לפני כמה ימים אני ונורית הסוכנת שלי החלטנו עם הרבה הרבה אהבה להפריד כוחות. נורית ליוותה אותי לאורך כל החודשים האחרונים וזה מצד אחד קצת מלחיץ פתאום להתחיל משהו חדש. אבל מצד שני זה גם כיף, אני אוהבת התחלות חדשות.
במיוחד עכשיו בתקופה הלא קלה והלחוצה הזאת. בתחילת השבוע כל מה שאמרתי לעצמי זה שאני חייבת חופש, אני לא מסוגלת, אני נדפקת, אני צריכה כמה ימים לבד ולא מצליחה למצוא אותם. הייתי צריכה שלושה ימים לעצמי ובקושי יומיים אני מצליחה למצוא.
בחודשיים האחרונים החיים שלי התנהלו כל כך עקום כי לצערי כל מה שעניין אותי היה רק מה קורה בחיים האישיים שלי ועקב כך פספסתי הרבה דברים בדרך. עשיתי הרבה טעויות ואני שונאת את זה, אני שונאת לטעות ובעיקר לשלם על הטעויות האלה.
התחושה הכללית היא ששום דבר לא זז כרגע בחיים שלי ואני שונאת להרגיש תקועה. אני צריכה תזוזה, שינויים, צריכה שדברים יקרו. איך עושים את זה? כנראה רק אלוהים יודע. בשיא המשבר השבוע הרגשתי שאני על סף שגעת ושהפרק הבא יצולם כשאני לבושה בכותונת לילה לבנה בשלוותא.
אבל הסוף טוב. מכירים את זה שמישהו אומר דברים שלא בהקשר שלכם אבל אתם משליכים את זה עליכם ומסיקים מסקנות? זה מה קרה לי ולאחר שבוע קשה, בסופו של דבר מצאתי לי כמה ימים של שקט לעצמי ועכשיו כשאני מסתכלת על זה מהצד, אני אומרת לעצמי 'אחרי מי ומה את רצה בעצם?' כל מה שאני באמת צריכה יש לי וכל השאר זה אקססוריז. אני כנראה צריכה להפסיק פשוט את הריצה הנוראית הזאת של החודשיים האחרונים.