במאי: רוב מארשל (שיקאגו")
תסריטאים: אנתוני מינגלה ("הפצוע האנגלי"), מייקל טולקין ("השחקן"). מבוסס על המחזמר "Nine" המבוסס על סרטו של פליני "8 וחצי".
שחקנים: דניאל דיי לואיס, סופיה לורן, פנלופה קרוז, ניקול קידמן, קייט הדסון ("כמעט מפורסמים"), מריון קוטיאר ("החיים בורוד"), ג'ודי דנץ, פרגי.
על מה הסרט?
מחזמר על במאי קולנוע ששרוי בבלוק יצירתי, ומסתבך בראשו ובחייו עם כל הנשים המקיפות אותו.
על מה באמת הסרט?
מרבה נשים - מרבה דאגה.
הדבר הכי טוב בסרט
הדבר הכי גרוע בסרט
התסריט, או יותר נכון העדרו, שלא לדבר על עלילה כלשהי שתאחד את כל הבלגן ביחד. מה שמוביל לעובדה המצערת: הסרט הזה פשוט לא עובד.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
הנאמבר המחרמן של פנלופה קרוז (מי ידע שהיא יודעת לשיר כל כך טוב?), שמוכיחה לכולן מי הבחורה הכי סקסית וגמישה בקאסט. הנאמבר המתחרה הוא זה של קייט הדסון, בשיר מעולה ובביצוע אנרגטי לא פחות.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
הנאמבר של דניאל דיי-לואיס, שעם כל הכבוד ליכולות המשחק שלו, לשיר הוא לא ממש יודע. גם השיר עצמו די גרוע, ואם נוסיף את המבטא האיטלקי המגוחך איתו הוא מסתובב כל הסרט, כבר באמת מדובר בזוועתון לא קטן.
סקס
יותר אווירה, פחות מעשים. מרשל ניסה להכניס כמה שיותר סקסיות לביצועי השירים, אבל הוא שכח להכניס לתוכם גם נשמה. ומי רוצה לעשות סקס בלי נשמה?
אין, וחבל.
סטיילינג
"מולן רוז'" פוגש את "שיקאגו" פוגש את "לה דולצ'ה ויטה". הסרט חסר התוכן הממשי מנסה לכפר על כך באמצעות צורה, אבל מגלה שזה לא מספיק. עיצוב הרטרו של איטליה מוצלח ביותר, תפאורות הענק מרשימות והסטייל נשפך גם בבימוי השירים, בעיצוב השיער, בבגדים ובאיפור של הכוכבות. אז למה אנחנו נותרים כל כך אדישים?
פסקול
לא אחיד ברמתו - מספר השירים הטובים מועט ביותר, ורובם ממש גרועים. להיט גדול? אף לא אחד.
מה למדנו מהסרט?
שלא כל מחזמר צריך להפוך לסרט.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
בא לי לנסוע לאיטליה.
פליני וודאי מתהפך בקברו על מה שנעשה בהשראת סרטו, אבל לא באמת צריך לראות ולאהוב את יצירת המופת שלו "שמונה וחצי" בשביל להשתעמם מ-"Nine".
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
איזה שחקניות! יפות יפות שבא לבכות.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"מולן רוז'"- כדי לראות איך ניקול קידמן עושה עבודה הרבה יותר טובה ולקנא במיוזיקל מוצלח באמת.
שורה תחתונה
הסרט לא ייכנס גבוה ברשימת המיוזיקלס המודרניים שסיפקה לנו הוליווד בשנים האחרונות. מרשל, שהבריק ב"שיקאגו", לא הצליח הפעם להחליט אם מדובר בבמה או בקולנוע וחסרות לסרט איכויות קולנועיות מעניינות. בהעדר קו עלילה מעניין, השירים הבינוניים עד גרועים לא ממש מתחברים, מה שגורם לתוצאה שטחית שלא באמת מצליחה לעורר רגש אצל הצופה.
זמן מסך
118 דקות.