סאות'פארק: אפקט ההלם
ב-13 באוגוסט 1997 אמריקה פערה פה אל מול ההומור המזעזע וחסר הרחמים של "סאות'פארק". מה שמדהים הוא שגם היום, 14 שנה לאחר מכן, "סאות' פארק" ממשיכה להרגיז ולקומם בדיוק כמו פעם. אם אינכם בקיאים ברזי ההומור הקיצוני של הסדרה, מדובר בסאטירה הכי נוקבת שקמה אי פעם בארצות הברית, שחושפת את הצביעות האמריקאית (של רפובליקנים ודמוקרטים כאחד) ומספקת את המילה האחרונה והבוטה ביותר על סלבס באגו טריפ. האג'נדה הכללית היא על טהרת ה"צדק חברתי" - התעללות בילדים והזנחתם, הפלות, גזענות, הומוסקסואליות, מעוטי יכולת ושאר סטיות. קטעים רבים מן הסדרה צונזרו בארה"ב וברחבי העולם, בין השאר גם אצלינו.
(ניר סלונים)
איש משפחה: זה כמו בפעם ההיא, ש...
אם לאמריקאים היה שכל הם היו מכניסים את המוח של פיטר גריפין למיקרוגל, נותנים לו להסתובב שם חצי שעה ומקרינים את מה שקורה בפנים על גבי מסכי ענק בטיימס סקוור. כל נשיא, אזרח, מהגר, תייר וטרוריסט, היו מבינים תוך שנייה את כל תחלואיה של החברה האמריקאית. "פמילי גאי" היא לא סדרת אנימציה נושכת על עוד משפחה לא מתפקדת שמצוירת בצהוב, או שאחד הילדים בה נהרג על בסיס יומיומי, אלא סדרה בעלת מוח מעוות שיכולה להיוולד רק במעמד הביניים של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות. היא מציגה בשנינות ובטירוף סאטירה חברתית ופרודיה תרבותית כל כך נכונות, בלי ניסיון לזעזע בכוח (כמו "סאות'פארק") ובלי לאבד את הכיוון (כמו "משפחת סימפסון"), פשוט אמירה מתוחכמת (או מטומטמת) ישר לפרצוף. הטיפשות של פיטר שמה בשיפולים הכי קטנים של הכרס את הטמטום של הומר, הגאונות הרצחנית של סטואי מביכה את יצר ההרסנות של בארט, הלסביות וחוסר החיבה כלפי מג נוגעים ללב הרבה יותר מכל מה שאי פעם ליסה תייצג, הרגליים הנקטעות בכל פעם מחדש של ג'ו סוונסון הן התחליף הראוי למותו של קני בכל פרק. המראה של משפחת גריפין משקפת בדיוק ובפירוט את הבעיות של אמריקה בצורה מושלמת, עד כדי כך שכל סדרה שתצמח אחרי "איש משפחה" תצטרך להוריד מהגב קוף גדול ומרושע במיוחד. חפשו אותו בארון הבגדים של כריס.
(פיני אסקל)
משפחת סימפסון: אזרח ותיק
אין צורך ביותר מדי הסברים בשביל לשכנע מישהו ש"משפחת סימפסון" כבר מזמן חקוקה בסמנט יצוק על מדרכות הוליווד כסדרת האנימציה המוצלחת ביותר בכל הזמנים. 22 עונות, מרצ'נדייז חולני, סרט קולנוע מצליח באורך מלא והכרזה רשמית של מגזין "טיים", שהכתיר אותה כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר בכל הזמנים – כל אלו מספיקים על מנת להשאיר עשן צהוב לכל המתחרות.
מאמרים שלמים נכתבו בניסיון לפענח מה הפך את המשפחה הלא מתפקדת מספרינגפילד לשלאגר של תרבות הפופ, שהפציעה לראשונה שרונלד רייגן עוד התהלך בבית הלבן ולא צפויה להתפוגג לשום מקום בזמן הקרוב.
הנהמות של הומר, האנרכיסטיות של בארט והמוצץ של מגי הם כולם חלק מתבשיל ההצלחה של "הסימפסונס", אבל מה שהפך אותה לדארלינג של סדרות הטלוויזיה כבר קרוב לשלושה עשורים זו החלוציות המרעננת ששינתה את פני הטלוויזיה לעד. אותה חלוציות שהצליחה להעיף את סכר השמרנות בבעיטה בימי הפוסט קוסבי תוך כדי שהיא מציגה לנו פורטרט של משפחה לא מתפקדת בצבע צהוב, שתוקעת גרעפס רועש במיוחד אל מול סולם הערכים המתיש ששלט בכל סיטקום על המרקע.
ל"סימספונס" יש משקל עצום בחיים של כולנו, הרבה יותר ממה שאימבציל כמו הומר היה רוצה לקחת על עצמו. היא פורצת דרך וסללה את הפריים טיים לכל אותן "סאותפארק" ו"איש משפחה" שבאו אחריה. אבל היא בעיקר מצחיקה בטירוף, וכשהעננים של ספרינגפילד בפתיח הכל כך מוכר מתבהרים, זה הטיעון היחידי שצריך.
(ספי קצב)
פיוצ'רמה: היא לא רעה, היא רק מצוירת ככה
כולם דיברו לא מזמן על הפרק (המצוין) של "סאות'פארק" שקטל את הסגידה האנושית לאייפונים ולאפל, אבל "פיוצ'רמה" כבר עשו את זה, וכמעט שנה לפניהם, בפרק השלישי של העונה השישית. וזאת אחת הסיבות שבחרתי דווקא בה, האחות החורגת של "הסימפסונים" – היא נעדרת את פסטיבל האהבה העצמית של שלושת הסדרות המרכזיות ("פמילי גאי", "סאות'פארק" ו"הסימפסונים") למרות שבניגוד לשלושתן היא לא התדרדרה עם השנים. כי אם כבר לעוף על עצמך, אז מתחת לרדאר. פחות מביך.
"פיוצ'רמה" דאגה להרחיק מראש את כל מי שמפחד ממד"ב - אחרי הכל היא עוסקת בשליח פיצה שהוקפא בטעות ב1999 ומתעורר ב2999 לעולם מלא ברובוטים וחייזרים. כמובן שעמוק בפנים היא סאטירה מתוחכמת על שחורים ולבנים, קפיטליזם, דת וצמחונות שגם ממרחק של פלוס מינוס אלף שנים פוגעת לנו בול בפוני, אבל למי אכפת, העיקר שהיא קורעת מצחוק. התחכום והנרדיות בילט אין שבה הבריחו רבים מחובבי האנימציה שגדלו על ברכי "ביוויס ובאטהד" וסבורים כי ראשיתה וסופה של כל בדיחה טובה הוא בפלוץ, אבל זה מצוין לנו. אנחנו אוהבים להתבדל.
דווקא היעדר הגימיקים של "פיוצ'רמה" - אין בה את העולם האסוציאטיבי המופרע של "פאמילי גאי" ואת הנועזות של "סאות'פארק" – עבדו בסופו של דבר לטובתה. כי בעוד הן התמכרו עם השנים לפיצ'רים הבולטים שלהן, כלומר "סאות'פארק" נמדדת בכמה היא מצליחה לזעזע וב"פאמילי גאי" ממספרים פלאשבקים (או אם לצטט את הרובוט הפסיכופט בנדר: "מעניין. לא, רגע, הדבר השני – טרחני"), פיוצ'רמה פשוט ממשיכה להיות הסדרה הזאת עם הומור הגיקים החונק, ובעיקר הסיפורים (כן פיטר גריפין, סיפורים ממש) המעולים.
(נטע חוטר)
דריה: ההיפסטרית הראשונה
מנעימת הפתיחה המנומנמת, דרך בגדיה הלא אופנתיים בעליל ועד המבט האדיש שמציץ מבעד למסגרת המשקפיים הכבדות והפנים החתומות, דריה, התיכוניסטית הסרקסטית והדחויה חברתית, הייתה בעצם הדמות הכי קולית שהסתובבה על המסך בסוף הנינטייז ושודרה במשך חמש עונות.
מי שהחלה את דרכה כדמות משנה בסדרת קאלט נוספת של MTV, "ביווס ובאטהד", בה סיפקה קונטרה מתוחכמת להומור הוולגרי של הצמד - עברה עם משפחתה ללונדייל ושם ביססה את מעמדה כטינאייג'רית האפאטית שחוגגת את האאוטסיידריות שלה ומשפדת כל מי שנקרה בדרכה בלשונה חדה. כוחה האמיתי של "דריה" היה טמון בכך שלא היה בה שום רצון להשתלב או חרטה על כך שהיא נשארת בצד, להיפך. היא התענגה כל רגע של בדידות וחגגה את אי השתייכותה לקבוצה שנתפסה פתטית בעיניה. היא סיפקה מבט מפוכח על הבלי הנעורים, כזה שלרוב מסוגלים לו רק מבוגרים וגם לא תמיד. הקיפו אותה רק חברתה היחידה ג'יין, אמנית מתוסכלת בעתיד וטיינאג'רית גותית בהווה ומשפחה בורגנית ומתפקדת למחצה, שכללה אמא וורקוהולית, אבא היסטרי וכמובן את האנטי תזה המוחלטת – אחותה קווין, הנערה הפופולרית ביותר בבית הספר.
פס הקול העשיר ושילובם של שירים חדשים בפרקים לא מבטלים את היותה של "דריה" לאחת מסדרות התוכן הראשונות של הערוץ המוזיקלי, בעידן הזהב של MTV. לא במקרה פיזר נשיא הרשת רמזים שיש סיכוי שהקאמבק של ביוויס ובאטהד יגרור בעקבותיו גם את התקמבקותה של הממושקפת האדישה.
(מיכל רגולנט)
מ.ק 22: הישראלית המייצגת
אין ספק שצה"ל הוא אחת החוויות המעצבות והמשפיעות ביותר על כל ישראלי מצוי. אין אחד שלא חווה עונשי רס"ר מופרכים או לחילופין התחנן על נפשו לחמשוש מוקדם. את ריח הדקרון כולנו מזהים מרחוק וגם את פקידת המג"ד שזכתה להכיר את רוב הגדוד ממש מקרוב. אך טבעי שמכור ההיתוך שנקרא צבא יכולה לצמוח קומדיה משובחת ואפילו סאטירה אמיתית ובועטת. "מ.ק 22" היא בדיוק כזאת ואפילו קצת יותר.
סדרת הטלוויזיה המונפשת והמצחיקה עד דמעות מגוללת את הרפתקאותיהם של רב"ט שלומי חתוכה ורב"ט איתי שולמן, זוג אפסנאים המשרתים יחד בבסיס סודי בדרום הארץ. כמו בכל כור היתוך גם כאן ההבדלים בין החיילים ברורים. חנוכה הוא חייל ערס מזרחי וחתיך שלא דופק חשבון למערכת המיליטריסטית ומנגד איתי שולמן, חייל אשכנזי חנון וחכם שלא מוכן לקמט את החוקים. עם דמויות חזקות נוספות כמו רס"ר גבריאל שוקרון, נגד המשמעת הקשוח ועבד ה"ערבי הטוב" שמתגורר באוהל קרוב לבסיס הופכת "מ.ק 22" ליצירה ישראלית אמיתית וגאונית של ממש.
הסדרה נוצרה בהשראת החוויות הצבאיות של יוצריה ירון ניסקי,דורון צור, אוהד אלימלך ואסף הראל, שהצליחו לרכז כמות נכבדת של הרפתקאות ישראליות היוצרות הזדהות עמוקה עם הצופה בבית, הזדהות ישראלית אמיתית. לגמרי להצדיע.
(דניאל כהן)
רובוטריקים: כי פעם היה רק ערוץ 1
אני יודע שאלה שמעליי השתפכו על כל מיני סדרות בתולדות האנימציה, אבל ברשותכם אפנה את הזרקור לסוגה העילית של כל התוכניות המצוירות. הרבה לפני שהרגו את קני וש"הסימפסונים" התיישבו לראשונה על הספה, אופטימוס פריים הפך לסמי טריילר הכי שווה על המסך ו"סטאר-סקרים" הוכתר כסייד קיק הראשון בתולדות האנימציה. "רובוטריקים" המקורית, זאת משנת 1984 ולא הזבל הממוחשב שמשודר כיום בערוצי הילדים, הקדימה את זמנה בכל מה שקשור לסדרות ילדים. נכון, העלילה תמיד תהייה אותה עלילה של כולם נגד מגהטרון ובסוף הטובים מנצחים ונוסעים ביחד אל עבר השקיעה, אבל בימים שהיה רק ערוץ אחד אפשר לומר שזאת הייתה הקנייה הטובה ביותר של מחלקת הרכש של רוממה. הסיבה האמיתית לכך ש"רובוטריקים" הייתה כל כך מוצלחת, היא שמישהו החליט ש"את זה אנחנו לא מדבבים". כך זכו ילדי שנות השמונים לצפות בהפקה מושקעת ולא עוד בשני מדבבים שמחזיקים על גבם סדרה שלמה (אתם חושבים שלא שמנו לב שלאבא של מרקו ולפפינו יש את אותו הקול?). אז שימו לרגע בצד את אורגיית הפיצוצים של מייקל ביי ששוברת קופות בקולנוע בשנים האחרונות, ותחזרו לשנים ההן, כש"Careless Whisper" היה שיר השנה, כשברדיו עוד קראו לזה "לחישה פזיזה" ושמגהטרון שוב הבטיח שהוא עוד יחזור להשמיד את כדור הארץ.
(עומר מלכה)
חתולי הרעם: לא סמוראים, אבל גם משהו
יש משהו רומנטי בעובדה ששנות ילדותי עברו עלי בתחילת שנות ה-90, כשהאלטרנטיבות היחידות על המרקע היו ערוץ הילדים או שידור חוזר של סמי וסוסו ב"רצועת הנוער". המיקוד הזה אפשר לסדרת מופת כמו "חתולי הרעם" להפוך לקאלט בכל בית בישראל. אני די בטוח שאף אחד מהילדים של קיץ 2011 לא חולם להתרוצץ ברחובות עם חרב ועליה ציור של אריה, כשהוא צועק במלוא גרון: "חתולי הרעם, חתולי הרעם, חתולי הרעם, הוווו". אבל במשך כמה קיצים יבשים ביובש הטלוויזיוני של המילניום הקודם, לא היה משהו שאהבתי יותר לעשות.
כמו בהרבה מקרים אחרים בעבר של סדרות ענק, גם חתולי הרעם נוצרה די בטעות. טובין וולף, אמריקאי שעסק בתחום הפטנטים, גיבש יום אחד רעיון ליצור סדרה המבוססת על דמויות של חתולים דמויי אדם הנלחמים ברוע על גרסה עתידנית של כדור הארץ. הסדרה נקנתה לשידור בסינדיקציה בטלוויזיה האמריקאית, ומשם עשתה את דרכה לרחבי העולם כולו. שמות כמו: צ'יטרה, טיגרה, פנתרו ושאר שמות ממשפחת החתוליים הפכו לגיבורי תרבות בינלאומיים. כשמעל כולם עומד אריקו, המנהיג הבלתי מעורער של החבורה ונושא חרב הקסומה.
כבר כמה שנים שהוליווד משתעשעת ברעיון של תרגום הסדרה המיתולוגית לסדרת סרטים באורך מלא, שמשגע את מעריצי הסדרה ברחבי העולם כולו. מצד שני, אחרי שהפכו סדרת מופת כמו "רובוטריקים" לכאב ראש תלת מימדי חסר כל פשר, אולי עדיף להישאר עם הזיכרונות מקיץ 1990.
(אילן קפרוב)
