בימים אלו רואה אור ספרו החדש של הרוקי מורקמי, "ערבה עיוורת, עלמה נמה", פרויקט מו"לות משותף של הוצאת כתר והוצאת כנרת זמורה-ביתן. מורקמי, זוכה פרס ירושלים לשנת 2009 הוא גם אורח הכבוד של יריד הספרים הבינלאומי שנפתח היום בירושלים.
למרות לחצים כבדים שהופעלו על הסופר היפני האגדי הרוקי מורקמי שלא להגיע לישראל בגלל המלחמה בעזה, מורקמי נחת כאן כדי לפגוש מקרוב את הקהל הישראלי. מורקמי, שחוגג השנה את יום הולדתו ה-60, הוא אחד מהסופרים הזרים האהובים ביותר על קהל הקוראים בישראל ועד כה תורגמו 10 ספרים שלו לעברית. האחרון שבהם הוא "ערבה עיוורת, עלמה נמה" שתורגם בידי עינת קופר ישירות מיפנית (ולא מאנגלית, כמו "קורות הציפור המכנית" ו"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם"). הספר כולל 24 סיפורים קצרים.
מורקמי נולד בקיוטו ב-1949, ארבע שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
"סבא אחד שלי היה נזיר בודהיסטי, סבא שני היה סוחר בעיר אוסקה, ושני ההורים שלי לימדו ספרות", סיפר בראיון. מורקמי הושפע מגיל צעיר מהתרבות המערבית, דווקא, ובמיוחד מהג'אז ומהרוקנרול. זו אחת הסיבות להצלחתו האדירה של מורקמי בעולם (ספריו תורגמו לכ-30 שפות), לעומת היחס החשדני לפעמים של בני עמו כלפי יצירותיו. "אין בספרים שלי יותר מדי מאפיינים יפניים", הסביר.
בשנת 1968 החל ללמוד תיאטרון באוניברסיטה בטוקיו, ואת התקופה הזו הנציח בספרו "יער נורווגי". הוא התחתן מוקדם, בגיל 22, בשנת 1971, וכמו האליל הגדול שלו, ג'ון לנון, גם לאשתו של הרוקי מורקמי קוראים יוקו. בשנת 1974 פתח מועדון ג'אז, שאותו ניהל עד שנת 1982.
"תעלומה ללא פתרון"
ביפן מורקמי ידוע מאוד כמתרגם, והוא זה שתירגם ליפנית יצירות אמריקניות חשובות של סלינג'ר, ריימונד צ´נדלר וריימונד קארבר. בראיון לעיתון היפני מניאצ'י, סיפר מורקמי כי "ארבע הקלאסיקות האמריקניות שתירגמתי השפיעו משמעותית על הכתיבה שלי. אלו הן 'התפסן בשדה השיפון' מאת ג'. ד. סאלינג'ר, 'גטסבי הגדול' מאת סקוט פיצג'רלד, 'השינה הגדולה' מאת ריימונד צ'נדלר ו'ארוחת בוקר בטיפאני' מאת טרומן קאפוטה".
לכתוב בעצמו החל מורקמי לקראת גיל 30, בסוף שנות ה-70. הרומן הראשון שלו יצא בדיוק לפני 30 שנה, בשנת 1979 בשם Hear the Wind Sing. שמונה שנים הוא שקד על הרומן השני, "יער נורווגי", שיצא ב-1987 ותיאר באופן מקסים את שנות ה-60 ביפן ואת סיפורו האישי ואהבתו הגדולה למישהי, באוניברסיטה.
ספרו השלישי היה "מרדף הכבשה" (A Wild Sheep Chase) שפורסם ב-1989.
מורקמי עזב הכל והחל להתמסר לכתיבה. ב-20 השנה האחרונות הוא פירסם, בין היתר, את "ספוטניק אהובתי", "אנדרגראונד", "קורות הציפור המכנית" ו"קפקא על החוף" - וגם כמה ספרים שטרם תורגמו לעברית.
כתיבתו של מורקמי נעה בין המציאות לבין הדמיון. "מה שבאמת רציתי לכתוב הוא תעלומה ללא פתרון", אמר על "קורות הציפור המכנית". כוחו של מורקמי הוא בכתיבתו הישירה, הקולחת, הפשוטה, שבו-זמנית מצליחה לשרטט עולם שלם ומלא פרטים ודימויים ציוריים, אבל גם להישאר מעט סוריאליסטית. הוא מרבה לתאר עולם מנוכר שבו סובבים גיבוריו תועים ואבודים ומחפשים גאולה, נחמה. אולי זה מה שהופך אותו למושא הערצתם של קוראים באנגליה, איטליה ובישראל גם יחד. מורקמי הצליח לתפוס קווים מאפיינים של דור שלם.
כך גם "קפקא על החוף", סיפור התבגרות מלנכולי, שבו הגיבורים הם נאקאטה שנפגע כילד בתאונה בלתי מוסברת בזמן מלחמת העולם השנייה, הושינו שהוא בחור שמצטרף לנאקאטה במסע מסתורי למקום לא ידוע וקפקא טאמורה, נער בן 15 הבורח מביתו ומעירו.
חורג ממגבלות זמן ומקום
מורקמי מאוהב בספרים, מאוהב במוזיקה, שונא טלוויזיה ומתעב את תרבות הצריכה המודרנית. ארבעת המרכיבים הללו מופיעים בכל אחד ואחד מספריו. הוא מלנכולי מצד אחד ומלא יצר בכל הקשור לאמנות המוזיקה והספרות. ברוב ספריו הוא אכן חורג ממגבלות של זמן ומקום ומצליח לזקק מסר אוניברסלי, בלי לוותר על תיאור החוויה הפרטית שלו, ביפן של סוף המאה ה-20. מורקמי הוא "סופר של דור", מפני שכמו הרמן הסה במחצית הראשונה של המאה ה-20, הוא מצליח לעסוק בחיפוש עצמי ומציאת מקום בעולם, כשסיפור ההתבגרות שאותו הוא כותב שוב ושוב, בצורות שונות ומרתקות, תמיד נפגש איכשהו עם המוות. מות הנעורים, מות החלומות, מותו של העולם הישן, שבו הביטלס שרו ואנשים חיו בקומונות והיו משוכנעים שהם הולכים לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר.
לא מפליא, לכן, שהספר הנערץ עליו מכולם הוא דווקא לא אמריקני, אלא רוסי. "האחים קרמאזוב" של דוסטוייבסקי. "אם באופן אישי היה עלי לבחור סופר אחד שאני מחשיב לגדול ביותר בכל הזמנים, הייתי בוחר בדוסטוייבסקי", אמר מורקמי בראיון. "בעיקר בזכות שני ספרים שלו, 'האחים קרמזוב' ו'שדים', פשוט מפני שדוסטוייבסקי כל הזמן הלך והשתבח, הוא השתפר העמיק והשתכלל מספר לספר. כמו בטהובן, הוא פילס את דרכו אל היכל התהילה של כל הזמנים תוך כדי מאבק קשה במציאות, בכתיבה, בשדים שהשתוללו בתוך נפשו, הוא הצליח לבנות בהדרגה הישג אחר הישג ולבסוף להגיע ליצירה האחת, הגדולה, המושלמת. זו שיש לסגוד לה אני עדיין רחוק מזה ועדיין חולם שזה יקרה גם לי". *
היער של מורקמי
במבחר ספריו מציע מורקמי לקוראיו חוויות סוחפות, המושכות אל אזורי דימדומים בין מציאויות שונות.
בעושר של סמלים הלקוחים מעולמו הפנימי, מציע מורקמי מיתוסים של עידן שלאחר הוויה פוסט-מודרנית. כמתווה שנישזר בין ספריו השונים, הוא מציג גיבור, כדמות גברית, אשר נתקל באירועים שאותם הוא חווה כמוזרים, כבלתי מובנים, וכבלתי קשורים זה לזה. גיבורו של מורקמי נסחף כדמות פסיבית אל מצבים שעליהם אין לו שליטה, ומוצא את עצמו במקומות שאותם לא היה מנחש. גיבורו של מורקמי, בתוך ספריו השונים, מזכיר לנו את הגיבור הקפקאי כקורבן של נסיבות הכולאות אותו וקובעות את גורלו. מצב אנושי וקיומי שמחזיר אותנו אל המיתוסים שבהם מעביר האורקל את דבר האל, מולו נקלע האדם הבלתי-מודע למשברים קשים מנשוא. משמעותם של משברים אלה היא בתכליתם - טרנספורמציה של הגיבור. מורקמי מציע מהדורה מודרנית ועכשווית של טרנספורמציה עבור הגיבור שלו, ודרכו ובאמצעותו הוא מביא לפתרון של קיבעון הנמצא מחוץ לאזורי התודעה המוחשית, קיבעון המוביל לחיים שבשפה בודהיסטית נקראים "סמסרה".
גיבורו של מורקמי נפגש בדמויות נשיות שונות, דמויות המזכירות את המושג שאותו טבע ק.ג. יונג של "אנימה" שהיא דמות נשית פנימית המושכת חבל של תשוקה ויצרים המרימים את אנרגית החיים, אנרגיה המספקת דלק למיפגשים פנ ימיים עוצמתיים ומתמירים. הדמויות הללו מופיעות כאהובה הנעלמת לתוך היער המרוחק ("יער נורווגי"), ספרנית המובילה אותו לקרוא חלומות ישנים מתוך גולגלות של חדי-קרן ("סוף-העולם וארץ פלאות קשוחה"), אם נעלמת ("קפקא על החוף"), אישה שהיא אישתו ואישה שהיא מתקשרת מדיומיסטית ("קורות הציפור המכנית"). דמות המתקשר/ת המדיומיסטי/ת מהווה דמות מפתח בעלילותיו, בדומה לאורקל במיתוסים העתיקים. המדיום - כשמו כן הוא. הוא מביא את רעיון המפתח שאותו מנסה מורקמי להעביר לקוראיו: מסר של חיבורי עולמות, כיסוד הכרחי הבא לאחר העידן הפוסט-מודרני המייצג את התפרקות הערכים הישנים. הוא מחבר בין רעיונות כלליים של זן בודהיזם לבין תרבות המערב המתנגנת לנו באמצעות שירי שנות ה-60 ולהקת החיפושיות, זמרי מוזיקת פופ מוכרים, כמו להקות ג'ז מוכרות יותר ומוכרות פחות. כך אנו מחברים בין תרבות המזרח העתיקה לבין תרבות המערב החדשה - כשאזורי התפר נופלים במזרח התיכון באמצעות סמלים מעולם האלכימיה שראשיתו במיצרים העתיקה, וסימבולים שכיחים של המיתולגיה המזרח-תיכונית.
חיבור נוסף הוא בתוך העולמות הבלתי מודעים - עולם הנפש העמוק ה"תת-מודע" ועולם הרוח הגבוה ה"על-מודע". ליד דמות המדיום המביאה מסרים ספיריטואליים, הוא מציג לנו חיות החוזרות ומופיעות ביצירותיו: החתול והעורב - שניהם מייצגים את הקשר בין עולמות עליונים לתחתונים. גיבורו של מורקמי נמצא במצב שבו אין לו ברירה - עליו להגיע לאינטגרציות שמשכללות ומרימות את תודעתו, עד להתבררות הקשר בין האירועים השונים המאפשר חיים שמשמעותם נעשית ברורה, ומזרימה "דם חדש" לגיבור. דמויות מישנה שאינן מצליחות להגיע לאינטגרציות הללו, בדומה ללוטננט ממיה ב"קורות הציפור המכנית", נדונות לחיי קליפה ריקים וחסרי משמעות, והם מכלים את חייהם בגעגוע לחווית הארה ומרגישים את עצמם קיימים אך חייהם ניטלו למקומות אחרים.
כך, באמצעות גיבוריו, אנחנו משוטטים בעולם שבו קיימת התמזגות בין חלום למציאות, בין מציאות פנימית למציאות חיצונית, ויחד עם דמויות ראשיות ודמויות מישנה אנו מיטלטלים בין אירועים חסרי פשר, משתאים לנוכח החפיפה והערבוב בין חלום למציאות. מורקמי משרטט לפנינו את הסכנה הכרוכה במצב שכזה, בו קיים כח השואב אל עולמות אחרים של מציאות אחרת. עולמות אלה מסכנות את הגיבור בהיתקעות במצב דמוי גן-עדן, שממנו אין יציאה לאינדיבידואליות ולהתפתחות רגשית ותודעתית. כך מיטלטל הגיבור שהיה מנותק מהמקורות המאפשרים משמעות הנותנת חיים, להתמזגות מוחלטת בעולם גן-העדן.
את הפתרון הוא משרטט לפנינו בספרו "קפקא על החוף" - באמצעות "אבן הכניסה" המזכירה לנו מעט את "אבן החכמים" שכאשר היא נהפכת - היא מאפשרת מעבר בין העולמות וחזרה לחיים המציאותיים, אך רק לאחר ביצוע משימה מסוכנת שבלעדיה לא היתה מתאפשרת הטרנספורמציה. *
ד"ר בתיה שטרן היא פסיכולוגית, ואנליטיקאית יונגיאנית
