את אושרת קוטלר אתם מכירים כאשת תקשורת, עיתונאית ומגישת חדשות, אבל תתרגלו להוסיף לטייטל שלה גם "סופרת מצליחה": הרומן החדש שלה "איז'ה מיה", שכבש את רשימת רבי המכר, מגולל את את סיפורן הסוחף של שלוש נשים חזקות, עצמאיות ושבורות לב. מיה פלדמן, פסנתרנית צעירה וחובקת עולם, השיגה את הגבר שבו חשקה ואיבדה אותו לטובת אישה אחרת. ממש כמו סבתה בקה - בולגריה שעלתה ארצה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, ופרנסה את משפחתה ממכירת בורקסים ומחיזוי עתידות, וממש כמו אמה גאולה, בת הזקונים שנולדה לבקה ולניסים הקלפן בשכונת פלורנטין.
"הספר נולד תוך כדי ניסיון כושל לכתוב ביוגרפיה משפחתית", מספרת קוטלר, נצר למשפחת עולים בולגרית. "נואשתי לגלות האמת על המשפחה שלי ולא היה את מי לשאול. גדלתי בלי סבים וסבתות ולקראת גיל ארבעים התחלתי להרגיש בחסרונם. הרי אין מי שיספר את הסיפורים כשההורים שלך לא דברנים גדולים ולא אוהבים לנבור בהיסטוריה".
"לקחתי את הבסיס הדל שכן ידעתי וכתבתי עליו סיפור מומצא. סבתי הייתה עולה חדשה מבולגריה שהתפרנסה ממכירת בורקס ברחוב וננטשה על ידי בעלה. אבל כל היתר נכתב פרי תחקיר תקופתי ממושך שעשיתי במשך כמעט חצי שנה בבית אריאלה. קראתי את כל ארכיון העיתונות משנת 1927 ועד 1948, כי הרגשתי מחויבת לתאר בדיוק את רזי התקופה. הסתכלתי על כל ארכיון הצילומים של תל אביב הישנה, ולמדתי איך אנשים התלבשו ודיברו, באיזה פינת רחוב עמד הבנק או המעדנייה ובאיזה בית מלון שיחקו קלפים. גם מעט הלדינו שהכנסתי לספר אלו השאריות האחרונות של השפה שאני זוכרת, ושילדי כבר לא יודעים".
בחרת לכתוב על שלוש נשים חזקות אבל פגועות מאוד מהמין הגברי, למה?
"הרעיון היה לדבר על תסמונת בין דורית שחוזרת על עצמה. ראיינתי לא מעט נשים נבגדות לפני כתיבת הספר. מתברר שמחקרים פסיכולוגיים מצביעים על כך שאישה גרושה או גבר גרוש בדרך כלל נולדו להורים וסבים גרושים. בחרתי בבגידה כי זה נושא טעון שקיים בהרבה מאוד מערכות יחסים. בדרך כלל נשים נבגדות, והחזרתיות הזאת שנראית כמו מכת גורל, היא בעצם שיעתוק פסיכולוגי של פצע משפחתי שחוזר על עצמו מדור לדור בירושה".
"הפסנתר היה חלום חיי. או יותר נכון, משאלת ליבם של כל מורי הפסנתר שלי, שרצו להפוך אותי למבצעת בינלאומית. אבל המחיר היה גבוה מדי ומרדתי בפסנתר. חברה מאוד טובה שלי, סוניה רובינסקי, היא פסנתרנית בינלאומית אמיתית, אחת מהמפורסמות ביותר בברזיל שמופיעה גם בכל העולם. כשהכרנו לראשונה החלטתי שאם יום אחד אכתוב ספר, היא תהיה השראה לגיבורה. היא שילמה מחירים לא פשוטים בקריירה הזאת והיא, כמו מיה בסיפור שלי, דמות שהולכת עם הקריירה שלה עד הסוף".
קצת כמוך בתחום העיתונאי?
"אני יכולה להזדהות עם מיה, אבל אני דווקא לא הלכתי עד הסוף עם הקריירה שלי. עשיתי לא מעט ויתורים ביני לבין עצמי לטובת חיי משפחה תקינים".
את עורכת, מגישה וגם אמא לילדים. מתי הספקת בכלל לכתוב את הספר?
"את כתב היד המוקדם התחלתי עוד בתקופת העשייה הדוקומנטרית. בין התקופות הלחוצות לפחות לחוצות היה לי פרץ של כתיבה שנמשך ארבעה חודשים. כתבתי את הטקסט כשלושה סיפורים שונים על שלוש נשים, וכשחזרתי לעבודה העיתונאית הוא נעצר לתקופה ארוכה. לא רק בגלל הזמן, גם בגלל שהדמויות לא ידעו לאן ללכת. בזמן ההפסקה פגשתי את הסופרת יוכי ברנדס, שמאוד אהבה את כתב היד והכריחה אותי לעמוד בדד ליין".
כיוונת לרשימת רבי המכר?
"לא, אבל כשסיימתי לכתוב ונתתי את הטיוטה לכמה מסכנים שמספיק אוהבים אותי כדי לקרוא סיפור לא גמור, ידעתי שיש פה פוטנציאל לרב מכר לפי התגובות החמות והסקרניות. בינתיים התגובות נהדרות, ואתמול קרה לי דבר מדהים. כעיתונאית מפורסמת, אני תמיד חושדת שקונים את הספר בגלל השם שלי ולא בגלל איכות הספר, ויש גם נטייה לביקורות חריפות, כי אני הרי לא אמורה לעשות שני דברים בבת אחת. אתמול בהליכת הערב שלי חלף על פני זוג, ושמעתי את האישה אומרת לבעלה "הנה איז'ה מיה". כמעט נישקתי לה את הידיים. היא לא ראתה אותי אלא את הספר שלי. ההרגשה היא כל כך טובה, כמו שאומרים לך שהילד שלך מדהים ויפה ומוצלח".