"ראית כוכב נולד אתמול?", שאלה אותי י' בזמן הכנת הקפה של הבוקר. יצוין כי מדובר בבחורה האחרונה שהייתי מצפה שתשאל אותי את השאלה הזאת ויתרה מכך, תצפה בתוכנית. "את מסתלבטת, נכון?" אני שואלת תוך כדי שאני מפתחת פרנויה קלה. היא מעבירה לי את הסוכרזית ואני מעבירה לה את החלב. "הדואטים של לי בירן וישראל היו מדהימים. גם מאוד אהבתי את הסטיילינג של הכול ולא מבינה למה אמרו שאין כאן זמרים טובים". היא לא הסתלבטה.
"את חדשה בתחום, הא?" אני שואלת אותה. "רואים שאת באה נקייה, טהורה, בלי מטענים מעונות קודמות". פתאום זה הכה בי. אחרי צפייה הדוקה בכל העונות, נעשיתי אדישה ופסימית עם קמצוץ של נבזיות. פתאום, הבחורה הזאת שבאה בטוב, פתחה לי את העיניים וגם קצת את הלב וגרמה לי לחשוב שאולי גם אני אוכל להסתכל על העונה השישית בחיוך נינוח במקום עווית של חרדה. אז כאן אני מתחילה מחדש. היכונו, גל של פרגון ותשבוחות בדרך אליכם. הכינו את חליפות ההצלה. זה הולך להיות דביק.
בחירת שירים
אם יש משהו שלמדתי מהעונה האחרונה של "אמריקן איידול", מלבד העובדה שאנשים עם רסטות עושים לי את זה גם בלי הרבה תוכן בקודקוד, הוא החשיבות של בחירת שירים. תהליך השיפוט של סיימון קאוול וחבריו הסתכם באג'נדה ברורה: זמר טוב נמדד ביכולתו לשלוף את השיר הנכון לו. הוא לא חייב להיות מוכר, מלודי או מרגש, העיקר שיהיה שם חיבור של ממש.
וזה מה שקרה השבוע ב"כוכב נולד" שלנו. סוף סוף, קיבלנו שתי תוכניות רצופות עם שירים נפלאים שאפשר היה לעשות מהם מטעמים ולזמזם אותם בדרך לשירותים. שלמה ארצי, תאהבו או לא, הוא מכונת הלהיטים של ישראל מזה שנים, האיש עם המגבת, הקונצנזוס של קיסריה, אבל זו לא חוכמה גדולה שכן למתמודדים הייתה ברירה אחת: רק שירים של שלמה ארצי. אז קחו את התוכנית של יום ראשון: "יש בי אהבה", "אגדה יפנית", "הכל עד לכאן" ועוד.
ביצוע השירים
אני די בטוחה שהביצה במקרה של השבוע היא בחירת השיר. התרנגולת היא הביצוע. ואם נצא רגע ממטאפורות מטופשות, אז הנקודה היא כזאת: ברגע שבוחרים שיר נכון, כמעט ואי אפשר לפשל בביצוע. אפשר לקחת אותו כמו שהוא, אפשר לעשות ממנו שיר כנסייתי עם הכושיות העבריות ואפשר פשוט לשבת על כסא ולהנהן. זה מצב שאין בו מפסידים. אז נכון שלקח למתמודדים רק עשרים תוכניות להגיע עד לרגע הזה, אבל זה קרה. וטוב מאוחר מאשר אף פעם.
סטיילינג
בעוד שישנן עדיין פאלטות שלא עוברות מסך טוב, חייבים להוריד את הכובע בפני הסטייליסטית ליאת אשורי שמצליחה מדי שבוע לייצר קולקציה די אחידה. אוהבים את זה לא, קשה לזלזל במלאכתה של הגברת. רק הביטו בנבחרת כולה ניצבת בשורה ואפשר לרגע לחשוב במדובר בליין קיץ עקבי ורב גוני. אך בשם אלוהי כל המלתחות, אנא הרחיקו את התחרה. זה לא נעים לנו. וזה וודאי גם די מגרד.
הפתעה
עדי אבישי לא הייתה צריכה לעוף. וגם לא אביב משולם. ואני לא אגיד מי כן היה צריך לעוף. כלומר הייתה צריכה. אני רק אומר שהייתה לה חצאית וחולצה עם שרוולים. זה לא שהיא הייתה רעה, כלל וכלל לא. היא פשוט הייתה קצת פחות טובה מכל השאר. משמעותית. בכל מקרה, הייתי משוכנעת שהבחורה עם החצאית והאבא תודח. כך יצא שישבתי לי בשיממון, לועסת את שערי, בשלב ההצבעות. אלא שאז, היא עברה לחצי הגמר. הבחורה עם החצאית כלומר. מה שגרם לי להתרומם ממושבי, לכסוס ציפורניים ולגרד את הקיר ממתח. טוב, בערך. רק פקחתי את עיניי. בכל מקרה, אביב משולם היה זה שהודח בסוף. בפעם השנייה. הבשורות הרעות: זה לא היה אמור לקרות. הבשורות הטובות: הוא כבר רגיל לזה. בכל מקרה, הייתה כאן הפתעה שחזרה על עצמה במהלך שתי התוכניות. גם אם לא הערכתי אותה במיוחד, זו עדיין הפתעה שמשאירה אותנו קצת דרוכים.
ועוד משהו אחד וטוב
ליבי.
ואולי בכל זאת היה עדיף בלי:
1. אפקט המראה בדואט "היא לא אומרת כלום" של ליבי ועדי. אתי פולישוק בקריז.
2. הוולה של מרגול - גבוה מדי, מוגזם מדי, מיותר מדי. אבל היי, בארט סימפסון מוסר שאפו.
3. משקפי השמש של שלמה ארצי. שחור מדי, קטן מדי, מיותר מדי.
4. מכנסי הדגמ"ח של ישראל.
