בספרו החדש "מאוחר מדי" מפליא צבי ינאי לתאר את המשך סיפור משפחתו ופירוקה על פני מספר עשורים ומדינות, בדומה לרב המכר הראשון שלו, "שלך סנדרו", שזכה בפרס ספיר לשנת 2008.
"מאוחר מדי" מתאר את הסיפור, בין השאר, דרך עיניו של רומלו, אחיו האובד של צבי ינאי. רומלו הופרד ממשפחתו בילדות וגדל אצל קלרה האומנת, שלימים התגלתה כאם חורגת ולא ביולוגית.
בעקבות תרגומו של "שלך סנדרו" בארצות אירופה בהן גם איטליה, סיפורו האישי של ינאי ושושלתו הגיע לידי קוראים רבים: לבתו של אחיו רומלו, למאהבת שלו, ולמקורבים שעבדו עמו במסגרת מחקר באפריקה. עקב כך הורה רומלו לעוזרו האישי לשלוח לינאי את יומנו, כמעין צוואה אחרונה ורגשית לאח שאותו לא פגש כשבעים שנה. ינאי צועד בספר זה כמו בקודמו על הקו הדק שבין רומן מכתבים לאוטוביוגרפיה, ומצליח לתאר רגשות עמוקים בשפה ברורה וחדה.
"בשעה 11:28 נעצרה הרכבת בתחנה. ראיתי אותו יורד מהרכבת, נושא מזוודה חומה ותיק יד. אי אפשר היה לטעות בו. תצלומו פורסם אמנם בעיתונות האיטלקית רק אחרי שספרו יצא לאור בישראל, אבל הייתי מצויד עוד מתחילת התכתבותנו בדיוקנו ששלפתי מהאינטרנט. בדיעבד לא נזקקתי לתמונה. משהו בשפת גופו המהוססת, בתשומת הלב שהקדיש למודעות ולשלטים שהיו תלויים על קירות התחנה, העיד על זרותו. ניכר בו שזה לו ביקורו הראשון במקום.
הוא חצה את דלת היציאה וסקר משם את מגרש החניה הקטן, שחנו בו מכוניות אחדות, בתקווה לגלות מונית. הוא היסס רגע אם לצאת למגרש אבל חזר בו ונכנס לבית-הקפה. תחושה משונה חלפה בי כאשר התיישב במרחק שלושה שולחנות ממני. המשכתי לעקוב אחריו מזווית העין כדי לא לעורר את חשדו. לרגע השתעשעתי ברעיון לקום ולהציג את עצמי לפניו, אבל זה היה רק עוד אחד מאותם תסריטים דמיוניים. לא רציתי לקחת חלק בטלנובלה ירודה. הריגוש עוד היה עלול להטיל אותו לזרועותי ולאחר מכן לגרום לו להצטער על כך.
דרכם של ריגושים מהסוג הזה להצטנן בתום שעת השיחה הראשונה, ואחר-כך מה? ככל שהשיחה תהיה יגעה יותר נחוש חובה להבטיח לעצמנו פגישה נוספת ששנינו יודעים שהיא לא תתקיים, אבל נישאר תקועים עם הידיעה שכבר איננו זרים זה לזה ולפיכך כבר לא יכולים להתעלם איש מרעהו. ואז תעלה השאלה הבלתי נמנעת מה לעשות עם אדם שנתקע בחייך שלא מרצונך, מה גם שאינך יכול להתעלם ממנו כי הוא אחיך. טלפון אחת לחודש? גלוית ברכה לחגים? ומה עם הילדים? כלום נוכל שלא לצרף אותם למעגל ההיכרות? ומה אחר-כך? פגישה משפחתית מורחבת בישראל או באיטליה - עם או בלי האקסית שלו והאקסית שלי? איך שלא גלגלתי את התרחיש הזה הוא דמה למנת ספגטי שתבשילה הוקדח. הדבר האחרון שחסר לי באותה העת היה לקחת אחריות על כישלון משפחתי נוסף".
מתוך "מאוחר מדי", הוצאת כתר, 314 עמ'.
יעל גולדמן ממליצה על "קופסה שחורה" של עמוס עוז: "התבאסתי שהוא נגמר"