במאים ותסריטאים: יואב ודורון פז (סדרת הטלוויזיה "15 דקות").
תסריטאי: יזהר הר-לב (מבוסס על ספרו).
שחקנים: עפר שכטר, אפרת בוימוולד, שלמה בר שביט.
על מה הסרט?
מתכנת מחשבים בוחר להסתגר בביתו ולחיות את חייו דרך הטלוויזיה והאינטרנט. על האידיליה מאיימים בעל בית שרוצה להוציאו מהדירה וטלפנית "פיפל מיטר" שמתאהבת בו.
על מה באמת הסרט?
זהירות - אינטרנט זה ממכר.
הדבר הכי טוב בסרט
אפרת בוימולד. חמודה, חיננית ומדויקת. באמת שהתגעגענו. משהו בהופעתה קליל ונכון הרבה יותר מהופעתו הרצינית מדי של שכטר, שיחד עם הקילוגרמים שהשיל לכבוד התפקיד גם איבד לא מעט מהסקס אפיל שלו.
הדבר הכי גרוע בסרט
הוא היה יכול להיעשות בכל מקום אחר בעולם, והוא כנראה גם היה עובד יותר טוב באנגלית. אולי היוצרים יקבלו את הקוסמופוליטיות שלו כמחמאה, אך חוסר תחושת הישראליות דווקא פוגמת בערכו ובמשמעותו.
לפי כמות האזכורים בגוגל תחת שם הסרט, כנראה שרוב האנשים, גם אלה שלא צפו בו, ילכו הביתה עם סצנת הסקס של שכטר ובוימולד. סצנה טובה הרבה יותר היא דווקא זו שבה הגיבור חושף בפני אהבתו החדשה את סיפור ילדותו המדכא, שרק ביל קוסבי היה בו כאור באפלה.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
עפר שכטר מצטט מ"החוש השישי" כדי להבריח זוג שוכרים. מביך. מזל שהוא מכפר על זה כמה שניות אחר כך כשהוא מתחפש לקספר, הרוח הידידותית.
הזווית היהודית
שלמה בר שביט, שמנסה להעיף את שכטר מביתו, הוא ניצול שואה שחושב שאנה פרנק זכתה לתנאים לוקסוס לעומת מה שהוא עבר במלחמה ההיא, שמבחינת הגיבור היא רק סרט של שפילברג. תמיד אמרתי שאין על הומור שואה.
סקס
קולנוע ישראלי מעולם לא הצטיין בסצנות סקס, וגם כאן הוא לא יוצא מהכלל. אז אלפי גולשים יקליקו כדי לראות את בוימולד בעירום, אבל הסצנה עצמה אינה סקסית בעליל. את עכוזו הנאה של שכטר, שיותר נעים לראות אותו בגרסתו הלא שדופה, הדירו מסצנת הסקס ושמרו לסצנה מטופשת אחרת.
אלימות
רק בטלוויזיה.
העיצוב האומנותי של הבית בו כלוא שכטר ראוי לשבחים, והעומס המצטבר בו עם התקדמות הסרט מזכיר את הבית שלי ברגעיו הטובים. אהובה במיוחד גם חולצת הפיג'מה של הגיבור עם הדפס המהוה של סדרת הקאלט "מי הבוס?".
פסקול
מוגזם, דרמטי מדי ובומבסטי שלא לצורך. קטע שלם אחד כנראה ממש נגנב מהפסקול של "רקוויאם לחלום".
מה למדנו מהסרט?
להרגיע עם צריכת הפורנו ברשת.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אני דווקא יכול להבין אותו. המציאות לא ממש שווה שנצא בשבילה החוצה.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
ניסיון שטחי למדי ליצור תמונת עולם פוסט-מודרנית על דור שחונך על ידי אבא קולנוע ואימא טלוויזיה, ניסיון שמורכב כולו מציטוטים וסימולקרות ולא מצליח להתגבש לכדי אמירה משמעותית על מקומה של תיאוריה זו במציאות הישראלית הוונאבי גלובלית.
המשפט הראשון שאימא שלי תגיד
אתה רואה מה קורה למי שרואה יותר מדי טלוויזיה?
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"רקוויאם לחלום" - בגלל ההתמכרויות והפסקול.
"השיחה" - בגלל השיגעון, הפרנויה וההסתגרות.
שורה תחתונה
לא בטוח שהמעבר מספר לסרט עשה עם "פובידיליה" חסד. מבנה הסרט והקצב שלו אינם חזקים מספיק, סיפור האהבה נבנה בצורה מקרית ושטחית, וההיסטוריה של הגיבור והטראומה שלו מעורפלות מדי. למרות משחק מעולה של משתתפיו, ועיצוב אומנותי משובח, הסרט לא משאיר הרבה אימפקט על הצופה והוא יוצא בעיקר עם תחושת החמצה.
זמן מסך
87 דקות.