האוס: אפרופו מחאת הרופאים, מיצינו
לפעמים אין מנוס מלהגיד שמיצינו. עם כל החיבה למיזנתרופיה החיננית של ד"ר האוס וקסמו ההיסטרי של יו לורי, יש גבול לכמות האביוז שאנחנו מסוגלים לספוג מהרופא הסוציומט, בלי שהעסק יהפוך לרפטטיבי. שוב הוא מקניט את סובביו תוך כדי צליעה שובבית, שוב הוא כמעט הורג כל מטופל עד שבהבלחת גאונות מגיע לדיאגנוזה הנכונה, שוב זה לא לופוס. הגיעה זמנה של "האוס" לעבור לעולם שכולו טוב, למות בשנתו (אוברדוז של וויקודין יכול לעזור) עדיף כשהוא מכורבל עם קאדי. ביוש.
גלי: לא מוכרחים להמשיך לנגן. באמת שלא
"גלי" היא דוגמא מדהימה לאיך אפשר להרוס ולהמאיס סדרה אחרי חצי עונה. שמונת הפרקים הראשונים שלה היו מופתיים, מאז היא התדרדרה לכדי פח אחד גדול. פסולת צדקנית, מתחסדת ובכיינית שההצלחה עשתה לה את הדבר הגרוע מכל – גרמה לה לקחת את עצמה ברצינות ולאבד את השנינות, הרשעות והקלילות. מעניין שהיוצר שלה, ראיין מרפי, יצר בעברו סדרה שונה לחלוטין – "ניפ\טאק", שלה לקח בערך שלוש עונות למות, אבל גופתה הסרוחה נשארה איתנו לאחר מכן עד העונה השישית. עדיף למנוע מ"גלי" גורל דומה ולרצוח אותה כבר עכשיו. בשנתה. עם כרית.
איך פגשתי את אמא: אולי תפגוש כבר את הנבלה?
קצת קשה לנזוף בסדרה חמודה כמו "איך פגשתי את אמא" ולהפציר בה להתפנות מהמרקע שלנו, אבל מוכרחים להודות שזה כבר לא זה. קשה לצפות בפרקים בלי למלמל מתחת לשמפמם מטאפורי "תפגוש כבר את הכלבה, קיבינימט". אם תשאלו אותי, טד המעיק לא יפגוש אותה אף פעם, למעשה הוא יצא מהארון וחי עם בארני, ושני הילדים המסכנים שהוא אוכל להם את הראש כבר יותר משש שנים בכלל אומצו מאיזו מדינת עולם שלישי.
הסימפסונים: תשליכני לעת זיקנה
אם כבר טוקבקי נאצה, אז עד הסוף – חייבים להיפטר מ"הסימפסונים", ערפדת האנימציה שמסרבת לשחרר. ברצינות, כמה אפשר? כשהיינו קטנים היא הייתה הדבר הכי מרענן וכיפי על המסך, אבל עברו איזה מאה שנה, היא לא מצחיקה, היא "החיים זה לא הכל" של האנימציה. יש לנו את העולם האסוציאטיבי המופרע של "פאמילי גאי" ואת הקיצוניות הסאטירית של "סאות'פארק", לעומתן "הסימפסונים" נראית כמו ריראנז של "קשרי משפחה". היא תמיד תהיה סדרת האנימציה פורצת הדרך ויש לה מקום של כבוד בכל פנתאון, אבל יהיה חבל אם בסופו של דבר היא תיזכר בתור הסדרה ההיא שלא ידעה מתי ללכת.
שני גברים וחצי: שתי קרציות ודושבאג
קצת קשה לכתוב ש"שני גברים וחצי" היא סדרה שצריכה למות, כשברור לכל שמדובר בסדרה שלא היתה צריכה להיוולד מלכתחילה. היו צריכים להפיל אותה בחודש שלישי, עדיף עם מסרגה. עיוות של הטבע ושל היוצר צ'אק לורי (שמנסה לפצות, ומצליח בקושי, עם "המפץ הגדול") שהפך לסיטקום המצליח ביותר באמריקה, אומה של מפגרים. שערוריית צ'ארלי שין (שפרש בזעם מהסדרה לפני מספר חודשים) יכלה להיות סיום מדהים לסיטקום המיושן, הדלוח והלא רלוונטי הזה, אבל במקומו החליטו להביא את אשטון קוצ'ר, להחליף דושבאג בדביל, ולהמשיך את הזוועה. נייחל לכישלון צורב.
הפמליה: מי שלא רצה אותם בטלוויזיה, ייתקע איתם בקולנוע
נכון, "הפמליה" כבר הודיעה על סוף דרכה וכרגע משודרת העונה השמינית, האחרונה והלא רעה שלה, אבל כולנו יודעים שסרט הקולנוע בדרך. וזה, כמובן, האסון האמיתי. גם ככה כבר השוו את "הפמליה" לגרסה הגברית של "סקס והעיר הגדולה", למה לתת להן את אותו סוף מכוער? בנות "סקס והעיר", בניגוד להרגלן, לא הצליחו לגמור, ופרצופי הבוטוקס הנפולים שלהן ליוו אותנו כל הדרך אל המסך הגדול לשני סרטים איומים, מטופשים וריקים שהצליחו לחרב סדרת מופת. עושה רושם שגורלם של וינס צ'ייס והחבורה יהיה זהה, מינוס שאיבות השומן.
אמריקן איידול: התכנית שלא מבינה רמזים
"אמריקן איידול" היא כמו החבר האהוב שהגיע לביקור ונתקע עד מאוחר. לכמה רמזים תזדקק התכנית הזאת עד שהיא תבין שהיא לא רצויה יותר? רצף של זוכי פח? צ'ק. נטישתו של סיימון קאוול? צ'ק. עלייתה הקרובה של ה"אקס פקטור" השווה יותר? דאבל צ'ק (ושום מילה על "דה ווייס"). אחרי עשר עונות מוצלחות (טוב נו, מצליחות) ושינוי טוטאלי של פני הטלוויזיה כולה (נראה לכם שבלי "איידול" הייתה "גלי"?), אפשר להכריז כי משימתה הושלמה. איידול עשתה את שלה, איידול צריכה ללכת.
CSI: זירת השעמום
לא ברור איך קרה ש – CSI התפרשה על פני חצי גלובוס, אבל לפעמים נדמה שאין כמעט עיר אמריקאית שהצליחה להתחמק מהמפגע. כמובן שזה לא נכון, יש רק שלוש ערים – ווגאס (המקורית), מיאמי וניו יורק, חלקן היו לא רעות במהלך השנים, אבל בסופו של דבר אפשר להגיד שדי מיצינו, לא? מומחי הזיהוי הפלילי יסתדרו בלי עוד סניף של התכנית. העונה הבאה תהיה כבר ה-12 במספר (וטד דנסון יצטרף אליה), אבל עם כל הכבוד לעבודת הקודש המשטרתית, עושה רושם שרובנו נצליח להמשיך הלאה אל האזורים הפחות שחוקים של הממיר.
ג'רזי שור: ערסים לא מתים, אבל הגיע הזמן להחליף אותם
מוכרחים להודות ששלוש העונות הראשונות של "ג'רזי" היו כיף אחד גדול. טראש מגניב ופסיכי שהזכיר לנו שבשביל טלוויזיה גרועה/מעולה באמת, לא צריך יותר מעריכה קצבית וכמה אנשים ממש ממש טיפשים. אבל כל דבר טוב מגיע לקיצו, והעונה הרביעית שהחלה לאחרונה הוכיחה שהחברים מ"ג'רזי" הם כבר לא סתם ערסים מעפנים שהדביקו להם מצלמה לתחת, אלא כוכבים ערסים מעפנים (ועשירים) שהתרגלו למצלמה ויודעים מה לעשות איתה. וזה, כמו תמיד, כבר פחות מעניין. נקסט.
פגז מן העבר: הסדרות שלא ידעו מתי ללכת
"אקס פיילז", "מלרוז", "בברלי הילס 90210", "גיבורים", "סקס והעיר", "אבודים", "סמולוויל", "דארמה וגרג", "נמלטים". הבאסה האמיתית עם הסדרות האלו, חלקן באמת מדהימות, היא שהן נמרחו כל כך הרבה ועל הדרך קפצו את הכריש בכל צורה אפשרית, שפשוט לא נשאר לנו כח להתגעגע אליהן. וחבל, כי לחלקן דווקא מגיע.
