דקסטר
"כמובן שיש לי כמה הרגלים יוצאי דופן, אבל גם אנשים נורמטיבים היו שמחים לקחת פטיש ולהכות במה שהם יכולים. אנשים נורמלים הם כל כך עוינים"
(דקסטר מורגן)
אפילו הליברלים הנאורים ביותר, אם תסובבו להם את היד, ייאלצו להודות בשקט, מתחת לשפם, שהם היו שמחים אם מישהו היה עושה סדר אמיתי ברחובות. איזה פורע חוק חביב שינקה את השכונה הבורגנית שלהם מרוצחים, אנסים, פדופילים, סוחרי סמים וכל מי שמאיים על השלווה הלבנה ועל הילדים הזכים.
במובן הזה, בכל אחד מאיתנו יש איזה רוצח סדרתי אכזר שהיה שמח לבתר את גופות הקורבנות שלו ולשלוח אותן לשוט על זרם הגולף. אחרת איך היינו אוהבים כל כך את דקסטר מורגן?
ביום, דקסטר הוא מומחה לנתזי דם במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת מיאמי. בלילה – פסיכופת שמאמין שיש בתוכו "נוסע אפל", ואין לו סיכוי להירפא לעולם, אז היי, אם כבר הורגים שיהיה באד גאייז. בהדרכתו ובהכוונתו של אביו החורג, דקסטר אימץ ספר חוקים שהוא מכנה "הקוד", שמאפשר לו, בין היתר, לרצוח רק טינופת אנושית איומה במיוחד, ורק אם הוא יודע בוודאות שהעלמת הקורבן שלו תהפוך את העולם לטוב יותר.
כבר שש עונות שאנחנו יושבים חרדים על קצה הספה, כוססים ציפורניים ומתים מפחד. לא מהרוצח הברוטאלי חלילה, אלא מזה שיתפסו אותו וישימו קץ לדרך המיוחדת והנעלה שלו. אתם מבינים, דקסטר הוא למעשה סוג של נשמה טהורה, רודף צדק במובן הכי בסיסי ותנכ"י של עין תחת עין ושן תחת שן.
הוא לעולם לא יסבול את שתיקת הקורבנות, הוא מתחבט מדי יום בשאלות של מוסר וצדק שאנשים "נורמלים" היו מתים להתעמק בהן, הוא מצליח, למרות האישיות הסוציופתית, לאהוב, כל כך לאהוב את הילד שלו, והוא נותן לנו לישון בשקט בלילה. תודה לך דארק פסנג'ר, רק אל תשכח את החוק הראשון של הקוד: אל תיתפס לעולם.
(יפית פרץ)
טיריון לאניסטר, "משחקי הכס"
יש משהו שתמיד ריתק אותי בדמויות שנמצאות על התפר הדק שבין השחור ללבן. כאלו שלא נראה כאילו נלקחו מתוך השבלונה המוכר של הטוב מול הרע, הרשע מול הצדיק. טיריון לאניסטר הוא דוגמא נהדרת לגיבור שנמצא על התחום האפור. מצד אחד הוא בן לאניסטר, ועליהם הרי אי אפשר באמת לסמוך. מצד שני בעולם של "משחקי הכס" אי אפשר באמת לסמוך על אף אחד, מלבד מי שדואג רק לעצמו.
טיריון הוא אנטי גיבור קלאסי, כזה שלעולם לא יניף את חרבו בעוצמה ויסתער על האויב, כזה שנדחק תמיד לשוליים ונזקק לעזרת אחרים כדי לשרוד. אבל הגדולה שלו היא בקבלה של הדברים, באחד מהמונולוגים הראשונים הנפלאים שלו מעיד טיריון על עצמו שהנשק החזק ביותר שלו הוא המוח, ושבזכותו הוא מצליח לגבור על גדולים וחזקים ממנו. התבונה הזאת בולטת במיוחד על רקע הבית ששמנו הוא מגיע, אחרי הכול לא ממש קשה לצבור אהדה כששני אחיך עסוקים בלעשות זה את זה, והאח החורג כל כך מעצבן עד שבא לזרוק אותו מהחומה הגדולה.
בעולם של משחקי הכס הגיבורים האמיתיים לא לובשים שריון ולא מפקדים על צבאות, אלו דווקא האנשים שמתים. המנצחים הם מי שמסוגלים לגרום לאחרים לעשות את העבודה השחורה עבורם. בעולם כזה הדבר החשוב ביותר הוא יכולת פירעון, ולאניסטר, כבר למדנו, תמיד משלם את חובותיו.
(אילן קפרוב)
וולטר ווייט, "שובר שורות"
כמעט מבלי שהצלחתם לשים לב לכך, הגיבור הרע בעשור הטלוויזיה האחרון, השתנה לכם מתחת לסכין. כשאתה שוטר, סוחר אלכוהול, מאפיונר או מומחה לנתזי דם, כלומר כשאתה קרוב כל כך לצלחת – בין אם זו המנה העיקרית בכבודה ובעצמה, בין אם זו הצלחת ובין אם אלה העצמות שעולם הפשע השאיר לך – הקונפליקטים האלה נעשים קלים מדי, ברורים מאליהם.
אז לפעמים בתור דמות ראשית של סדרת מתח אתה מתעורר גיבור טוב והולך לישון גיבור רע, ולפעמים מתעורר גיבור רע והולך לישון גיבור טוב, ולפעמים – שימו לב לשיגועים של התסריטאים – אתה פעם ככה ופעם ככה, פעם רצחני ופעם רגשני.
אבל די, מיצינו כבר את השיגועים ואת גיבורי הטוויסט, אלה שעומדים בראש סדרות כמו "המגן", "אימפריית הפשע", "הסופרנוס" ו"דקסטר". מיצינו את זה כבר בתקופת ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ובכן, סליחה על שחיטת הפרות ועל שמות הגנאי, אבל לפעמים לא רק שכל המאקי, שמאקי, נאקי, טוני ודקס נשמעים כמו בציר שמות רע במיוחד מבית היוצר של וולט דיסני, הם גם מתנהגים כמו לא פחות מגיבורי קומיקס.
וולטר וויט, האנטי-גיבור של "שובר שורות", הוא בדיוק גיבור-העל מהסוג האחר. הוא אמריקאי ממוצע שפגש את הפשע רק כשהיה בדרך למטה – מושג שהפך לקלישאת מעמד הפועלים של ארה"ב – בסיטואציה שבה כל אחד מאיתנו היה יכול להיקלע לתוכה. וולטר מעולם לא למד לירות באקדח, אף פעם לא ידע להתמודד עם תלמידיו, בחיים לא היה מסוגל להכיל את אשתו וילדיו, אבל כשהחבל התהדק על צווארו הוא עשה בדיוק את כל מה שכל אחד מאיתנו היה עושה – ניסה לשרוד. וכשזה בא על חשבון אלפי צרכני קריסטל מת' בסביבת מגוריו שהוא לא ראה ממטר, זה אמנם הופך אותו לגיבור רע, אבל לגיבור.
(פיני אסקל)
בן ליינוס, "אבודים"
יכול להיות שהוא שיקר מדי פעם, אז מה? טוב נו, הוא שיקר כל דקה בערך אבל מי מאיתנו לא? יכול להיות שעם רציחת תושבי כפר שלם יכולה להיות בעיה מוסרית קלה וגם העובדה שהוא גנב תינוקת בת יומה מידי אימה לא תוסיף לו נקודות למעלה.
אה, והוא גם גרם ללוק לרצוח את אביו, הוא בעצמו רצח את אבא שלו באמצעות גז רעיל ואם אתם ממש קטנוניים אז ביום שהוא נולד אימא שלו מתה.
בן ליינוס (מייקל אמרסון) היה רע אבל גם מסכן נורא. הוא מעין הילד הלא מקובל בכיתה שבבגרותו החליט להתנקם בכל הג'קים, הסויירים והג'ולייטות, שהתעללו בו בילדות.
בדיוק בגלל זה אפשר לסלוח לו על שהוא מכר את נשמתו לעשן ואפילו על השטות הזאת עם הבית של ג'ייקוב באמצע הג'ונגל. רק על דבר אחד לא נסלח ולא נשכח- על ששידל אב אפרו-אמריקאי גרוע במיוחד להתנקש בליבי וגזל מהארלי את אהבת חייו.
בן ליינוס רצח, נאף, גנב, חמד, העיד שקר, עבד אלילים ומצוות כיבוד אב ואם קצת הייתה קשה לו עם כל הרצח הזה. אבל לפחות הוא הצדיק היחיד שלא לקח חלק בפיאסקו הקתולי שהתרחש בכנסייה בסצנה האחרונה והכל כך מאכזבת של סדרת המופת הזאת. מחול, מחול, מחול.
(עומר מלכה)
בלייר וולדורף, "גוסיפ גירל"
איך בעצם אפשר לאהוב דמות של נבל? סקירה זריזה של סך פעולות התחמון, השקרים, ותקיעות הסכין בגב שהגברת וולדרוף חתומה עליהם במהלך ארבע ומשהו העונות של "גוסיפ גירל" גורמת אפילו לצוררים הגדולים בהיסטוריה להראות כמו חתלתול מגרגר ביוטיוב.
ובכל זאת - זה קורה. האמת הכואבת היא שכשתשאלו את רוב הבחורות מי היא הדמות האהובה היותר, המסקרנת, זו שהן הכי מחכות לראות - סרינה לעולם תישאר זנוחה בצד בתור הבלונדה המשמימה. זה לא שהיא חפה מתככים, אבל חסר לה את מה שהופך נבל לאהוב - נשמה.
וזה בדיוק מה שקווין בי מלאה בו - תשוקה, חיים, אהבה, שאפתנות - נו, אתם יודעים, החומרים שגורמים לעולם הזה לזוז ולהיות מעניין.
כי זרעי הפורענות של בלייר נעוצים עמוק בתוך הוויה של בחורה שאכפת לה, כל כך אכפת לה שהיא מוכנה לעשות הכל בשביל מה שזה לא יהיה - הקריירה, האהבה, החברים, המשפחה, היא עצמה - והלב פשוט לא מאפשר שלא לאהוב חזרה מי שכל כך משקיעה בחיים האלו.
(שלי פלג)
חטפני, "דורה"
לאורך 93 הפרקים הראשונים של דורה, מוצג חטפני כטיפוס נבזי וחסר רגש. אין לו שום בעיה לחטוף מחרוזת שהכין ארמדיל קטן לאימו החולה. הוא שפל מספיק כדי לחטוף את רסק בננות מידיו של תינוק רעב. פרק אחרי פרק הוא חוטף מהחלשים את היקר להם מכל וכאחרון הוונדלי סטים משליך אותו הרחק בהנאה גדולה.
אבל אז מגיע פרק 94 וטורף את הקלפים, מביא אל המסך חטפני שלא הכרנו. דורה מלווה הביתה גור שועלים שאיבד את דרכו וכשחטפני פוגש בהם, ליבו יוצא אל הגור. פתאום יוצאים ממנו רוך, אהבה אבהית. ברגע השיא של הפרק מושיט חטפני יד ליריבתו המושבעת ואומר משפט שלראשונה בסדרה מותיר את דורה ללא מילים - "אני רוצה לעזור לך להחזיר את השועל הקטן לאמא".
זהו רגע מכונן. רגע בו אתה מבין שמאחורי מסכת הזורו המאיימת מסתתרת נפש עדינה. הרושם האדיר שהותיר אחריו חטפני בפרק זה, כבר ילווה אותנו עד סוף הסדרה (או עד שנגלה את "שמש" בVOD). פתאום דמותה של דורה מחווירה לעומת הנבל המקסים הזה , והאמת היא, שממש לא אכפת לך אם הוא יחטוף מדי פעם לגוצה המעצבנת שחיה בלה לה לנד מצויר.
(שלומית נחמה)
אריק נורת'מן, "דם אמיתי"
דרמת הערפדים הטראשית הכניסה לחיינו שלל יצורי על, מכשפות ודרומיים חרמנים, שלא יכולים להוריד את הידיים אחד מהשני ולא מפסיקים ללכת מכות. כולם רעים במידה כזו או אחרת ואף אחד מהם לא בוחל בשימוש בכוח, אבל מעל כולם, כשהוא מתהדר ברשעותו, ניצב אריק נורת'מן.
הערפד, שבניגוד לחבריו הטלוויזיוניים לא מוצג כרכיכה סנטימנטלית אלא כברייה היצרית, חובבת הורידים והאכזרית שהוא באמת, מתבוסס באלימות, מתבשם מדם ועושה כל זאת כשכמויות סקס אפיל בלתי מבוטלות נוטפות ממנו.
אריק הוא לא רק הערפד החזק והוותיק ביותר, הוא גם מסוגל לעוף, לקרוא מחשבות ולקרוע בני אדם ויצורים אחרים לגזרים. אוחז בגינונים של בן אצולה ונוהג לשוחח עם אהובו בניב נורדי עתיק. הוא מתהלך על פני כדור הארץ כבר לפחות אלף שנה, בנוי לתלפיות ובלונדיני כמו שרק שוודים יכולים.
בעונה האחרונה הוא הסתובב ברחבי לואיזיאנה כתיכוניסט מאוהב, וחשף כי מתחת לכל האכזריות פועם בחזהו לב זהב אמיתי, כזה שיגרום לו להקריב את חייו ללא מחשבה שנייה כדי להציל את היקרים לו. זו הסיבה שהוא הגיבור הרע שהכי קל לאהוב. בעצם, קשה שלא להתאהב בו.
(מיכל רגולנט)
טי באג, "נמלטים"
כישרון לביתור איברים פנימיים, ארגזים של כריזמה וחוש הומור סרקסטי הם תמיד תכונות מאסט בדף הפרופיל של כל נבל, ואין מי שמאחד את כל המרכיבים יותר מתיאודור באגול, AKA, "טי באג", הרשע המופלא של "נמלטים".
הסדיסט עם זקן התיש והאנטי כרייסט של מיקל סקופילד, הוא בוודאי הדבר הכי מרתק שהתגלגל לו מאחורי סורגי "פוקס ריבר", אפילו יותר מערימות הקעקועים של גיבור הסדרה, והסיבה העיקרית שבגללה נתקענו על תערובת האסירים הזאת בגרסתה הצולעת גם אחרי העונה הראשונה והמהפנטת.
מלבד כינוי קליט ותקופת מאסר של 150 שנה במצטבר, היה לו לאדון באגול את הפרסונה המושלמת להפוך לכוכב על גם במתחם שעמוס ברוצחים ואנסים על כל בלטה. הקול הצרוד, הלסת החזקה, תחמנות משכנעת והעובדה שהוא הרוצח הכי מצחיק על המסך מאז הג'וקר של באטמן, והחלוץ שהצליח לגרום לצופים להתאהב בדמות שמייצגת את הטאבו הכי מבחיל שיש: פדופיל מורשע.
אבל מה שבאמת הופך את האיש למלך הנבלים זאת העובדה שבפעם הראשונה הקונטרה המרושעת גרמה לגיבור הסדרה להראות כמו צנון משמים, וזה שלעצמו שווה ערך יותר מכל רצח יצירתי שיכול להיות.
(ספי קצב)
סיילר, "גיבורים"
ב"גיבורים", כמו בסדרות גיבורי-על אחרות, יש טובים ורעים, אבל בעניין מהותי אחד היא שונה - הפעפוע המתמיד בין הקבוצות; הוא זה שמעניק לסדרה את העומק שלה. המילה גיבורים מתייחסת לא לדמויות מסוימות אלא למצבים. ואחת הדמויות המרכזיות שלא הפסיקה להתפתח היא דמותו של גבריאל גריי, ההופך למכונת הרג משומנת הנאבקת בדחפים שלה, ולפעמים גם מנצחת.
הנבל הקלאסי, שהחל את הקריירה כמקרקף אכזר ומסתורי המנסה להשמיד את קלייר המעודדת הבלתי ניתנת להשמדה, התגלה כשען אפרורי המונע לא מאכזריות, אלא דווקא מדחף הקיים בכולנו - סקרנות. הכוח הלא-שגרתי שלו (הבנה איך הכול עובד ויישום הידע; כלומר, העתקת הכוחות של כל השאר) אינו גורם לו לרצוח בשם הרוע, אלא לבתר ראשים ולבקוע גולגולות בשם התאווה לידע.
סיילר הוא שילוב בין חניבעל לקטר, מקגייוור ואייל שני הטועם עגבנייה בשידור. הוא הרוע הבנאלי, שכולנו כל כך מפחדים ממנו, והוא ההכרה בעובדה שאנשים רגילים עושים דברים מטורפים בשם התאווה לכוח. הוא דמות בדיונית עם מסר מאוד ארצי, וחוש הומור שעוזר להחליק את סוכריית הנפץ הזו בקלות בגרון.
(אורן דותן)
דיימון, "יומני הערפד"
דיימון סלבטור הוא מסוג הגברים שאף אמא לא תרצה שתביאי הביתה. וזה לאו דווקא בגלל שהוא ערפד שיכול לאכול אותה לארוחת ערב, אלא כי יש בו משהו שמרגיש כמו הדבר הכי סליזי, הכי סקס טהור שיכול להיות. ואף אמא, או אבא, לא היו רוצים בחור שיכול לעשות את הבת הקטנה שלהם על מכונת הכביסה בלי לדפוק חשבון מי רואה, כמה ואיך.
דיימון הוא האח הצעיר והרע בצמד סלבטור בסדרה "יומני הערפד", זה שהתאהב בערפדית יפהפייה ונכווה ממנה קשות וכעת, מאות שנים מאוחר יותר, הוא כאן כדי לנקום. בכל הנשים, בכל מי שרק מסתכל עליו בעין לא יפה. לו מצדו, יש דווקא זוג עיניים כחולות מהפנטות, שפתיים שבא לך לנשוך ואטיטיוד של הבחור הכי קשוח ונונשלנטי בשכונה.
אבל ההצגה של דיימון לא עובדת עלינו: הוא הבחור הקשה להשגה שכולנו רוצות ויודעות שנוכל לחדור דרכו: כי מבעד לפנים היפות האלה, ולגישה הזאת של "אני לא שם זין", טמונה נפש רכה שרק רוצה חיבוק. ואם זה בחור רע, אנחנו ממש לא רואות סיבה להיות ילדות טובות.
(לילי שרצקי)
עומאר ליטל, "הסמויה"
איך אפשר שלא לאהוב גנגסטר הומו? עומאר ליטל (מייקל קיי וויליאמס) הוא הרובין הוד של שנות האלפיים. הוא אומנם כושי, מצולק, חובב גברים אבל היי, גם רובין הוד לבש עלים ירוקים לגופו החטוב.
מר ליטל לא מפחד להסתכל למוות בעיניים והוא בעיקר נהנה לשדוד את סוחרי סמים חסרי גבולות שמוכרים סמים לילדים ועושים מזה הון.
לעומאר יש קוד משלו והוא מעבר לממסד הקיים, הוא בחיים לא יפגע באזרחים תמימים סתם כי בא לו, אך יחד עם זאת כשהוא עובר בשכונה, סוחרי סמים מפילים שקיות הרואין לכבודו רק כדי שהוא לא ישדוד אותם.
תראו לי עוד גיבור מרושע שהאב הרוחני שלו הוא זקן ועיוור. כשאהובו הצעיר של והמלאכי של עומאר נרצח בעינויים, הוא נשבע לנקום את מותו והוא לא ינוח עד שהוא לא ימצא את הרוצח ויעניש אותו באותה מידה. אני לא מכירה עוד נבל כזה רומנטיקן.
(סיון דה ליאו)
ליסה קאדי, "האוס"
בכל עולם נורמאלי הייתה ליסה קאדי נחשבת לדמות חיובית. שמרנית אומנם, אבל כזו ששואפת רק לטוב. אישה אחראית, פיקחית, עם לב שנמצא במקום הנכון; מנהלת שעומדת בלחצים, שמקבלת בשיקול דעת החלטות הרות גורל שחיי אדם תלויים בהן; אמא חד-הורית שמצליחה לשלב בין משרת ניהול תובענית בבית חולים לבין גידול ביתה. בקיצור – אדם למופת.
הבעיה של ליסה קאדי, דיקנית האדמיניסטראציה לנושאי רפואה בבית החולים פרינסטון-פליינסבורו בניו ג'רזי (אותה מגלמת היטב השחקנית ליסה אדלשטיין) היא שבעולם בו היא פועלת הכל הפוך, החוקים מסובבים, מה שאתה רואה הוא לא מה שקורה, או כמו שאמרו זאת המכשפות ב"מקבת'": "אור הוא שחור, ושחור הוא אור".
בעולם המעוות הזה, שהצליח ליצור ולהשליט ד"ר גרגורי האוס, אין משמעות לתכונות חיוביות כמו אחריות, אמירת אמת, אי סיכון חיי אדם, שלטון החוק הפלילי וכן הלאה. במציאות שברא האוס יש רק דבר אחד שחשוב - מציאת הפיתרון לבעיה הרפואית, ולשם כך מותר לשקר, לרמות, להונות, לערוך ניסויים בבני אדם - ניסויים תרופתיים בחולים וניסויים פסיכולוגיים בבריאים.
ביקום המוטרף הזה, שבו חולה יכול למות רק כדי שהאוס ייצא מנצח כמי שאבחן נכון את הבעיה ממנה הוא סובל - קאדי נחשבת לדמות הרעה, השלילית, זו שמנסה לרסן את הגאונות המטורפת של האוס, לשמור על הקיים, להגיע לאיזון, לסכן כמה שפחות חיים.
במילון המושגים ההזוי שיצרה "האוס", ואולי זה מה שהפך אותה לסדרה הנצפית ביותר בעולם, דווקא הדמות הנורמטיבית ביותר היא הנמסיס הנצחי של הגיבור המשוגע. וכמובן שבסוף, כלומר בעונה השביעית, אחרי פלרטוט אינסופי שנמשך שש עונות, האוס וקאדי הופכים לזוג, מנסים לסדר איכשהו את המשוואה שבה אור הוא שחור, ושחור הוא אור.
(אסף נבו)
טוני סופרנו, "הסופרנוס"
האם טוני סופרנו הוא גיבור רע? על השאלה הזאת יוצרי "הסופרנוס" ניסו לענות במשך שש עונות ואם הם לא הצליחו, אני אפילו לא אנסה. טוני, אם להתדרדר לארץ המובן מאליו, הוא דמות מורכבת. אחד הגברים הגדולים, הקשים והסקסיים של הטלוויזיה, להתעכב איתו על זוטות כמו טוב או רע זה מביך וילדותי, תתביישו.
אז נכון, אין בו את ההרואיות הטראגית של וולטר ווייט או את הטירוף של בן ליונס. הוא גם לא פגום כמו דקסטר, הוא לא אוכל מוחות, חי על אי מסתורי ואין לו סרטן ריאות. אה, הוא גם לא ערפד.
לטוני סופרנו, חברים, אין תירוץ. יותר מכל הגיבורים (הגדולים) ברשימה הזאת, הייתה לו יכולת מסוימת לבחור, הוא חי עם הבחירות האלה - להיות מאפיונר, להיות איש משפחה, ללכת לפסיכולוגית, לזיין מהצד.
יש כאלה שמנתחים את דמותו כנרקסיסטית, יש כאלה שאומרים שהוא פסיכופט, אבל האמת היא שהוא תמצית החרדה, הבושה, האשמה, הסאדיזם הקל, קטנות וגדלות הנפש שיש בכולנו. הוא הגיבור הרע הכי טוב שיש מהסיבה השחוקה והמבאסת (מתנצלת מראש), שמכל הדמויות ברשימה הזאת, הוא פשוט הכי אנושי.
(נטע חוטר)
