בווידוי מלא וללא מעצורים שפך סער שיינפיין לפני כשנתיים את לבו על תחושותיו ועל נטייתו לדיכאון. "אפילו לשניצלים של אמא כבר אין טעם", סיפר. "עשיתי הכל כדי להסתיר את העובדה שהגוף שלי אמנם יושב שם, אבל הראש עף למקומות רחוקים. כשדיברו אליי הנהנתי וכשמישהו סיפר משהו מצחיק זייפתי חיוך. נסעתי לאכול ארוחת צהריים אצל ההורים. אני בן אדם שאוהב אוכל, ויש לי אמא פולנייה שאוהבת לדחוף לי אותו. למרות שאני מצליח לעבוד על כולם, מהר מאוד הבנתי שאותה אני לא אצליח לשכנע.
"היא רואה שירדתי במשקל", חשף סער, "והדאגה בעיניים שלה לא עברה כשניסיתי למכור לה את התירוץ שהתחלתי להתאמן. היא פשוט עמדה שם והסתכלה עליי דוחף כמה שניצלים בטעם של כלום לפה. בלי קטשופ, בלי מלח, אפילו בלי לשתות, רק כדי להתקיים".
לדבריו, "כל מה שרציתי היה לכסות את הראש ולהמשיך לשכב מתחת לשמיכה עד להודעה חדשה, גייסתי כוחות ובקושי רב התיישבתי על המיטה. לקח כמה ימים עד שהבנתי שמכר ותיק שלי קפץ לבקר - קוראים לו דיכאון. אחת לכמה שנים הוא מגיע לביקור אצלי, מבלי לומר מתי הוא מתכוון לעזוב. הביקורים שלו הם תמיד בעיתוי הכי גרוע שיש – הוא תמיד מגיע אחרי פרידה מבחורה, כשנשבר לי הלב. בפעם הראשונה כשהוא הגיע לא הסכמתי לקבל אותו, וכשסירבתי לפתוח לו את הדלת, הוא נכנס מהחלון".
"הקטע עם דיכאון", כתב סער בשנת 2010, "הוא שיש לו אגו מנופח. גם אם תילחם בו בכל הכוח, הוא לא יוותר עד שהוא לא יכניע אותך, ורק אחרי שהוא יראה אותך מובס על הרצפה, הוא יילך. למדתי שבזמנים כאלה טוב להיעזר באנשים קרובים, אבל לא לצפות שהישועה תגיע מהם, למרות שהכוונות שלהם טובות.
"אני מכיר אנשים שסיימו קשר, ובשביל להקל על הכאב ולא להיות לבד קפצו מיד לקשר הבא. גם אני הייתי שם, וכמה שלא ניסיתי, זה פשוט לא עבד. לא סתם אומרים שמה שלא הורג מחשל, ובסופו של תהליך, גם אם זה ייקח קצת זמן, אני אצא מזה אדם טוב וחכם יותר. בינתיים אני אמשיך לבהות בקיר".