מחקר חדש שפורסם לאחרונה קבע שהצחוק מועיל לאריכות חיים. אם הדבר אכן נכון אזתיאטרון הקאמרי, שהעלה את "משרתם של שני אדונים", מעניק לצופיו שתי ציפורים במחיר מבצע של ממש: גם כמה חודשים נוספים לאלה שחפצים בחיים ארוכים וגם כיף צרוף לאוהבי תיאטרון.
איך עושים את זה? לוקחים סיפור טוב של קרלו גולדוני בסגנון הקומדיה דל ארטה, משתמשים בנוסח העברי הישן והטוב של ניסים אלוני, מלהקים צוות שחקנים במינון נכון ומדוייק ועל כל הקונסטרוקציה הזו מציבים את הבמאי מוני מושונוב, שמנצח על הלהקה כמו טוסקניני עת ניצח על הפילהרמונית בקונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב.
אבל קומדיה דל ארטה, טובה ככל שתהיה, לא תספק את הסחורה ללא השחקנים המתאימים. "משרתם של שני אדונים", בוורסיה החדשה, מספקת לנו תצוגת משחק טובה מאוד, כשמעל כולם בולט כמגדלור דרור קרן, באחת ההופעות הקומיות המוצלחות ביותר שראינו בתיאטרון הישראלי. מופע קומי מוצלח מגיש גם איציק כהן (פנטלון). את השניים מלווים בהצלחה חברי המשמרת הצעירה של התיאטרון הישראלי, ובראשם יניב ביטון (סילביו), שמטפס מהצגה להצגה בסולם השחקנים בתיאטרון הישראלי. האחיות בלנקשטיין, טל ומיכל, יחד עם שירי גדני נאות, נמרצות ומאירות את הבמה. משלימים את הצוות המוצלח אסף פריינטא, נדב אסולין, קובי מורסיאנו וזיו פלייר.
אבל מי שכאמור עושה את ההצגה למצוינת הוא מוני מושונוב, שהפך תוך זמן קצר מגדול שחקני ישראל לבמאי מצוין, וכדי להבין את זה לא צריך להיות ראש חוג לתיאטרון באוניברסיטה. צריך פשוט לפקוח טוב עיניים ואוזניים וליהנות מהאפקטים הקוליים והפנטומימה, ובעיקר מהביצוע הטוב והמתואם של השחקנים.
אחד ההישגים החשובים של מושונוב בהצגה הוא ללא ספק יצירת גשר טבעי לאירוע שהתרחש לפני 300 שנה, מבלי לפגוע בהווה. כך אנחנו מקבלים גם מחרוזת שירים ים תיכוניים משעשעת ואפילו אזכורים לפרסומת של yes.
לקראת סיום ההצגה אנחנו מקבלים הברקה של ממש שאולי מייצגת את ההצגה כולה, כאשר קרן מציג את אחד מהרגעים המרשימים ביותר של טרופלדינו, כשהוא מתאר את עיסוקיו כמשרתם של שני אדונים. "מה פתאום", עונה לו דוטורא לומברדי . "מה פתאום?" מקשה קרן, "הרי כך קוראים להצגה". או אז הוא פונה לקהל בקריצה, "עברו 20 הצגות והוא עדיין לא יודע איך קוראים לה".