוגיות, יש בינינו חברות מאוד טובה. אני יודעת שאני תמיד יכולה לסמוך עליו, שהוא תמיד שם. עודד נותן לי רשת ביטחון מאוד גדולה".
חברות זה מעולה, אבל מה עם הרומנטיקה, עם האינטימיות? מה תגידי לכל אלה שמשמיצים את מוסד הנישואים, שאומרים שלנשואים אין סקס?
"אני לא הולכת להכניס אף אחד לחדר המיטות שלי, אבל זה לא נכון, ממש שטויות במיץ עגבניות. אני יכולה לך להגיד שעם השנים ועם הזמן, זה רק משתבח. מוצאים זמן, מתאמצים בשביל זה, אין כזה דבר! זה חשוב! גם מעצבן אותי שעושים מזה כאילו זה חשוב רק לגבר, מה זה השטויות האלה? ולאישה זה לא חשוב? חשוב! גם לתפוקת החלב זה חשוב!"
"אנשים מתגרשים מהר מדי"
אני תוהה איך בעצם אפשר לבנות זוגיות טובה כשלך לא היה מודל לזוגיות בבית?
"עושים הכל ההפך. סתם. תראי, עודד בא מבית מאוד הפוך לשלי, ההורים שלו עדיין ביחד, אוהבים אותו אהבה גדולה מאוד. האמת, היית מצפה שהוא יבחר במישהי עם רקע דומה, אה? זה מצחיק, לא?"
טוב, זה לא שבוחרים במי להתאהב. חוץ מזה, אומרים שהפכים נמשכים.
"נכון. למרות שאנחנו לא כאלה הפכים. אני הרבה יותר עודד, ועודד הרבה יותר אני. אני יותר מרובעת ממנו. אבל לא תמיד הצלחתי בזוגיות, את יודעת. יש לי גירושים ברזומה, זה לא שידעתי בדיוק מה זה אומר, נישואים. בזמנו, אחרי חודשיים החלטנו שאנחנו מתחתנים".
איזה אומץ.
"אומץ? טיפשות. הייתי בת 26, לא ילדה, אבל לא ידעתי מה זה נישואים. הייתי רומנטיקנית, וגם הוא, וקפצנו על זה. אני לא מצטערת על זה כי יש לנו את נועם המהמם, אבל כל פעם שאני רואה סביבי חברות שמתגרשות או שומעת על זוג שמתגרש, אני עם דמעות בעיניים. כי אנשים מתגרשים ולא מבינים מה זה עושה לילדים".
מה זה עושה לילדים?
"בור! זה עושה להם בור! מניסיון. אני יכולה להגיד לך שהילד שלי מסתובב עם בור, וכל החיים יהיה לו בור. אנשים מתגרשים מהר מדי, תאמיני לי".
מה זה אומר, בור?
"אני חושבת שלילדים להורים גרושים יש חסך רגשי, לא יעזור כלום. תשמעי, אני הקמתי בית חדש, הילדים שלי לא מכירים את המושג 'חצי אח', הם אחים לכל דבר, אבל עדיין אני יודעת שקרה משהו בנפש של הילד שלי – ואני רואה את זה גם אצל ילדים של חברות גרושות – כי ילד בתבנית הבסיסית שלו רוצה את אבא ואמא ביחד.
"נועם מכיר את עודד מגיל מאוד צעיר, הוא מאוד אוהב אותו ומחובר אליו, ועדיין יום אחד הוא אמר לי – אולי אבא יגור בקומה למטה ואנחנו נגור בקומה למעלה? עצם זה שהוא הולך לפגוש את אבא שלו בבית אחר, הולך אליו פעם בשבועיים בשישי בלי אמא, זה קשה לו".
הוא בקשר טוב עם אבא שלו?
"בקשר מצוין. אבא של נועם ואשתו זוג חמוד ויש להם ילד, הכל בסדר, אבל ילד תמיד ירצה שאבא ואמא יהיו ביחד".
מה למדת מפרק א' שאת מיישמת בפרק ב'?
"במקרה שלנו פרק א' פשוט לא עבד, אבל למדתי להיות יותר סבלנית, פחות קשה. פעם הייתי מאוד קצרה, מגיעה מאפס למאה בשנייה. הייתי חמת מזג, ומאוד נרגעתי עם השנים. למדתי לכבד, להתאפק: כאילו, רגע, חכי רגע לפני שאת מוציאה את כל הגועל שעובר לך בראש.
"גם תמיד רציתי שהכל יקרה בדרך שלי, כמו שאני רוצה, ועם עודד מהר מאוד נהייתה חלוקה ברורה, מה שלו, מה שלי. הוא לא מתערב בחינוך ובתזונה של הילדים, אני לא מתערבת בחשבונות. זה נשמע מיושן כזה, כאילו מה, אני אחראית על הדברים של הבית והוא על החשבונות? אבל ברוך השם יש התאמה".
ברוך השם, בבית הקפה ברמת השרון, הראל מזמינה סלט, ולא שוכחת לברך. כבר שנים היא ועודד לומדים עם הרב יובל הכהן אשראוב ועם הרב אריק נווה. "ביהדות אני מוצאת כלים לחיים, לזוגיות, להכל", היא מפרטת. "יש באינטרנט שיעורים לנשים – 'אשירה, נשיות יהודית', אז אני יכולה פתאום לבשל במטבח ולשים שיעור ברקע, נגיד".
רוחני.
"אני בן אדם רוחני. גם כשהייתי נזירה בודהיסטית טיבטית בהודו, זה מה שחיפשתי. כלים לחיים. אני לא יכולה לחיות רק בלבל של החומר, נראה לי הזוי".
אני זוכרת שעודד אמר שהסוד לזוגיות מבחינתו זה טהרת המשפחה. גם את רואה את זה ככה?
"לגמרי. אני שומרת נידה מהיום הראשון, תמיד שמרתי. גם זה, וגם לנגן כל הזמן בראש איך לעשות לו טוב. כי אנחנו נורא נופלים למקום של האגו, במיוחד אצלנו, את יודעת, שני כוכבים בבית. אנחנו נופלים על האף כל שני וחמישי, שלא תחשבי. את יודעת, כמו לכל זוג, גם לנו יש ימים פחות מוצלחים. אני למשל לא אוהבת שהילדים אוכלים ממתקים, זה משגע אותי. ועודד יכול לקחת את הילדים להורים שלו ולתקוע איתם קולה וקינלי ושטויות, ואחר כך להגיד לי – בסדר, שחררי. והוא צודק, צריך לשחרר, אבל זה למשל משהו שאני יכולה להשתגע ממנו. אבל לומדים להוריד אגו".
אמרת פעם בראיון שאחד הדברים שמצאו חן בעינייך אצל עודד, זה שסוף סוף יש איתך גבר שמרוויח יותר ממך.
"טוב, זה דינמי, יש תקופות שהוא מרוויח יותר, יש תקופות שאני מרוויחה יותר. אבל עצם זה שהלכנו לקנות בית וגם הוא הביא וגם אני הבאתי, זה היה לי מאוד חדש. תמיד יצאתי עם דלפונים. תמיד פרנסתי והבאתי כסף, והם היו חמודים ומהממים בלי שקל על התחת. זה מבאס. אז זה נחמד שיש עוד בולדוזר כמוני שרעב לעבוד, שזה לא רק עליי. עודד מפתח פורמטים, יש לי בעל גאון".
אתם עושים הרבה כסף?
"לא יודעת להגיד, מה זה הרבה? אני לא ביונסה וג'יי זי, אם לזה את חותרת".
לדעתי אתם עושים מלא כסף.
"את קצת חיה בסרט לגבי מצבנו הכלכלי, באמת אני אומרת לך, שלא תצטייר פה איזו תמונה של חיי מותרות שלא קשורה אליי. אצלנו זה בתקופות הרי, זה לא כמו בהייטק שנכנסת משכורת כל חודש. אצלנו יש תקופה שמרוויחים מלא ויש תקופה שלא מרוויחים כלום: בחצי שנה האחרונה, מחודש שביעי-שמיני, לא עבדתי, לא הרווחתי. גם השוק חטף מכה רצינית, הסכומים שהיו פעם לא קיימים יותר. כולם הורידו את הרף, עושים חלטורות, המצב לא מזהיר. אבל אין לי תלונות".
אני חושבת שזה מדהים שאת נותנת עכשיו לילדים שלך כל מה שאת לא קיבלת. זה הכי ניצחון.
"יש בזה סיפוק, אבל זה יכול גם לקלקל אותם. ילד לא יכול לקבל כל מה שהוא רוצה. כשנועם נולד, הייתי בטירוף לקנות לו בגדים כי לי היה חסך בגדים מטורף. עבר לי. את מבינה שצריך להירגע, בשבילם. בשביל לא להרוס אותם".
"לא כועסת על ההורים"
את בקשר טוב עם ההורים?
"אה, בטח, בטח, הכל בסדר. אבא שלי לא חי בארץ, הוא במיאמי, אבל אנחנו מדברים בטלפון, בסקייפ".
לא כועסת עליהם?
"לא, די, כמה אני אכעס? כמה עוד נמשיך לכעוס, לסחוב את זה? די, התעייפתי, זה מעייף, לכעוס. גם על מה אני אכעס? מה הם אשמים? שלא היה להם כסף? שהם היו עניים? על מה אני אכעס?"
ששלחו אותך לפנימייה.
"אבל לא הייתה להם ברירה! אבא שלי עזב, טס לחו"ל, הלך לנסות את מזלו במיאמי לייק אול דה ג'וז. אמא שלי הייתה חד הורית עם שלושה ילדים. זה לא כמו היום, שיש לך את משרד הרווחה ואלף עמותות: אז לא היה להם כלום, אמא שלי הייתה צריכה לצאת לעבוד בשתי עבודות כדי לפרנס אותנו. אז כאילו מה, עכשיו אני ארגיש – אוי, נולדתי למשפחה הלא נכונה? לא! נולדתי למשפחה מצוינת! ואנחנו בקשר נהדר ויש חברות עמוקה".
זה באמת כזה פשוט להתגבר על משקעים כאלה?
"תראי, לא היכו אותי, לא עשו לי דברים נוראיים בבית. שלחו אותי לפנימייה מכורח המציאות. אז בתור ילדה בטח שכעסתי, אבל אני כבר לא ילדה בת 11. אני אישה בת 37. אין כעס".
אני חייבת להגיד לך שבתור ילדה טובה וחנונית שהתחתנה עם הראשון שלה וגדלה בבית הכי רגיל בעולם – אני קצת מקנאה בך על כל מה שחווית.
"איזה חמודה. בתור אחת שלא התחתנה עם הראשון שלה – אני אומרת שהייתי רוצה שהבת שלי תתחתן עם הראשון שלה. אבל יש לי הרבה שיחות עם בנות מבני עקיבא כמוך, והן אומרות לי אותו דבר. מה למשל היית רוצה לעשות? לעשן ג'וינט? אף פעם לא עישנת ג'וינט?"
ג'וינט? אמא'לה, בחיים לא נגעתי בסיגריה.
"אז תעשני ג'וינט".
לא, זה מפחיד.
"מצחיקה, ממה את פוחדת? את לא תהיי ג'אנקית, כולה בקטנה. תשמעי, זאת הייתה הדרך שלי בחיים, מה אני אעשה? החיים הובילו אותי למקומות האלה: גדלתי בפנימייה, הגעתי לתל אביב, עבדתי בקולנוע אלנבי, גיליתי סמים, מסיבות. את חושבת שיצא לי מזה משהו טוב?"
ברור. חוויות, ניסיון חיים.
"ומה יצא לי מהניסיון הזה? הגעתי לחתונה בלי שום תמימות, אפילו לא קצת. לא חייבים להתנסות בהכל. הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו כמוך, ילדים טובים. אני בעד תמימות, בעד ניקיון. אתה לא צריך להישרף כדי להבין שהאש שורפת".
קרדיטים: איפור: יעל מדמון לנטשה דנונה בי"ס לאיפור; שיער: תומר בן סימון, סטיילינג: מיכה טרנובסקי, בגדים: אמה, מנגו, twentyfour seven.