ליאונרדו דקפריו וקייט ווינסלט נפגשים 11 שנים אחרי "טיטאניק", והפעם הם הרבה פחות מאוהבים. השניים מגלמים זוג אמריקאי בשנות החמישים, העובר לגור בפרברים עם שני ילדיהם הבלתי נראים כמעט, כדי לגלות שהחלום הבורגני רחוק מלספק אותם. היא טווה פנטזיות על פריז, הוא משתעמם בעבודתו, ויחד הם צוללים אל תהומות הייאוש.
על מה באמת הסרט?
מה שהתחיל בקטן בשנות החמישים עם הקפיטליזם, המחשבים, והייאוש הבורגני בפרברים- יתפוצץ לנו בפנים בשנות האלפיים.
בעלי מלאכה
במאי- סם מנדז ("אמריקן ביוטי", "ג'רהד")
תסריטאי- ג'סטין היית' ("הנחטף"), מבוסס על ספרו המופתי של ריצ'רד ייטס, משנת 1961.
שחקנים- ליאונרדו דקפריו, קייט ווינסלט וקת'י בייטס.
הדבר הכי טוב בסרט
קייט ווינסלט וקטי בייטס. ווינסלט כבר זכתה על התפקיד בגלובוס הזהב, וכנראה תוסיף אליו גם את האוסקר- ובצדק. ההופעה שלה כאן היא ממש בית ספר לשחקניות. מעולם לא נראתה עקרת הבית הנואשת, נואשת יותר. ביייטס מגלמת ברגישות וחדות את אמו של המשוגע המתארח בביתם של בני הזוג, ומצליחה ליצור דמות מרתקת ומרגשת במספר סצנות בלבד.
הדבר הכי גרוע בסרט
ליאונרדו דקפריו. מחוויר לעומת משחקה המבריק של ווינסלט, ונראה שהתפקיד קצת גדול עליו. לא מצליח באמת להעביר את משבר גיל השלושים שעוברת דמותו.
סצנה שלכאורה לא קורה בה כלום- ארוחת בוקר רגילה למראה עם חביתה ומיץ תפוזים וסמול טוק של בוקר. סצנה שכל כולה סב טקסט. המתח נובע מכך שהתרחשה יום אחרי מריבה סוערת במיוחד בה הטיחו בני הזוג את שנאתם זה לזו, אך זו לא מוזכרת לרגע.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
סצנות הסיום שמוכיחות את טענתו של הסרט כי הקיום הבורגני מוביל ל"ריקנות חסרת תקנה”. הסרט לא מציע אפילו שביב של תקווה וזורק אותנו למציאות כבדים ומהורהרים.
סקס
הבמאי סם מנדז, נאלץ לביים את אשתו, ווינסלט, בסצנות סקס, מה שלא פגם באופיין המדכא והקודר, בהתאם לרוח הסרט. אפילו הבגידות בסרט נראות משמימות.
אלימות
בהתאם לבורגנות- על פני השטח הכול טוב נקי ומנומס, מתחת שוררת אלימות שרק מחכה להתפרץ.
סטיילינג
שנות החמישים, בגרסה האפורה והמשעממת. הקפדה מדויקת על פרטים של עיצוב הבית והמשרד של אותה תקופה. אל תתפלאו אם ממש יתחשק לכם לקנות לעצמכם מגבעת אחרי הסרט.
מה למדנו מהסרט?
לא להתחתן, לא לעשות ילדים, ולא לעבור לגור בפרברים. זה שכולם עושים את זה לא הופך את זה לבסדר.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
איזה דיכאון, בא לי למות.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע
הסרט הוא מעין- מה היה קורה אם אמריקן ביוטי היה מתרחש בשנות החמישים. שם לפחות הייתה שקית ניילון מתעופפת ברוח כנחמה, כאן אין אפילו את זה. מנדז מוכיח שוב שהוא במאי של שחקנים, וכיאה למי שמתפקד גם כבמאי תיאטרון, הוא מוציא מהשחקנים שלו איכויות תיאטרליות משובחות.
כמה הם שותים ומעשנים?! אפילו כשהיא בהריון היא לא מפסיקה, זה ממש לא בסדר.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"הגברים של שדרות מדיסון”- סדרת הטלוויזיה המתרחשת באותה תקופה ומתעסקת גם היא בצד האפל של הבורגנות.
"מי מפחד מוירג'יניה וולף”- שם אולי שותים קצת יותר, אבל ההידרדרות של חיי הנישואין היא אותה הידרדרות.
"ילדים קטנים”- גם שם מגלמת ווינסלט בורגנית משועממת. הסרט מתרחש בימינו אך היאוש הוא אותו יאוש שהיא מפגינה בסרט הנוכחי.
"השעות”- ווינסלט יכלה להיות הדמות הרביעית בין שלושת הנשים המנסות לברוח מגורלן.
שורה תחתונה
סרט קודר, עצוב, וריאליסטי להכאיב. למרות הדיכאון שווה לראותו- הוא מבוים להפליא וההופעה של ווינסלט שווה את הבעסה.
זמן מסך
119 דקות.