קים קרדשיאן נעדרה מטוויטר שלושה חודשים. היא נעדרה פרק זמן דומה מחשבון האינסטגרם שלה. כשחזרה בשבוע הראשון של ינואר, התחוורו שני דברים: ראשית, שבחודשי היעדרותה היא והמשפחה עלו על מכונת זמן, הצטלמו כמה פעמים ב-1989 ואז חזרו. שנית, הבנו איך באמת נראה החורף. במערכת הסלבס הקטנה שעל צירה אנחנו נעים, קים קרדשיאן היא השמש. היא פחות או יותר מכתיבה לנו את עונות השנה, ואנחנו סגורים סופית אם אביב בחוץ או סתיו לפי תוכן התמונות: מעיל כעור באחורי הקלעים בתצוגת אופנה = חורף, שבו בבית ותלטפו את נורי וסיינט. בגד ים בדרך לתא שיזוף = קיץ, ערב טוב לכל היפים והיפות בפאנג'ויה, עכשיו מתחילים.
וזה הגיוני. כלומר, הגיוני שמערכת ענקית וכאוטית כמו תחום הבידור תזדקק לציר פנימי, למנגנון שיאזן אותה ושעל פיו נוכל לקבוע גם את אמות המידה של מפורסמים אחרים. ריהאנה? מפורסמת כמו ק"ק, אבל בצורה שונה. ביונסה? מפורסמת יותר, וגם באופנים איכותיים יותר. קים קרדשיאן נעשתה טמפרטורת החדר אליה אנחנו משווים סלבס אחרים כדי להבין אם הם קרים או חמים; מעניינים או תפלים. חודשי ההתנזרות שלה מרשתות חברתיות היו עבורנו שיעור לא רק בהתמודדות של ענקית גז מסוגה עם התנגשות חזיתית, אלא בהתמודדות של כולנו עם עולם שאיבד את מפורסמיו.
כפי שאבחנה יפה באתר התרבות The Ringer אמנדה דובינס, 2016 הייתה השנה בה איבדנו את סלבריטאינו. חלקם אבדו לנו פיזית - דיוויד בואי, קארי פישר, אנטון ילצ'ין - כל אחד בדרגת התהילה שלו וכל אחד בנסיבות מסוימות שגרמו לנו להרים קול זעקה ולבקש מ-2016 להפסיק להרוג אנשים.אבל נוסף על האבדות בנפש, איבדנו השנה גם את משולש ברמודה של הסלבס. אחד אחרי השני פרשו קים קרדשיאן, קניה ווסט וטיילור סוויפט מהתיעוד העצמי האובססיבי שלהם בזירת הסושיאל. ראשונה להוריד הילוך הייתה סוויפט, שביקשה בקיץ האחרון בפלצנות קלה "להוציא את עצמה מהנראטיב", אחרי שקים וקניה שילבו נגדה כוחות ופרסמו סרטון שתפס אותה בשקר. קרדשיאן אימצה את השיטה, כאמור, באוקטובר, אחרי השוד האלים שעברה בחדר מלון בפריז. קניה היה החוליה האחרונה בשרשרת, והתמוטטות העצבים שלו אמנם לא התבטאה בגמילה מוחלטת מרשתות חברתיות, אבל בהחלט מהורדת פרופיל משמעותית. על פניו, מצב בו שלושה מכוכבינו המדוברים ביותר נעדרים מהזירה המרכזית בה רכילות נוצרת ונצרכת (רשתות חברתיות), היה אמור לגרום לנו לחוסר נוראי. לאיזו תחושת חוסר שקט וניסיון סהרורי ללכת בעדינות סביב הבור המטאפורי שנפער בליבם של מדורי רכילות באינטרנט ובפרינט. אבל זה לא ממש קרה.
Here is the entire conversation Taylor & Kanye had, judge for yourself. pic.twitter.com/InTjvPGKe3
— Shady Music Polls (@TheShadyPolls) 18 ביולי 2016
העולם הסתדר יופי-יופי בלי קים קרדשיאן. למעשה, בואו נעיף מבט נוסף ב-2016 ונראה מה היו כמה הסיפורים הרכילותיים המרכזיים השנה ב-mako: סאגת ציפורה ודודו אהרון, הלידה של בר רפאלי ואייטמים שונים ומשונים על דיירי "האח הגדול" בעבר ובהווה. ישראל, במובן הזה, שומרת על העניינים מאוד אולד-סקול, והיררכיית הסלבס המקומית ברורה לכולם. הסיפור של משפחת אהרון וכל קופת השרצים שנפתחה בעקבותיו הוא מעניין, והגיוני שתפס כותרות, כי הוא כל כך מזוקק: אימא, כלה, נחשים, כישוף. דברים שעבדו כבר במיתולוגיה היוונית. אלמנטים שבאותה המידה אפשר היה לאפיין איתם את המחזה "הדיבוק" ולאו דווקא את אירוע הרכילות האקטואלי הגדול ביותר שקרה השנה. גם בר רפאלי אוצרת בתוכה את כל הסיפורים שקדמו לה ושיבואו אחריה: לידה זה תמיד מעניין ורפאלי היא מושא לאובססיה לאומית כבר למעלה מעשור. אפילו דיירי "האח", שהיינו מצפים מתאריך התפוגה שלהם להגיע מהר יותר, משתייכים למסורת גדולה ומפוארת של כוכבות מיידית שאחר כך דועכת או מוצאת אפיקים חדשים לקבל דרכם תשומת לב תקשורתית. וזה בסדר, זו טיבה של מערכת - אנחנו זקוקים לנקודות הכובד האלה בשביל המיקום הפרטי שלנו. בלי כוכבי הצפון הללו היינו מתקשים לנווט במים הבוגדניים של ביצת התרבות, ולו רק כי לא היינו יודעים מי נחשב לדוגמה העדכנית של סלב; מי נחשב כרגע לאדם מפורסם. בשם של מי אני יכול להשתמש בשיחה עם ההורים כדי להבהיר להם דרגת תהילה. פעם זו הייתה מדונה, אחר כך ביונסה, עכשיו קים קרדשיאן. לפני כן היו… לא יודע, הגשש החיוור או משהו כזה?
מה שברור הוא שהביצה המקומית עדיין עובדת ברמת הסיפור. אנחנו נאמנים כל כך לסלבריטאים מקומיים עד שבא לנו ללוות אותם בכל תחנה ותחנה בחייהם, ואת התחנות האלה אנחנו מלקטים בקריאה של אייטמי רכילות. הנה אליאנה תדהר קונה כובע והנה מיה דגן מגיעה לאירוע. אנחנו מסדרים לעצמנו את העלילות שלהן, בונים אותן בצורה מספיק הגיונית של התחלה-אמצע-סוף כדי להסביר למה בעצם נכנסנו לאייטמים האלה. הנה אליאנה תדהר קונה כובע - היא בטח תזדקק לו כשתלך לצלם את הדי.וי.די של "הייסקול פסטיגל 2". הנה מיה דגן באירוע, והיא באמת רזתה מלא מאז הפעם האחרונה שראינו בטלוויזיה בתפקיד המצחיקה התורנית בפאנל כלשהו. אלה לאו דווקא סיפורים נכונים, כן? מיה דגן רזה כבר מאה שנה אבל השימוש שאנחנו עושים בסיפורים האלה לא השתנה: אנחנו לוקחים חלק בעלילה חיצונית לנו כדי להבין רגע איפה בעצם נמתחים גבולותינו שלנו.
וכמו כל ז'אנר, גם רכילות היא דבר משתנה. פעם כל סרטי הקומיקס נראו ונשמעו אותו דבר, והנה, היום הם עדיין נראים אותו דבר, אבל תו התקן השתנה. פעם כולם כתבו שירים שקולים וחרוזים והיום כל מקש אנטר נהיה משורר. פעם היינו מתיישבים בשמונה לראות טלנובלה שקראה לעצמה טלנובלה ו"התנהגה" באופן מסוים, והיום אנחנו עושים את אותו הדבר עם "דרמה יומית", שמצולמת ומתוסרטת באופן אחר. מדורי הרכילות בעיתונות מודפסת נראים אחרת לגמרי מערוצי בידור ורכילות בכלי התקשורת הגדולים. אלה, בתורם, לא נראים כמו פיד הפייסבוק, שהפך בשנים האחרונות גם לאפיק המרכזי בו סיפורים נולדים ומתים. הסיפורים האלה זוכים למחזור חיים שנראה לנו קצת משונה, אבל בתוך ההקשר של תרבות רשת הוא הכי הגיוני שיש.
רשתות חברתיות רוצות שתחשבו עליהן כעל זירת התרחשות שקופה. כעל תנאי בסיסי, מעבר לזמן ולמקום, דרכו אפשר לפגוש סיפורים חדשים. מדי שנה, הן משכללות את תהליך החיזור שלהן - מטמיעות את עצמן עמוק יותר בחיי היום-יום שלכם, ובמקביל תובעות מכם היטמעות עמוקה יותר. בשנה החולפת זה בלט במיוחד עם פיצ'רי ה"היום לפני". פייסבוק הצליחה לשנות את אופן חווית הזמן שלנו ברשת. עבורה, אין יותר התחלה, אמצע וסוף, והפיד הוא אופק אינסופי של לינקים ותמונות. דברים שיש להם ערך יוכלו לקפוץ לך בפיד גם מחוץ לזמנם המקורי, ואם עוד לא קפצו - פייסבוק תשאל אותך אם בא לך במקרה להקפיץ אותם. "אולי תקרא משהו שהחברים שלך קראו אתמול?", היא מציעה. "אולי תזכיר לאנשים המסוימים האלה שלפני כך וכך שנים חתמתם את גורלכם המשותף ונעשיתם חברים באינטרנט?". פייסבוק איננה לבדה במשחק הזה, כמובן. אינסטגרם וטוויטר הציגו שתיהן השנה פידים מפולחים, מבוססי עניין, שהזמן משחק בהם תפקיד משני. שלושתן מציעות לנו כל הזמן להמשיך לצלול עמוק אל תוך סיפורים - נראטיבים, כפי שטיילור סוויפט הייתה כנראה קוראת להם - שמתקיימים מחוץ לחלל ולזמן.
קים קרדשיאן מעולם לא עזבה את האינטרנט כי כל הכוכבים שמלווים את הבעירה שלה מעולם לא כבו. היא הייתה איתנו לכל אורך הדרך כי היא ומקביליה, סלבס שבנו את הונם התרבותי אחרי שנת 2008, לא ממש יכולים להפסיק להיות מפורסמים. מי שהבינו את זה בצורה הטובה ביותר הם מי שעושים עכשיו צעדים משמעותיים בתרבות ובבידור, הדור החדש של הסלבס. אם עבורי כל מי שהגיע לפני מדונה הוא אדם קדמון, אז עבור האחייניות הנערות שלי, כל מי שבא לפני גיא טיוי ואנה זק הוא האם-אמא של אדם קדמון. והתוכן שגיא טיוי ואנה זק (ואלה רק דוגמאות) יוצרים הוא תוכן שונה מזה שקים קרדשיאן יוצרת, אפילו שעל פניו הם עובדים באותה צורה.
זה לא מקרי שבפרק זמן של חצי שנה הטיטאנים קרדשיאן, ווסט וסוויפט בחרו לעשות את הדבר הכי זקן שאפשר, ועשו לוג אאוט. טוב שלא הוצאתם את הטלוויזיה מהבית כי היא משחיתה את נפש הנוער. מי שהכתיבו, ובמידה רבה עדיין מכתיבים את אופן ההתנהלות של מגה-סלב בשנים האחרונות, הבינו שהשינוי כבר מתרחש. שינוי הפאזה של קים כפי שהוא בא לידי ביטוי באופן שבו היא חזרה לכתוב ולהיחשף בסושיאל הוא לא מקרי. יש פה בחירה מפוכחת מאוד לטפטף החוצה תדמית סופר-ספציפית. וטוב שכך, לא היינו מצפים ממנה למשהו פחות מחושב, אבל התדמית הזאת היא תדמית מתרפקת, שבעה, מסופקת. קים קרדשיאן אומרת לנו שהגירושים מאתנו היו הדבר הכי טוב שקרה לה.
מי שאיבדו את זה לגמרי השנה היו הסלבריטאים הקלאסיים, הוותיקים. קניה ווסט הוא לא הראפר המצליח ביותר בעולם, אבל הוא אחד המתוקשרים ביותר בגלל פרסונת הרשת שלו. טיילור סוויפט לא הוציאה אלבום כבר שנתיים, כלומר הקרדיט המוזיקלי שלה נמצא כרגע בשפל יחסי (יחסי, נו), והיא עדיין הייתה אחת הנשים המאוזכרות בתקשורת העולמית. מי לא הייתה ברשימה הזאת? ויולה דיוויס, שכנראה תקבל השנה אוסקר. מירנדה למברט, שעמדה במרכזה של שערוריית בגידה וגירושין שעניינה רק פלח אוכלוסייה ממוקד (אם כי רחב) בארצות הברית.
הסלבס בעלי הקרדיטים, אלה שמזוהים בקלות בגלל העשייה המקצועית שלהם, הרימו השנה ידיים לגמרי, בהבנה שעד שלא יסתכסכו או יחטפו התמוטטות עצבים אף אחד לא באמת יתרגש מהם. בעולם שהתרגל לצרוך סיפורים כאילו לא מתווכים, כאלה שעלו "נטורל" מהטלפון הפרטי של קיילי ג'נר, איזה מקום יש לגירושים של בראד ואנג'לינה? איך מדווחים על זוג שבמשך שנים עשה את הדבר הכי פחות נכון מבחינה תקשורתית, ונותר קנאי לפרטיות התא המשפחתי שהקים? ברור שאעדיף להתעמק בסוגיית הנחשים של קים וטיילור, זה כאן ועכשיו, זה נשמע ונראה כמו משהו שאני רגיל לצרוך וזה נטול כל יומרה חדשותית. אני לא צריך דובר ויחצ"ן שיגידו לי מה אנג'לינה ג'ולי חשבה. אם היה לה מספיק חשוב לקרוא לבעלה סטלן היא הייתה צריכה לעשות את הדבר המנומס והנכון לשנת 2017, ולנאום על זה בזמן שהיא מקבלת פרס מפעל חיים מ-MTV.
הסלבס הישנים, אלה שאימהות אוהבות - ג'ורג' קלוני, ג'ניפר לורנס, בן אפלק - יכולים להיות הכי מוכשרים בתחומם. הכי רווחיים בקופות ובעלי סיפורי החיים המרתקים ביותר. אבל הם לא חלק מאיך שהתרבות צורכת כיום את סיפורי הרכילות שלה. הם לא מדברים, הם מושאי דיבור. אנחנו יכולים לשער איך נראות השיחות הפרטיות שלהם אבל אין לנו יותר מדי תיעוד בגלל התנהגות הניינטיז שלהם, כזו שדורשת חציצה בין מעריצים למושאי הערצה; בין התופעה לבין הדיווח עליה. וזה לא קורה יותר. ההבנה שזה לא קורה יותר הכתה בנו השנה, כשהשיטה שבאה אחר כך, זו שתובעת מהסלבס שקיפות מוחלטת וגישה מלאה לכל נדבך בחייהם - התמוטטה גם היא.
קים יודעת שאחרים מנסים להדביק את הקצב שלה. היא אפילו יצרה בעצמה שתי כפילות, קיילי וקנדל, שימשיכו לגלם את הדמות שלה בסנאפצ'ט כמו באופרת סבון. סוויפט יודעת יפה מאוד שהבחירה שלה לצאת בהצהרתיות נגד המערכת שהיא מזינה בנאמנות כבר כמה שנים היא בחירה שתעורר בדיוק את מה שהיא כמהה לו - עוד התעסקות בה, בחייה וביצירתה. גם קניה ווסט, שקטונתי מלהבין את המניעים שלו פחות או יותר בכל תחום שהוא, ידע יפה מאוד לרכוב על גל הדיבור של טראמפ, למשל, ודאג להצטלם עם הנשיא הנבחר ולהעלות את זה לטוויטר. הבחירה לעזוב, להרים ידיים ולדחות את הסחי והזוהמה של רכילות היא בעצמה פיסת סיפור רכילותי.
"מות המחבר" הוא לא משהו שחשבתי שאי פעם אכתוב בהקשר של טיילור סוויפט, אבל לפעמים חלומות מתגשמים, אז הנה. אנחנו עדיין שבויים בתפיסה שאם רק נצליח לחדור את מעטה הסלבריטאות, נוכל גם אנחנו להיות קצת סלבס בעצמנו. אם טיילור סוויפט עובדת כל כך קשה כדי להוכיח לנו שהיא כמונו - עובדה, היא מעלה אינספור סרטונים שלה שהם בדיוק הסרטונים שלנו רק, יו נואו, בדירות ששוות 15 מיליון דולר - אולי היא באמת כמונו. אם העובדה שריהאנה הפסיקה לעקוב אחרי ג'יי.לו באינסטגרם זה סיפור חדשותי, אולי גם ההייד שאנחנו עשינו לקולגה שמעלה כל הזמן סלפי מאותה זווית - זה גם סיפור. זה גם חשוב. זה גם דבר שקרה בעולם וצריך להכיר בו.
This is Britney with the umbrella. pic.twitter.com/IVKCOrD3yk
— kelly oxford (@kellyoxford) 13 בדצמבר 2016
אבל לא. סוריז. 2017 הולכת להיות שנה של אמיתות קשות, בייביז, ומוטב שנתחיל איתן כבר מרגעי הפתיחה. מה שהוכח למעלה מכל ספק בשנה החולפת הוא שאין שום דבר טיילור-סוויפטי במופע האינטרנטי שנקרא טיילור סוויפט. אין איזו אמת קרדשיאנית גדולה שנגלית אלינו טפח אחר טפח בכל פעם שקיילי מעלה סנאפ עם וואנזי וכובע מצחייה. האדונים הגדולים של הסושיאל, אלה שצברו הכי הרבה הון ודיבור ברשתות החברתיות עזבו אותן השנה, והכל נשאר אותו דבר. בשנה החולפת הצלחנו סוף-סוף להפריד את ז'אנר הסלבריטאות החדש, שכבר כמה שנים טובות לא מהווה שום חידוש, מהאנשים שחשבנו שהם הדוברים היחידים שלו. זה לא שנפטרנו מהצורה, מהאופן שבו אנשים מתפרסמים ומשמרים את הפרסום הזה באינטרנט, אלא שהבנו שאפשר גם בלי הפראגונים. שאפשר לכתוב שירה אחרי אלתרמן, ואפשר לעשות סדרות נוער אחרי "באפי" ואפשר - אפילו הגיע הפאקינג זמן - לשחרר את קים קרדשיאן לטבע ולתת לה לעשות דברים חדשים. היא אפילו תיהנה מזה. יש דור חדש, שלם ורעב ומשוכלל מאין כמוהו, שיגרום לכולנו להרגיש זקנים, וימשיך את המעגל האכזרי הזה שבסופו תמיד ארוחת חג בה אני צריך להסביר לאחייניותיי שנינט הייתה זמרת לפני שהייתה דוגמנית.
mako סלבס בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם