"כבר חמישים ותשע שנים אני מנסה לכתוב את הדברים האלה", מספר יורם קניוק במכתב אישי לקוראיו על גב ספרו החדש, "תש"ח". "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת. הלא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. הייתי נער בן שבע עשרה, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים. יפי בלורית ותואר אומנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע עשרה או שמונה עשרה, או אפילו עשרים".
"תש"ח", כמו כל הספרים של קניוק, ואולי באופן המובהק ביותר, הוא רומן אישי ואוטוביוגרפי, המתאר את לחימתו בתקופת מלחמת השחרור. קניוק נפצע בקרבות עקובים מדם, שבנס יצא מהם חי. שישים ושתיים שנים אחרי המלחמה, חוזר קניוק אל הנקודות הכואבות, המצחיקות, האירוניות, והבלתי הגיוניות של נער צעיר שמוצא את עצמו נלחם על מדינה. את הסיפור האישי והקולקטיבי הוא מתאר דרך עיניים של איש מבוגר יליד הארץ, כסופר שלא הפך לחלק מהממסד האומנותי.
"פסימיזם הוא הזיכרון היחיד שלי מהעולם הקודם", מספר קניוק בסרט דוקומנטרי שביימה עפרה שראל קורן והוקרן באירוע ההשקה לספר. "המחשבה הראשונה שבטח הייתה לי, הייתה 'למה להיוולד?'... הספרים שלי יישארו כמצבה אחרי. במה אני בסך הכל עוסק? בסיפורים. גדלתי בחברה שרצתה לבנות ארץ, ושבניה יהיו מהנדסים וגנרלים. אני יצאתי כשלון. במקום לבנות גשרים, כתבתי סיפורים. והכתיבה הייתה בשבילי נקמה. במקום להיות בן אדם, נעשיתי סופר. ואני כותב את איך שאני רואה את האמת. ואיך שאני רואה אותה תמיד כואב למישהו".
קניוק התחיל את דרכו בכלל כצייר מצליח, ובהמשך חייו בחר להיות סופר. הוא כתב למעלה מעשרים ספרים, ביניהם רומנים, קבצי סיפורים, נובלות וספרי ילדים. במקביל לכתיבה הספרותית, הוא עבד כעיתונאי ומבקר תיאטרון, ניהל גלריה, זכה בפרס ברנר פרס ביאליק ופרס זאב לספרות ילדים. אך למרות כל אלו, מעולם לא התקבל אל הקאנון הספרותי הלאומי, וכפי שהוא מיטיב להגדיר זאת: "בפרס ישראל אני כבר לא אזכה, כל עוד יושבים שם הפרופסורים החשובים שלא רוצים לתת לי אותו".
איי דיד איט מיי וואי
אלא שעכשיו. דווקא בגיל שמונים, נראה שהגלגל התהפך וקניוק זוכה לתשומת הלב הראויה מהקהל החדש שלו. "פתאום אני פוגש בהמון אנשים צעירים," הוא אומר, "שאוהבים את הספרים שכתבתי עוד לפני שהם נולדו". ואכן, בשנתיים האחרונות הזירה הספרותית והתרבותית בארץ ובעולם הייתה עדה להרבה קניוק. ספרו המצליח "אדם בן כלב" עובד להצגה מצליחה של תיאטרון גשר כבר בשנות השמונים, והגיעה לתחייה מחודשת כשהוצג שוב באוהל קרקס מול מוזיאון תל אביב. הספר עובד לסרט אמריקאי גרמני שביים פול שרדר, בו כיכב בתפקיד הראשי ג'ף גולדבלום, והשתתפו בו לא מעט שחקנים ישראלים כמו יבגניה דודינה, דרור קרן, והנציגה שלנו בהוליווד איילת זורר.
בשנה שעברה זכה קניוק בפרס מטעם קרן ישראל צרפת על ספרו "היהודי האחרון", שזכה גם להוצאה מחודשת בעברית, וספרו "עיטים ונבלות" הפך למיני סדרת דרמה שמשודרת כעת בהוט. לא סתם הגיע קניוק ללב ליבה של הסצנה התרבותית מאוחר כל כך. אולי כי תמיד היה נדמה לו שהקדים את זמנו: "כשיצא 'אדם בן כלב', אף אחד לא התייחס אליו," הוא מספר. "הוא יצא בקול דממה דקה ואני ישבתי חודשיים על הכורסא שלי ולא יכולתי לזוז מגודל האכזבה".
במהלך אירוע ההשקה לספרו החדש, שהיווה גם את חגיגת יום הולדתו ה-80, ברכה שרת התרבות לימור לבנת את קניוק על במת הסינימטק, ויידעה אותו כי כעת הוא מקבל חיבוק חם מהממסד הלאומי בישראל. היא עודדה את מאבקו הבלתי נלאה בנוגע לזכויות הסופרים ותמלוגיהם, הבטיחה להמשיך ולשאת איתו את דגל המאבק למרות הקשיים, וסיפרה כי בגיל שש עשרה קראה את ספרו "סוס עץ" וידעה כי הוא סופר חשוב וגדול.
לבנת דיברה גם על האקטואליות של הסדרה "נבלות" (שקניוק אגב מסרב לראות בה יצירה אישית שלו, משום שהיא שייכת ליוצריה הטלוויזיוניים, ששאבו מספרו שלו השראה ויצרו דבר מופלא ואחר). "זוהי דרמה שמדברת על קדמה, ציונות, אופנות, וציר הזמן", הסבירה לבנת. "היא לא קלה לצפייה משום שהיא מעוררת את המחשבות החשובות ביותר, לאן בעצם מועדות פנינו".
באירוע הגדוש נכחו גם דב איכנולד מנכ"ל ידיעות ספרים, השחקנית יבגנייה דודינה, נעמי קניוק בתו של הסופר, ובת זוגתה יהודית רביץ, לצד רבים נוספים שבאו לשמוח בשמחתו. "לא היו לי חיים קלים", אמר קניוק, "אבל היה שווה לחכות לגיל 79, שפתאום, כמו שאומרים באנגלית, כל הסוסים חזרו לאורווה. יש לי מספיק בחיי. נולדתי, וחליתי, והחלמתי. כל הדברים הטובים קרו לי. הייתי גם במוות, ואני רוצה להגיד לכם שזה לא כל כך נורא. אי דיד איט מיי וואי, כמו ששר פול אנקה וסינטרה אחריו. אני כותב את האין אונים שלי. שנים רציתי לכתוב אחרת, כמו הסופרים הגדולים, וגיליתי שאני לא יכול. ופתאום העולם בא אלי. אם אתה מאמין ונאמן לעצמך, כדאי לעמוד ולחכות כי החיים יגיעו אלייך. אז אל תוותרו על עצמכם".
"תש"ח" מאת יורם קניוק, הוצאת ידיעות ספרים, 190 עמ'.