"אני ישראלית, נולדתי בארץ וישראל זה הבית שלי", אומרת קטלין. "אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה ישראלית במאה אחוז, כי בכל זאת ההורים שלי הם פיליפינים ואני מודעת למקורות שלי, אבל מעולם לא הייתי בפיליפינים ואני לא מדברת את השפה בכלל. אני ישראלית וכשאגיע לגיל המתאים גם אתגייס לצה"ל. זאת חובה אזרחית של כל מי שחיי פה וזאת תהיה זכות גדולה בשבילי".
מתי את מרגישה פחות ישראלית?
"בעיקר כששואלים אותי אם אני באמת ישראלית ולמה אני נראית אחרת. זה יכול קצת לערער לי את הביטחון ולגרום לי לשאול את עצמי שאלות. החברים שלי תמיד דואגים להוציא אותי מזה והם תמיד אומרים לי 'קטלין, את אולי פיליפינית בגנים אבל בנשמה שלך ובדם שזורם לך בוורידים את ישראלית לגמרי'. אני חושבת שהפכתי להיות ישראלית ברגע שהתחלתי ללמוד בבית הספר היסודי, אז הרגשתי שייכת. אפילו המאכל שאני הכי אוהבת זה שווארמה, יש יותר ישראלי מזה?".
הציקו לך פעם בגלל המוצא שלך?
"אף פעם לא הציקו לי בגלל איך שאני נראית. שואלים אותי המון שאלות כמובן, במיוחד עכשיו על ההשתתפות שלי בתוכנית, אבל תמיד קיבלתי יחס שווה כמו כולם. נכון שלפעמים השאלות האלו על המוצא יכולות להיות מעיקות כי זה דבר נורא אישי, אבל אני יודעת שזה מסקרן אנשים וזאת המציאות שאני חיה בה אז אין לי בעיה עם זה".
יש פחד שאולי יום אחד יחזירו אותך ואת המשפחה חזרה לפיליפינים?
"פעם היה לי את החשש הזה ופחדתי שאולי יחזירו אותנו לפיליפינים, אבל כבר לא. אני מרגישה בטוחה פה והמשפחה שלי מרגישה בטוחה פה ואני כבר לא דואגת".
הסיפור של משפחת אליגדו מרתק ועמוס במרכיבים שהופכים אותו לתבשיל ריאליטי מנצח: עובדים זרים, טונות של כשרון והצלחה כנגד כל הסיכויים. "הגעתי לישראל לפני 16 שנה", מספר ארנולד, אביה של קטלין. "אמא שלי, שעבדה בסוכנות מנפאוור בפיליפינים, אמרה לי שבישראל מחפשים עובדים".
במה עבדת כשהגעת לארץ?
"בהתחלה רצו לתת לי ויזת עבודה על טיפול סיעודי בקשישים, אבל זה לא משהו שרציתי לעשות. מכיוון שאשתי הייתה בהריון בפיליפינים עם הבת הראשונה שלנו ונזקקנו לכסף, נשארתי בארץ ועבדתי כשוטף כלים ובכל מיני עבודות מזדמנות. אחרי כמה זמן אמרתי לאשתי שתבוא לישראל, נחסוך כסף ונחזור חזרה לפיליפינים. בהמשך קיבלנו ויזה זמנית, נולדה הבת הגדולה ולאחר מכן קטלין".
ארנולד ואשתו, לואיז, היו בטוחים שיחזרו לפיליפינים, אבל מכיוון ששתי בנותיהם נולדו בארץ וקיבלו אזרחות קבועה, הוחלט להעניק להם אזרחות זמנית.
כיום משפחת אליגדו נהנית מאזרחות קבועה ומתקיימת בכבוד בחיי שיגרה רגילים. המשפחה מתגוררת ברחוב הירקון בתל אביב בדירה צנועה למדי שממוקמת מרחק הצצה מהים. ארנולד עובד בגיוס כספים עבור נטיעות עצים בנגב ואמא לואיז עובדת בחנות תכשיטים, כאשר כל שלושת ילדיהם לומדים בבתי ספר ישראלים ומתחזקים חברים מקומים לצד חברים פיליפנים שלומדים איתם בבית הספר גם כן. למרות האידליה המסתמנת ואי החשש מגירוש מהארץ, האבא ארנולד זוכר היטב גם מצבים הרבה פחות נעימים. "ספגנו לא מעט הצקות לאורך השנים", הוא מודה, "פעם אחת אני ואשתי חזרנו מהעבודה ומשטרת ההגירה עצרה אותנו, ולמרות שיש לנו תעודת זהות לקחו את אשתי למעצר וגם הכו אותה. היו מקרים בהם ספגנו יחס מחפיר והיו גם מקרים של אלימות. למזלי עכשיו כבר מכירים אותנו במשטרת ההגירה ואנחנו לא זוכים ליחס כזה יותר".
מה אתה חושב על גירוש העובדים הזרים והפולמוס שנוצר במדינה בעקבות זה?
"זה בטוח לא קל, כי יש המון ילדים קטנים שמעורבים בזה. זה כואב ולא נעים אבל המדיניות של הממשלה זו המדיניות של הממשלה וחייבים לציית לחוק".
וקטלין מוסיפה: "זה נורא מעציב אותי לשמוע שרוצים לגרש עובדים שכל מה שהם רצו זה בסך הכל לעבוד ולהקים בית כי בארץ שלהם המצב הוא בלתי נסבל, ואז זורקים אותם חזרה. זה מאוד קשה לדעת שזה המצב אבל זאת המציאות בארץ ואין מה לעשות".
"בהחלט. אני מרגיש בנוח במדינה ואין לי תלונות. אני שמח שמאפשרים למשפחה שלי לחיות את חיינו ולהתפרנס בכבוד ועל זה אני מודה. אני רק מקווה שימשיכו להיות טובים אלינו גם בעתיד".
מתגעגע למולדת?
"אני מתגעגע, אבל מי שמתגעגעת יותר זאת אשתי. כל המשפחה שלנו שם וזה לא פשוט, לא ראינו אותם 16 שנה ואנחנו מאוד מתגעגעים. לשמחתנו ההורים של אשתי הגיעו לבקר אותנו עכשיו והם קיבלנו ויזת תיירות ויישארו אצלנו עוד חודשיים".
כמה זה חשוב לך שהילדים ידעו על המורשת הפיליפינית שלהם?
"זה מאוד חשוב לנו. נכון שהם הולכים לבית ספר ישראלי והם חיים במנטליות ישראלית אבל ההורים שלהם הם פיליפינים. נורא חשוב לנו לשלב בין שתי התרבויות וחשוב שידעו מאיפה המקורות שלהם".
אבל מעבר לסיפור המורכב והההצצה שהוא מעניק לנו על החיים של משפחה זרה אחת בישראל, נמצאת ילדה שרק רוצה לשיר. ולמרות שהיא לא סיימה בסופו של דבר כמצטיינת הראשית בבית הספר למוזיקה, הקול המשובח של קטלין כבר מסמן אותה כזמרת מבטיחה בעתיד. "המוזיקה זה משהו שנמצא בדם של המשפחה שלנו", אומרת קטלין, "ההורים שלי עסקו במוזיקה ואחותי ואחי מנגנים. אני שרה מגיל צעיר ולמדתי פיתוח קול וכשהגיעה ההזדמנות להשתתף בתוכנית לא היה לי ספק שאני רוצה להיות שם".
איך את מסכמת את החוויה?
"נהניתי מכל רגע וממש לא התאכזבתי שלא זכיתי. אני מרגישה שנורא התפתחתי על הבמה ואני לא חסרת ביטחון כמו שהייתי בהתחלה. לפני זה פחדתי מאוד לעלות על במה. בכלל, כל האווירה הייתה מדהימה ונורא התחברתי לילדים שהשתתפו".
היחס אלייך בבית הספר השתנה בעקבות התוכנית?
"נראה לי שעכשיו אני יותר מקובלת. עוצרים אותי המון ושואלים אותי שאלות על התוכנית. בסך הכול זה נורא כיף".
אז בעוד עשר שנים את רואה את עצמך על במות?
"אין לי ספק שאני אהיה זמרת בעתיד. אני נורא אוהבת ג'אז ופופ וזה מה שאני רוצה לשיר בעתיד. תמיד אהבתי את מאיה בוסקילה והיא זמרת שנורא השפיעה עלי, הלוואי ואוכל להצליח כמוה".
יש מצב שתשירי בפיליפינית יום אחד?
"לא נראה לי. ניסיתי פעם לשיר בפיליפינית וזה ממש לא עבד, בעיקר בגלל שאין לי את המבטא. אני מעדיפה לשיר בעברית ונראה לי שזה ישמע הרבה יותר טוב ככה".