"המשבר בשוק הפיננסי יוצר אי-ודאות רבה. עדיין קונים אמנות, אבל פחות, יותר בזהירות, לא את הכל. בירידי האמנות האחרונים בעולם ניתן היה לראות השפעות של מצב הרוח הכללי. אם בעבר הגלריסטים אמרו שעוד לפני שנפתחו השערים לציבור הרחב הכול נמכר, השנה לא היה אפילו צפוף. כולם בחרדה, אבל יכול להיות שזה יעשה טוב לאמנות, שסוף-סוף נחזור למחירים שהיצירות באמת שוות". כך אומרת סוזן לנדאו, אוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון ישראל ואוצרת מומחית לאמנות עכשווית, בשיחה עם "גלובס".
"זה היה לא שפוי כשהמחירים טיפסו ללא יחס לערך היצירה מבחינת איכות וחשיבות", היא מוסיפה. "אני מסתכלת על המכירות של אמנות עכשווית בשנים האחרונות, וקשה לי להאמין שאנשים קנו במחירים פי 10 ופי 20 מהערך האמיתי. זה הפך ל-IN. כל-כך הרבה אנשים עם הרבה כסף, בלי ידע וללא הבנה, השתמשו באמנות לצורך מעמד חברתי, וכסף לא שימש תפקיד. אולי עכשיו המוזיאונים יוכלו שוב למצוא את מקומם במשחק".
המוזיאונים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות?
"זה היה מצב שלא היה נכון לנו לקנות בערכים האלה. גלריות השתוללו וחגגו, מערכת היחסים הפכה לבעייתית. זה לא בריא כשאפשר למכור כל דבר בכל מחיר. גם הדברים הטובים עלו יותר מערכם. אולי עכשיו כל ההתנהגות וההתייחסות תשתנה".
הירסט ב-16 אלף ליש"ט
ביריד האמנות האחרון בברלין, למשל, מספרת לנדאו, היה טווח המחירים יותר סביר, "לעומת לונדון או פריז, שם הציגו אמנים צעירים וצנועים יותר. אני התעניינתי ביצירות שמחירן נע בין 1,600 ל-7,500 אירו. אלה באמת אמנים צעירים, אבל אני לא בטוחה שבארץ יש אמנות במחירים האלה".
לנדאו הייתה בין היתר ההוגה והמייסדת של פורום Artvision, ועדות הרכישה של מוזיאון ישראל, שעמן נמנים תורמים רבים, בארץ ובחו"ל. "בעבר, במשך שנים לא הייתה למוזיאון קרן רכישות. אם רציתי לקנות עבודות כדי ליצור אוסף עכשווי, הייתי צריכה לפנות להרבה אנשים וממש לעסוק בגיוס כספים. זה לקח הרבה זמן והיה מצב שלכל יצירה היה לוח תודות וקרדיטים ל-20 תורמים - לפעמים זה תופס יותר מקום מהיצירה. אם לפני שנים, כשהיה פחות הייפ סביב אמנות עכשווית, הגלריות והאמן היו מוכנים לחכות לקבלת תשלום, בשנתיים האחרונות זה כבר לא היה אפשרי".
כדי לפתור את הבעיה, לנדאו החלה בהקמת "קבוצות ידידים", ולעניין אותן ברכישת העבודות לאוסף המוזיאון, על-פי המלצות הצוות המקצועי. "בין ידידי המוזיאון יש כאלה שיותר מתעניינים באמנות עכשווית ורוצים גם ללמוד. התחלנו בניו-יורק, עם קבוצת תורמים מבוססים ומבוגרים. לאחר מכן הוקמה גם קבוצה צעירה שיש בה הרבה 'בנים של', שם אופי העבודות שאני מראה שונה". שתי קבוצות פועלות בלוס-אנג'לס, ואחת מהן רוכשת רק אמנות ישראלית. קבוצות נוספות פועלות בלונדון ובפריז, ויש גם בארץ קבוצת ידידים לרכישות.
מה ההעדפות של אנשי הקבוצה?
"הם מאוד מתעניינים, לפעמים מגיעים לפגוש את האמן. בלונדון למשל יש העדפה לגלריות ולאמנים המקומיים. הצעירים קונים יותר אמנות ישראלית".
לנדאו נפגשת עם הקבוצות פעם בשנה, ומציגה בפני חבריהן פרזנטציה של 6-7 עבודות. "אני נותנת סקירה על האמן, על העבודה, למה בחרתי בה בקונטקסט של האוסף - כי לאוסף מוזיאלי יש כיוון ופוקוס, זה לא אקראי. אני מציגה יצירה ספציפית אבל מלווה אותה ברקע על יצירות אחרות של האמן, לצד עבודות באוסף שמתקשרות איתה".
בסוף המפגש נערכת הצבעה, וזכות ההכרעה עוברת לתורמים. "אם קורה שהם בוחרים יותר ממה שהיה בתקציב, לפעמים כל אחד מוסיף סכום קטן, לפעמים קם אדם אחד ומחליט שאת זה הוא יוציא". כך או כך, מבהירה לנדאו, יש טווח מחירים סביר ליצירות שהמוזיאון בוחן את רכישתן. "אם במו"מ עם הגלריות מישהו מבקש 300 אלף דולר, אני מרימה ידיים".
יש הרבה תסכולים?
"אפילו כשהמחירים היו סבירים היו מקרים שלא הצלחתי לגייס את הכסף. אך יש גם הרבה עבודות באוסף שקנינו בזמן הנכון".
לזכותה של לנדאו נזקפות "רכישות חכמות", והיא נחשבת לבעלת חושים מחודדים לראיית הדבר הבא בשוק האמנות העכשווית. באוסף המוזיאון שוכנת, למשל, יצירה מוקדמת ויקרת ערך של דמיאן הירסט, שרכשה במחיר מגוחך, כ-16 אלף ליש"ט, בתחילת שנות ה-90. מדובר בוויטרינה גדולה המציגה זירת רצח נטושה, וערכה היום מיליוני דולרים.
"היינו המוזיאון הראשון בעולם שקנה דמיאן הירסט", היא מציינת. לנדאו הייתה אחראית גם לרכישת העבודה המצוינת של ז'אן מישל בסקיאט, שנמכרה לפני כשנה וחצי בניו-יורק תמורת כ-13 מיליון דולר.
"בסקיאט היה הרכישה הראשונה שלי כאוצרת ירוקה, ב-1982. העבודה עלתה למוזיאון 9,000 דולר". המכירה התאפשרה הודות למתנה שקיבל המוזיאון, יצירה דומה של בסקיאט, שהגיעה לאוסף שלוש שנים אחר-כך. המכירה נעשתה בעיתוי מעולה, כשהשוק היה בשיאו, והיא משמשת כעת לקרן רכישות חדשות.
אפשר לממש עוד עבודות באוסף, אם יש קושי לגייס כספים?
"זה לגיטימי שמוזיאון יוציא יצירות למכירה, באישור התורמים או היורשים אם היו מעורבים. אבל יש לנו כלל, שלעולם לא נמכור יצירה של אמן חי".
עם יד על הדופק של שוק האמנות, ונסיעות רבות בעולם כדי "להיות בעניינים", לנדאו חולשת במסגרת תפקידה גם על 10 מחלקות במוזיאון וצוות של 36 אוצרים ועוזרים. על שולחנה, מעל ערימות של קטלוגים וספרי אמנות, פרוסות תוכניות הגלריות החדשות, שייפתחו רק בעוד שנה-שנתיים, עם תום השיפוץ הנרחב במוזיאון.
אלוהי הדברים הקטנים
לצד כל זה לנדאו מצליחה לאצור תערוכות חדשות, ביניהן זו שתיפתח בסוף השבוע, "עשויים להפליא", העוסקת בעולמות המורכבים מפרטים קטנים. "זו מעין מחווה לעשייה עצמה של היצירות. התערוכה נותנת מקום לטכניקות מורכבות שונות, בלי לעשות הבחנה של אמנות גבוהה ונמוכה, אמנות ואומנות".
לנדאו מזכירה לדוגמה את "המטבח" של האמנית האמריקנית לייזה לו: "היא יצרה מטבח אמריקני טיפוסי 'בגודל טבעי', כולו עשוי בשזירת חרוזים. היא עבדה עליו חמש שנים, זה כמעט מטורף לגמרי אבל מאוד מרשים".
עבודה של האמן האפריקני אל אנטסואי מחקה עבודת יד מסורתית אך נותנת לה תחושת זוהר ושפע השייכים לעולם האמנות העכשווית. חלק גדול מהמוצגים בתערוכה מגיע מאוסף המוזיאון, חלקם פריטים היסטוריים, כמו כדורי שנהב מגולפים בעבודת יד סינית מסורתית, או ביצה מעוטרת בפרק משיר השירים, בכתב יד זערורי, שנשמרה מהמאה ה-19.
בחיפוש אחר הפריטים לתערוכה הנוכחית לנדאו ליקטה 55 יצירות, שיצאו מתחת ידיהם של בעלי מלאכה אלמונים מימי הביניים ועד לאמנים עכשוויים, כמו טום פרידמן, רון מיוק, רוקסי פיין ויושיהירו סודה.
כשהיא מציבה זו לצד זו עבודות פיסול ומיצב עכשוויים ופסיפסים איטלקיים זערוריים או תכשיט זהב מהמאה ה-4, לנדאו ממחישה את הזיקה בין תחומי יצירה לאמנות שונים גם במבט היסטורי.
התערוכה מתמקדת בתבונת הכפיים, במומחיות ובמיומנות המקצועית הכרוכות ביצירתם הממושכת והמאומצת של עבודות אמנות ושל חפצים חד-פעמיים. כישרון וניסיון, התמדה וסבלנות נדרשו כדי ליצור חפצים נפלאים שמעוררים השתאות: "ייתכן שהדבר נעוץ בצורך עמוק ובכמיהה לחפצים מוחשיים מחיי היומיום שהם מושלמים, מעוררי הערצה ורבי-עוצמה, ולמעשים שיש בהם הד ליצירה האלוהית", היא כותבת על התערוכה.
