פחות מיומיים חלפו מאז שמנכ"ל קשת אבי ניר הותקף קשות. יומיים של הלם אישי ומקצועי, שהתבטא, כנהוג בתקשורת העוינת, בסטוק מתעצם של בדיחות קרש שחורות. תגידו עלינו, מושחתי הטלוויזיה, הרבה דברים, אבל אנחנו לא נוהגים לפתור סכסוכים באלימות מאפיוזית. אנחנו חזקים בדאחקות SMS.
אף אחד פה לא יודע למה זה קרה, וכולנו תקווה שהמשטרה תפענח במהירות את הפשע הנתעב הזה, אבל במקביל אנחנו עדים לרעל טוקבקים מדהים בארסיותו ובעצמתו. חלקים גדולים מ"הציבור", אם ככה אפשר לקרוא למקלידי התגובות המיוזעים, די נהנה מכל העסק. "מגיע לו. מי שמנהל טלוויזיה מושחתת שגורמת להתבהמות של החברה, שלא יתפלא שהוא חוטף מכות ברחוב" וכו' וכו' פניני חכמה וטוב טעם.
לא שזה מפליא שאדם כמו אבי ניר הוא לא בדיוק האיש שכולם אוהבים לסמפט. הוא מצליח מדי, חזק מדי, הוא מנהל בכישרון רב מדי את הזכיינית המצליחה מדי בערוץ 2, הערוץ המצליח והמשפיע מדי בישראל. אין ספק שזה מעורר אנטגוניזם, בעיקר אם אתה לוזר, אנטי-ממסדי בדם או סתם טיפוס שכל הצלחה של מישהו אחר מעבירה אותו על דעתו, לכן במידה רבה התגובות המכוערות האלה היו צפויות. ובכל זאת יש משהו מערער בעוצמה, בכמות, ברוע, בהבנה שהתפיסה המעוותת לפיה הטלוויזיה היא אם כל חטאת, היא הלך רוח פופולארי בקרב חלק גדול מאזרחי ישראל.
אין כלי תקשורת שנקי מטעויות בשיקול דעת, על אחת כמה וכמה כלי תקשורת מסחרי שחייו תלויים בגירוי בלתי פוסק של הציבור. בשנתיים וחצי שאני עובד בקשת של אבי ניר ראיתי לנגד עיניי דברים לא הכי סימפטיים, אבל עדיין, במבט הכולל, הייתי עד להרבה יותר דיונים שלקחו בחשבון אחריות ציבורית ותרבותית, דיונים בהן התקבלו החלטות שנגדו את האינסטינקט הרייטינגי, ולא, לא בגלל החשש מהשוט המתמיד של הרגולטור המרחף מעל.
בואו נדבר רגע על "האח הגדול", הלהיט שמושך הכי הרבה אש מכל מיני טעמים. מדובר בפורמט ריאליטי מתיישן, שאפשר היה להפיק אותו באופן אחר לגמרי, ואז התוצאה הייתה נראית אחרת לגמרי. בקלות התכנית הזאת הייתה יכולה להיות ריאליטי סליזי, שקרי, מניפולטיבי, של ריגושים זולים והרבה טעם רע. אבל בקשת, כמו בקשת, לא חיפשו את המכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא את התמונה הגדולה, הרחבה, שתגיד משהו מעבר ל"מי שכב עם מי" ו"מי לכלך על מי".
"האח הגדול" בגרסתו הישראלית נוגע בכל העצבים החשופים של החברה, ולמרות שפה ושם התפוצצו חצ'קונים לעיני 50 המצלמות, עדיין רוב הזמן היו נגיעות של חסד הומאני שהדגישו את האופציה המנוגדת למלחמת אחים. ראינו ערביה לא סטריאוטיפית, שווה בין שווים, ראינו יהודי שומר מסורת שמתקשר עם סביבתו החילונית, ראינו הומו שהופך לאליל נוער ומתחבר לדתי עד כדי הנחת תפילין, ראינו פולמוס פמיניסטי שהתרחש עקב התבטאות אומללה של הדורבן וראינו כמובן את השסע העדתי מודל 2008 בגרסת הפרידמנים נגד הבובלילים.
בקשת יודעים שאם "האח" היה מופק בסגנון סליזי, הוא היה הרבה פחות מצליח. החתירה למכנה משותף גבוה, רב שכבתי, היא שהביאה קהלים שלא היו מתחברים לריאליטי שכל כולו פרומואים שקריים והבטחות ללא כיסוי. כמו בכל הצלחה גדולה, ב"אח הגדול" יש אמת, ולכן התכנית מצליחה לעניין, אבל גם לעורר הזדהות, להצחיק, לבלבל, לרגש ולנפץ דעות קדומות, וגורמת למעורבות כה גדולה אצל הצופים, מעורבות שבאה לידי ביטוי בהרבה יותר מקומות מאשר בטבלת הרייטינג.
אני קורא את כל המאמרים המלומדים, שכותבים החשודים הרגילים, על הרדידות של הריאליטי הזול שמשחית את החברה הישראלית, ולא מוצא שם הרבה מעבר לקיבעון מחשבתי עבש ותיעוב הפופולאריות. בהנחה (הלא מבוססת, כמובן) שכולם מבינים שתנאי הפתיחה לדיון מושתתים על קווי היסוד שמדובר בטלוויזיה בידורית מסחרית ולא בטלוויזיה חינוכית ממשלתית, אני מוצא את הטענות האלה בנאליות, חסרות דמיון ותוקף משכנע. בעיניי הרבה יותר לגיטימי אם מישהו פשוט יאמר שזה משעמם אותו.
בניגוד לדיונים תרבותיים אחרים, אין ספק שהדיון הזה מערב הרבה אמוציות, שאת המקור של חלקן אפשר למצוא בכל מיני דברים שאינם קשורים למין העניין. זה בסדר, זה אפילו בריא אם זה נעשה במידה, אבל ברגע ששנאה (לגיטימית) לתכנית טלוויזיה הופכת למתן לגיטימציה לאקט עברייני אלים ומתועב, זה אומר שחצינו פה גבול מאוד מסוכן. פה טמונה הסכנה האמיתית לחברה הישראלית, סכנה ברורה, מיידית והרבה יותר מוחשית גם מרגעיה הפחות מוצלחים של הבובלילמניה.