בעלי מלאכה
במאי ותסריטאי- דובר קוסאשווילי (“חתונה מאוחרת”, "מתנה משמיים") מבוסס על ספרו של יהושע קנז.
תסריט- ראובן הקר (“לך לשלום גשם").
שחקנים- עוז זהבי (“עספור”), מיכאל אלוני (“השמינייה”), גיא אדלר (“כבוד").

על מה הסרט?
קורותיהם של חיילי טירונות כושר פיזי/נפשי לקוי בשנת 1956.

על מה באמת הסרט?
על גבריות ישראלית במשבר.

הדבר הכי טוב בסרט
מיכאל אלוני. חוץ מזה שהוא יפה ומהפנט כמו ג'יימס דין בסרט, הוא מתגלה גם כשחקן מוכשר בטירוף. הוא מצליח ליצור בעדינות דמות מרתקת ומעוררת הזדהות, השונה מכל מה שראינו אותו עושה עד היום, עד כדי כך שלוקח כמה סצנות כדי לזהות שמדובר בפרצוף המוכר מערוץ הילדים.

הדבר הכי גרוע בסרט
חלק מהדמויות נותרות קריקטורות מגוחכות, ולו רק בגלל בימוי השחקנים הרשלני לעיתים, הגורם להם להישמע בחלקים רבים מדקלמים בצורה מביכה את הטקסט שלהם, במקום לשחק אותו.

הסצנה שתלכו איתה הביתה
בן חמו (אסף בן שמעון המצוין) במפגן ריקוד בטן להנאת המחלקה. כולל נשיקה לחייל הדוס.

אין תמונה
שחקנים מרשימים

הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
כל הסצנות בבית האשכנזי הרגישו לא קשורות לסרט, מלאכותיות מדי ומשוחקות בינוני. גם אם זה היה מכוון, זה לא עבר, והסרט היה צריך להישאר כנראה רק במחוזות הבסיס הצבאי. הצגת הנשים, גם אם לא הייתה גרועה כמו ב"מתנה משמיים" השוביניסטי בצורה דוחה ממש, הייתה סטריאוטיפית במקרה הטוב ומביכה במקרה הרע.

סקס
אל תצפו לסצנת הסקס המדהימה מ"חתונה מאוחרת" או לזקפות הויאגרה של "מתנה משמיים", כאן תאלצו להסתפק בסצנה סקסית ומחשמלת במיוחד בין אדלר המזרחי הלוהט לליאל דניר האשכנזייה הקרה, הממציאה מחדש את הנשיקה הצרפתית. ובסצנת סקס קצת פחות נעימה בין אדלר להדס מורנו המעולה. למרות כל ההומו-אירוטיות שספוגה בסרט, כמו בכל סרט צבאי ישראלי, סצנת המקלחות המשותפות נעדרת משום מה. למה דובר למה?

אלימות
לא ניתן להחליט מה גרוע יותר- האלימות של המפקדים או האלימות בין החיילים. אבל למה אפשר לצפות כשהסרט מחליט להקים לתחייה מודעת את מיתוס ה"מרוקאי סכין”, וכשאחד החברים במחלקה המופרעת הזו הוא מרוקאי עם "סעיף עצבים”.

סטיילינג
מכנסונים צמודים וגופיות. באמת שלא צריך יותר מזה. חבל שהיום החיילים לא מתלבשים ככה למסדרי הבוקר שלהם.

פסקול
פרודי. בסגנון מיליטריסטי מיופייף ומיושן.

מה למדנו מהסרט?
את מה שאומר אחד האשכנזים בסרט- מזרחים הם רק ערבים שמפחדים לאכול ביום כיפור. דנה מודן כבר אמרה את זה קודם.

המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
הטירונות שלי הייתה הרבה יותר מגוחכת.

המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
גם כשהוא מעבד ספר של יהושע קנז- קוסאשווילי נשאר קוסאשווילי, ובכך הוא תורם תרומה נכבדת לקולנוע המיליטריסטי-הפוסט-ציוני שמתחיל למצוא את הפגמים בדימוי הגברי-מאצ'ואיסטי-צבאי במקום להאדיר את החייל הכובש, היורה והבוכה.

המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אבל ראית איזה שמלות יפות לבשו הבנות האלה? לא זכור לי שהלכנו ככה, וחבל.

קרן ברגר ודובר קוסאשווילי - השקת התגנבות יחידים (צילום: עודד קרני)
קוסאשווילי. בין "ספיחס" ל"בופור"|צילום: עודד קרני

מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"טירונות”- כדי להתרחק כמה שיותר מאקי אבני וחבורת הטירונים המורעלים שלו.
"אחד משלנו”- ושאר סרטי צבא אשכנזים.
"בנות”- אפילו שבטירונות של נשים הרבה יותר כיף.
סרטי בורקס- בגלל העדות והמזרחי שמנסה להשיג את האשכנזייה.

שורה תחתונה
לא ממש ברור האם הסרט רוצה להיות "אסקימו לימון" או "בופור”, האם הוא כשלון מביך או ניסיון חכם ומודע לעצמו. הפער נובע קודם כל מההבדל הרצוי והמובהק בין הספר שהוא כל כך רך וקנזי, לסרט שהוא כל כך גס וקוסשווילי. גם אם מדובר בסרט בעייתי ולא אחיד ברמתו, עדיין מדובר ביצירה מעניינת, מקורית ובעלת שפה וטון ייחודיים ומאתגרים, המתייחסת להיסטוריית הקולנוע הישראלי ומתעסקת בצורה מורכבת במתחים ישראליים עדתיים, מעמדיים ומיניים. חוץ מזה, הסרט מלא בהברקות ליהוק, ובמקום ללהק את אותם הפרצופים המוכרים לעייפה, הוא חושף על המסך שחקנים צעירים חדשים, מוכשרים ורעבים, שהופכים את הסרט למסקרן עוד יותר.

זמן מסך
120 דקות.

>> לכל ביקורות הקולנוע