"אני יודע שאתם לא תהנו לשמוע את מה שיש לי להגיד", פותח סער את היומן המצולם שלו שמוקדש ליום השואה והגבורה, "אבל אולי לפחות תרגישו את מה שאני מרגיש כשאני שומע את הסיפור הזה. מדובר בפרק שכתבתי ביומן האישי שלי לפני 11 שנים, כאשר הגעתי למושב צופית למשפחת פרסטר בעקבות מודעה שהם פרסמו על דירה. פתח לי אדם בן 80, חייכן ונעים, והזמין אותי להיכנס לביתו. הוא הציע לי שתיה והשיחה התגלגלה להיסטוריה של מה שחווה בחיים שלו. כשחזרתי הביתה כתבתי הכל ביומן ונשבעתי שאם תהיה לי הזדמנות לספר את הסיפור של אליהו פרסטר, אני אעשה את זה.
"עד גיל 14 הספיק אליהו לעבור בהרבה מחנות ריכוז. יום אחד אמרו להם לעבור למחנה ריכוז אחר באמצע הלילה. זה היה לילה אפל וקר, היו המון נביחות כלבים ברקע, העמידו את כולם בשני טורים ומיינו אותם - טור אחד לעבודה וטור אחד להשמדה. משפחות נקרעו אחד מהשני, ילדים מהורים, בעלים מנשים, חברים מהמחנה נפרדו והיה המון בכי היסטרי, אגרסיביות של הנאצים. את אליהו שמו בטור של העבודה, אך פתאום הגיע קצין נאצי עם שני חיילים אוקראיינים ביריונים וכלבים, ונתן צעקה – הקשב!". כולם השתתקו והקצין המפחיד תפס את מבטו של אליהו בעיניים והורה לו לעבור לטור של ההשמדה. אליהו הבין שאלה הרגעים האחרונים בחייו והשלים עם זה, אבל במהלך הצעידה ניגש אליו שוטר יהודי ולחש לו 'אל תפחד, יהיה בסדר', ואז ניצל את ההזדמנות שאף אחד לא ראה ודחף אותו לטור העבודה, וכך החיים שלו ניצלו.
"אליהו מספר שדחסו את כולם בקרונות של רכבת, שבדרך כלל נכנסים בהם 50 איש, אלא שהם היו כ-150 איש ולכן אנשים עלו אחד על השני - החלשים נדחקו למטה והחזקים טיפסו למעלה. בקרון היה חושך מוחלט ומכיוון שהוא היה ילד חלש, אליהו נדחק למטה וכולם היו עליו. הוא נצמד לחור ברצפה, הצמיד אליו את הפה ונשם דרכו במשך שבועות. אחת ליומיים היה נפתח פתח קטן בגג והיו זורקים כיכר לחם אחת למאה חמישים איש. החלו קרבות בין אנשים על הכיכר, כשרק החזקים הצליחו אולי לקבל ביס. הוא עצמו לא אכל כלום. עם הזמן אנשים התחילו למות בקרונות והנאצים לא היו מוציאים את הגופות, כך שאלו שעוד חיו החלו לפתח מחלות".
"אחרי כשבועיים פתחו את הקרון והוציאו אותם. את מי שנשאר בחיים העמידו בטור והצעידו עד למחנה השמדה. היה מדובר באנשים חולים, צולעים וחלשים, שנאלצו ללכת קילומטרים בלי אוכל ומים. אחרי שעות של צעידה הם הגיעו לכניסה למחנה ושם עמד ילד גרמני כבן 15 עם אקדח, ככל הנראה בן של אחד הקצינים הבכירים, שהיה יורה אקראי בצועדים. מי שהיה לו מזל - היה רק נפצע".
"בכניסה למחנה היו מפוזרות פרסות של סוסים על הרצפה, וכולם ניסו לאכול אותם מרוב רעב. הכניסו אותם לאולמות מלאים בדרגשים מעץ על קומות, ואנשים שכבו שם במשך שבועות על שבועות ולא זזו. אגן הירכיים שלהם התחיל להרקב, החלו להופיע כתמי ריקבון על העור והריח היה בלתי נתפס. הילדים, כולל הוא, מדי פעם היו יוצאים לחצר וגונבים פחם מהמשרפות כדי לאכול. שאלתי אותו איך בן אדם אוכל פחם, והוא ענה - 'לוקחים גוש פחם דחוס, נוגסים בו, לועסים אותו ובולעים אותו".
"הסתכלתי על אליהו", מספר סער, "ולא הבנתי לאיזה כבוד זכיתי שהוא חולק את החוויות האלה איתי. אני חושב שכמה שננסה, אף פעם לא נצליח להגיע לשמץ של תובנה של גודל האסון שהיה שם. זו הזוועה האנושית הכי גדולה אי פעם".