הפרויקט הגרנדיוזי של בניית הבימה עדיין לא הסתיים, ושחקני התיאטרון הלאומי נאלצים לנדוד מדי ערב לאולמות אחרים, עובדה שאינה פוגעת באיכות ההצגות. לפחות לא בהצגה "הבגידה". נקודת הפתיחה של ההצגה יוצרת יתרון בדמות השילוב המנצח של המחזאי זוכה פרס נובל, הרולד פינטר והבמאי-שחקן, מוני מושונוב. אחרי עשרות שנות משחק אפשר לקבוע ללא היסוס שמושונוב על שלל פעילויותיו – טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון - הוא השחקן הטוב ביותר בישראל. אם נקיש מ"הבגידה" (שאיננה עבודת הבימוי הראשונה שלו) גם בתחום הזה דרכו לפסגה סלולה.
אחד המרכיבים החשובים בכל תחום בחיים הוא הליהוק וגם כאן הצליח מושונוב בגדול. הוא בעצמו מתעלה בגילום מאופק ורגיש של רוברט הנבגד על ידי אשתו וחברו, אותו מגלם אבי קושניר שמבסס כאן את מעמדו בתיאטרון הישראלי, בעיקר בזכות סצנת החיזור בסיום, שהוא בעצם התחלה. מבולבלים? זה הרעיון של פינטר שבנה את המחזה מהסוף להתחלה.
את הצלע הנשית ממלאת ליליאן ברטו, שמנווטת בחושניות ורגישות את דרכה בין שני הגברים של חייה. השחקן הצעיר מני פלורנטין אמנם ממלא תפקיד שולי, אבל ברוחם של פינטר ומושונוב מציג דמות מרעננת.
ההצלחה של "הבגידה" אופיינית לעידן המאוד מרשים של התיאטרון הישראלי. לא מזמן הייתי בברודווי וזכיתי לראות את ההצגות הטובות בעיר:"בילי אליוט", "אלוהי הקטל","exit of the king" ו"סיבות להיות יפה" בהשתתפות טובי השחקנים בעולם: גפרי ראש, סוזן סרנדון, ג'יימס גנדולפיני (טוני סופרנו), ג'ף דניאלס והופ דיוויס. אמנם תקציבי הענק מעניקים לגויים יתרון ברור, אבל תאמינו לי שלתיאטרון הישראלי אין במה להתבייש.
