אנחנו בטוחים שבשמינית הגמר אנחנו נחזור לקבל את המשחק שכולנו אוהבים בחזרה, אבל עד אז, ואם גם אתם מרגישים שאתם נרדמים במשחק של צי'לה והונדורס, הנה כמה דפים שיקחו אתכם למחוזות הכדורגל הקסומים ביותר. תבלו.
בואו נגיד את זה בפשטות: אם עוד לא קראתם את הספר שעיתון הגארדיאן הכתיר כ"התנ"ך של הכדורגל", אתם עומדים להנות. אם, בנוסף לכל זה, אתם גם אוהבים אנקדוטות על כדורגל בכלל ומונדיאלים בפרט, אוהו, אתם בדרך לחוויה בלתי נשכחת.
גלאנו, שחלם להיות שחקן אך מעולם לא הגשים את החלום, נדבק בחיידק הכדורגל (אם גם אתם ישבתם וראיתם את סלובקיה מול ניו זילנד, אל דאגה, גם אתם חולים בו) ומאז החל במלאכת איסוף מאות סיפורים קטנטנים מצחיקים, עצובים ומרגשים (ומציאותיים לגמרי), שיגרמו לכם להסתכל על הכדור שאנחנו אוהבים בצורה קצת אחרת.
אז מי בספר? בובי זאמורה, פלה, דומינגוס, בקנבאואר, אוזביו, פלאטיני, מראדונה, בקהאם, זידאן, רונאלדיניו וכמעט כל מי שאי פעם השתתף במונדיאל. הספר עוקב אחר כל המונדיאלים, ממונדיאל 1930 ועד זה של 2002. ההנאה מובטחת, כמו גם המבטים הנדהמים של חבריכם כשתשלפו ברגע המתאים את הסיפורים הנכונים.
Love and blood
למרות שהספר הזה לא תורגם מעולם לעברית (וחבל. מאוד), אם אתם חולי מונדיאל שווה להשקיע את המאמץ ולחפש אותו באמאזון. אתם לא תצטערו על זה.
ג'יימי טרקר, שכותב, בין היתר, במגזינים ניו יורק טיימס, הגארדיאן והאובזרבר, נשלח למונדיאל יחד עם נבחרת ארצות הברית עם הרבה תקוות ומעט מאוד ידע על המשחק. זאת אומרת, הוא שולט בידע. כמה חבל שהמדינה שאת הנבחרת שלה הוא מסקר חושבת שמונדיאל הוא סוג של קללה עסיסית במיוחד.
בעוד שהסיפור במונדיאל הזה הוא ללא ספק ארצות הברית, שבאיחור של 70 שנה גילתה את אליפות העולם, ב-2006, כמו גם ברוב המונדיאלים שלפניו, איש בארצות הברית לא התעניין במשחק המשונה הזה שאינו כולל מחבטים וכדור בייסבול. טרקר, אוהד שרוף, מספר על התיסכול שבלהיות כתב כדורגל במדינה שכזו, ועל הדרך גם חושף את כל הקרביים ומאחורי הקלעים של המונדיאל האחרון.
עם כל עמוד מבינים שמדובר במסמך כמעט נדיר, שיגרום לכל אוהד להסתכל על המונדיאל לגמרי אחרת, ובעיקר בעיקר: לקנא בו על כל רגע שהוא שם (אל תדאגו, הוא בהחלט יגרום לכם) ולקוות שהיינו במקומו.
עכשיו, הנה בן אדם שאנחנו באמת מקנאים בו. כשהיה צעיר הצליח סיימון קופר לשכנע הוצאת ספרים לשלם לו (לשלם לו!!!) כדי להסתובב ברחבי אירופה והעולם, לראות הרבה הרבה כדורגל, ולגלות עד כמה הוא באמת משמעותי.
קופר, שהפך בינתיים לאחד מסופרי הכדורגל המשפיעים ביותר בעולם כולו, מספר באמנות ובכישרון כתיבה מהנה במיוחד שכדורגל הוא אף פעם לא רק כדורגל, ולמרות שאנחנו נורא רוצים להפריד ספורט מפוליטיקה, קופר מגלה לנו עד כמה הכול מעורבב זה בתוך זה.
וכך הוא חושף את הקשר בין גאזה לבין נפילתה של מרגרט תאצ'ר, את ההשפעה של קבוצת ברצלונה על מלחמת האזרחים הספרדית, וגם כיצד ניצלו שליטי ברזיל המושחתים את הנבחרת כדי להשקיט את העם ואיך המאפיונרים של רוסיה השתמשו בקבוצות הכדורגל כדי להלבין כספים ולאיים על הממשלה. ספר לכל הגברים (והנשים) שנתקלו אי פעם באנשים שנחרו בבוז ואמרו על המשחק המדהים הזה שמצליח לרתק יותר ממיליארד איש שהוא "רק 22 שחקנים שרודפים אחרי כדור" ורוצים להוכיח שיש בו הרבה יותר מזה.
כשמאחדים כותבים כמו ניר קיפניס, חיים גורי, סמדר שיר, אבי מלר, אורי שאלתיאל, אילד מגד, שמואל הספרי, אסף גברון ועוד רבים וטובים לספר אחד, רע לא יכול לצאת מזה. למעשה, מה שיצא מזה הוא הספר "ההולנדי של עכו", שהוא, ללא ספק, ספר הכדורגל הישראלי הטוב ביותר (לא שיש כזו תחרות, ובכל זאת).
המדובר באסופה של סיפורים קצרים (בעריכתו המופתית של אבי מלר) שמדברת קצת יותר על הכדורגל שלנו ועל כדורגל בכלל מזווית ראייה אחרת, שונה ומגוונת. זהו ניסיון ראשון ליצור קשר הדוק וישיר בין ספרות וכדורגל, ואם תטרחו לקרוא אותו, מדובר בהצלחה מסחררת.
אז אם אתם מתגעגעים לויסוקר, לא זוכרים את הימים שבהם הפועל עכו הייתה אימפריה או סתם רוצים לקרוא איזה סיפור טוב על כדורגל, זה הספר בשבילכם. חוויה ישראלית ועולמית שבאמת לא כדאי לכם לפספס בשום אופן.
אם יש משהו שהספר של פויר מוכיח, הוא שהגזענות, האלימות, הפוליטיקה ואפילו הדת מתחילות בדיוק איפה שהדשא נגמר. בגלאזגו, למשל, הסכסוך בין הקבוצות סלטיק וריינג'רס הוא סכסוך הרבה יותר עמוק בין קתולים לפרוטסטנטיים. בסרביה, מי שאהד את הקבוצה הלא נכונה מצא עצמו בצרות רציניות במלחמת האזרחים. ודווקא באיראן הכדורגל הוא מקור לתקווה והמקום היחיד בו מותר למודרניזציה ולקדמה להיכנס בדלת הראשית ואפילו להתקבל בברכה. רגע לפני שאתם מסתכלים על המונדיאל כעל חגיגת כדורגל ותו לא, קראו את הספר הזה ותבינו כמה רבדים עמוקים זזים מתחת לפני השטח, ולמה כדורגל הוא הכל, רק לא משחק.